בפרשת שלח התורה מצווה על הבאת הנסכים: יין והמנחה. בנושא שלפנינו נתמקד בנושא מנחת הנסכים:

הקדמה: מנחת נסכים היא מנחה המצורפת לחלק מהקרבנות ובאה מכוחם[1]. מנחה זו עשויה מסולת חיטים ושמן, ללא לבונה. בנוסף למנחה סולת זו, המוקטרת כולה על גבי המזבח, מנסכים עמה גם יין על גבי המזבח. עם זאת, הסולת והשמן בלבד מוגדרים כמנחת נסכים, ואילו היין מוגדר כנסכים[2].

הקרבנות החייבים במנחת נסכים: מנחת נסכים באה עם קרבנות עולה ושלמים, זאת, בקרבנות יחיד ובקרבנות ציבור. לעומת זאת, החטאת והאשם פטורים מהבאת מנחת נסכים עמם, שנאמר: "לפלא נדר או נדבה", כלומר, דווקא דבר הבא בנדר או נדבה חייב במנחה זו. לא כן חטאת ואשם, בכור מעשר ופסח, שכיוון שאינם באים בנדר או נדבה – פטורים ממנחת נסכים[3]. נתייחדו קרבנות חטאת ואשם שמביא המצורע, שמביאים עמהם מנחת נסכים, שכך נאמר במפורש בתורה[4]. כן מצינו שני קרבנות נוספים המביאים מנחה זו, והם - כבש יולדת ואילו של כהן גדול.

שיעור המנחה: התורה מפרטת את כמות הסולת, השמן והיין שיש להביא לכל בהמה המוקרבת על המזבח: כאשר מביאים כקרבן בהמה מן הצאן, כגון, כבש או כבשה, עז גדולה או קטנה ורחל, אזי מוסיפים - "מנחת סולת עשרון, בלול ברביעית שמן". וכן "יין לנסך - רביעית ההין"[5]. כשהבהמה היא איל, מביאים עמה – "מנחת סולת שני עשרונים, בלולה בשמן שלישית ההין", וכן - "יין לנסך שלישית ההין"[6]. כאשר מביאים קרבן שהוא פר או עגל - שיעור מנחתו הוא: "מנחה - שלושה עשרונים, בלול בשמן חצי ההין", וכן "יין חצי ההין"[7]. מנחות אלו ושיעורן הוא לכל בהמה ובהמה שמקריב, שנאמר: "כמספר אשר תעשו - ככה תעשו לאחד כמספרם"[8]. להלכה, אין להוסיף או לגרוע משיעורים אלו, ואם הוסיף או גרע אפילו כל שהוא – המנחה פסולה[9]. מיוחדת היא העולה שמקריבים ביום הנפת העומר, שאף על פי ששיעור הסולת במנחה זו הוא שני עשרונים – כפול ממידתה, שיעור היין לא נכפל, ונשאר רביעית ההין[10].

עבודת ההקרבה: רוב המנחות טעונות הגשה למזבח ופעמים תנופה לפני ה' בלבד, ויש מנחות הטעונות גם הגשה וגם תנופה. שונה מנחת הנסכים[11], שאינה טעונה לא הגשה ולא תנופה. לפיכך, תחילת העבודה היא בהולכת המנחה לראש המזבח, שם מולח הכהן את המנחה, ולאחר מכן מקטיר את כולה על אש המערכה[12]. לאחר הקטרת המנחה, מנסכים את היין על המזבח. נחלקו ראשונים היכן המקום המדויק של הניסוך: יש מי שסובר, שניסוך היין נעשה על היסוד הדרומי מערבי של המזבח, משם נשפך היין ויורד אל היסוד[13]. לעומתו יש מי שאומר, שהכהן מנסך את היין לספל המזרחי שעל מזבח החיצון בצד מערב[14].

דין אכילת המנחה וזמנה: בניגוד לרוב המנחות, מנחת הנסכים אינה נאכלת כלל והיא נשרפת כליל על גבי המזבח[15]. מן הראוי להדגיש, שדין זה נוהג גם במנחה הבאה עם קרבן השלמים שבשרו נאכל לכהנים ולבעלים, ולא רק בקרבן העולה שנשרף כליל על המזבח. מנחת נסכים הבאה עם קרבן ציבור דוחה טומאה ושבת, ככל קרבן ציבור[16].