פסח
פסח "ההתקדשות בליל פסח כל כך גבוהה, כמו שמש הבוקר שמאירה את הבית לאחר חשכת הלילה, צריך רק להרים את התריס"... (עבודת ישראל). "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות יג, יד). אביב זה היפך היאוש. אביב זה התחלה חדשה, זה רצון עז להתחיל חיים חדשים. הניגון הנפלא שמתרונן בעולם בימי הפסח הקדושים מעורר את הרצון לצאת לחופשי, לדלג על כל המכשולים, רוצים רק לרוץ, להתעורר, לא לחשוב פעמיים, לא לשאול שאלות, אם נחשוב, זה כבר נקרא חמץ. כל הפסח זה לקבל נשמה חדשה, דעת חדשה, מוח חדש, זה רצון עז לגמור אחת ולתמיד עם החמץ שלנו, לצאת נקיים מכל התאוות והמידות הרעות. בפסח, אור החרות ואור הגאולה חודרים לכל פינות הנפש ומאירים את הרצון להיות סוף סוף בני חורין.. עבדים היינו לפרעה במצרים. היינו? האם באמת יצאנו לחופשי? "אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אימתני אתה גואלנו? אמר הקב"ה לכשתרדו במדרגה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם" (ילקוט הושע). רבונו של עולם, הגענו עד לתחתית , כבר לא יכולים יותר, תגאל אותנו!!! אנחנו עדיין במצרים. אנחנו כל הזמן יוצאים ממצרים. היציאה ממצרים מלווה את האדם כל ימי חייו עלי אדמות. כל אחד והנסיונות שלו, כל אחד והמאבקים שלו. נאבקים על האמונה, על השמחה, על השלום בית, על החינוך ילדים, נאבקים בכעס, בגאוה, בתאוות אכילה, בשאר תאוות, במחשבות רעות, נופלים לבין המיצרים ויוצאים מהם, ושוב נופלים , ושוב מנסים לקום, ומה שנשאר לנו זה הכוח העצום הזה שאנחנו לא מוכנים לוותר. נאחזים בכוח הרצון. כשאדם נופל ברוחו ומתחיל להתאייש, אלה המיצרים הכי גדולים. אדם מאבד את הרצון זה הכי קשה. מורנו הרב["כשאדם רואה שהוא לא יכול להתפלל, שהוא לא יכול ללמוד, שהחושך מסבב אותו, אדם רואה שהמוח סתום, שילך לשדה, שיצעק לה', באמת, מעומק הלב, צעקות אמיתיות. אדם, היצר הרע בוער בו, מליון מדורות בוערות בו, שיצעק לה'. ה' תציל אותי. לא צועקים על דולרים, על דירה הכי יפה, צועקים לצאת מתאוות, אם נותנים שעורים, זה רק ללמד איך להתבודד, איך לצאת מתאוות אכילה, איך לצאת מהתאווה הידועה הזאת, שמכלה גוף ונפש. זה כל מטרת השיעור. ללמוד איך לצאת מהתאוות האלה. אסור שיעבור יום בלי התבודדות. אין ביממה 24 שעות, רק 23 שעות. שעה אחת תתבודד, תבכה, תחשוב מה קורה איתי, איך נפלתי לכאלה חטאים, איך עקרתי את הנפש מחי החיים, איך כל החיות שלי וכל השפע שלי זה מהסטרא אחרא, מהמחשבות הרעות, מהתאוות האסורות. איך יתכן? לאן נפלתי? אם אדם הולך בשדות, במדבריות, צועק לה' יום ולילה, כל התאוות יהפכו רק לתאווה לה']" (עד כאן מורנו הרב). חיים חדשים זה חיים עם אמונה. חובה לאכול מצה בליל הסדר, אבל בשאר ימות החג לא מוכרחים. אך איסור חמץ זה כל רגע ורגע, כל ימי החג, זה "בל יראה ובל ימצא". האיסור הזה הוא חמור במיוחד, חמור יותר מאסורים אחרים כי באסורים אחרים יש מידה ושעור לאיסור, ויש גם מצבים שהאיסור מתבטל כשהוא מתערבב בתוך דבר מותר. תלוי בשיעור שלו. אבל באיסור חמץ אין שיעור! אפילו "במשהו", בכמות מזערית ביותר הוא אסור ולא מתבטל גם אם התערבב בתוך דבר מותר. פירור קטנטן וזעיר של חמץ אוסר לאכילה סיר ענק. מה רע כל כך בחמץ, הרי כל השנה אנחנו אוכלים אותו, מברכים עליו, נהנים ממנו?! פסח זה חג של אמונה. חג שנוטע בנו את הידיעה שאין שום כוח ששולט בעולם או גורם למאורע כלשהו להתרחש, מלבד ה' יתברך. מה ההיפך מזה? ההיפך זה טבע, זה האמונה שהדברים קורים מעצמם, "בדרך טבע". ואת החמץ הזה בא חג הפסח לעקור מאיתנו. שדוד המערכות שארע בימי צאת אבותינו ממצרים בכל מערכות הטבע היה ונשאר עדות נצחית שאין דבר בעולם שקורה מעצמו, הכל נעשה ברצונו יתברך. יש בורא לעולם וברצונו הכל חי, נושם ומתקיים. איך מחזקים בפסח את האמונה הזאת? ע"י אכילת מצות. המצה היא סמל האמונה בהשגחת ה'. בני ישראל יצאו ממצרים בלי צידה, לא היה זמן להכין צידה, הם האמינו שה' דואג להם ומשגיח עליהם. המצה נאפית בחיפזון, בלי רבוי תחבולות שבאות להוסיף ולשפר את הטעם. מצה זה בחינה של אמונה ובטחון בהשגחת ה'. והחמץ? הוא בחינה של טבע. כוחי ועוצם ידי, מנסים להוסיף נפח, לשפר טעם.
האור של פסח זה האור של ענוה, של הסתפקות במועט. הן המצה והן החמץ עשויים מאותם חומרי יסוד: קמח ומים. אך המצה נשארת כמו שהיא, ואילו החמץ תופח. פעם בשנה, בפסח, מראים לנו כמה הגאווה אסורה. כמה היא מסוכנת. אפילו במשהו היא אסורה. במקום להיות ,חמץ", שזה התנפחות וגאוה תהיה "מצה", תהיה מה שאתה באמת , בלי אויר, בלי תוספות. הגאוה הורסת אצלינו כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה בין ידידים ואוהבים. הגאוותן לעולם לא מרוצה. הוא תמיד מרגיש שלא כיבדו אותו מספיק והוא מלא קנאה באחרים. לעומתו אדם צנוע ועניו שמח בכל הטוב שיש לו, הוא מודה לבורא עולם על כל השפע שהעניק לו, הוא יודע שהוא רחוק משלמות וממילא הוא מביט בעין טובה על הזולת. פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנחנו נתבעים לבער לחלוטין את החמץ שהצטבר ולנקות את נפשנו. רק ככה נהיה בני חורין באמת. בני חורין משנאה, מקנאה, מתחרות. רק אם נניח לבורא עולם לנהל את עולמו בידיעה ברורה שכל מה שקורה סביבנו ואיתנו הוא הכל ממנו יתברך והכל לטבתנו.
פסח זה חג של התחלה חדשה. פסח זה ההתחלה של היהדות. ומה הדבר הכי חשוב ביהדות זו? מה שומר עלינו ועל ילדינו ונכדינו להמשיך את הדרך? השמחה בעבודת השם. הורים ששמחים בעבודת ה', הילדים שלהם לעולם לא יעזבו את דרך ה'. יהודי שטעם טעם אמיתי ביהדות, לעולם לא יעזוב את האור הזה וילך אחרי החושך. אם הכל נעשה בחיצוניות, אם יהודי לא מרגיש את השמחה בזכות הזו להיות קרוב לקב"ה ולעבוד ולשרת אותו, אז הוא בסכנה. יהודי שעובד את ה' בשמחה גדולה ומעריך כל מצווה ושמח בה ומודה לה' על המתנה הנפלאה הזו שנתן לו, רק זה נקרא שהוא רואה את האור שביהדות, רק זה נקרא שהוא זוכה לטעום את המתיקות שבעבודת השם.
ילד קולט ומבין מהר מאד מה באמת מעניין ומושך את האבא שלו, מה באמת אבא שלו אוהב ואת זה הוא יאהב בעצמו. אם אתה אוהב משהו באמת, זה יעבור לילדים שלך אפילו בלי שתדבר איתם. יהודי שעובד את ה' בשמחה והודיה הוא מאיר את האור הנפלא של היהדות לכל יהודי שרחוק עדיין מחיי תורה ומצוות. כשרואים יהודי עם כיפה על הראש וזקן ופיאות והוא תמיד שמח ומחייך, זה מעורר הרהור תשובה אצל מי שהוא רחוק כי כולם רוצים שמחה. ואם יהודי דתי הולך בפנים זועפות והוא מלא כעס ועצבות, הוא מרחיק את הרחוקים עוד יותר.
פסח זה התחלה מחדש. זה הזמן להתחבר לאור שביהדות, לשמחה בתורה במצוות ובעבודת ה'.
צריך לסלק את החמץ שחוצץ ומפריד בינינו. לא להחמיץ פנים לשום אדם. מתי יאיר לנו ה' פנים? כשאנחנו נאיר פנים לזולתנו. חייכת? שימחת? עודדת? הקב"ה יחייך אליך, ישמח אותך, יאיר לך פנים.
ואהבת לרעך כמוך זה היכולת להתמקד בצדדים היפים של הזולת. אתה רוצה למצוא הארת פני ה', תחפש אותה בפנים של חברך, תחפש את הצד היפה שלו, וכשגילית אותו, קיבלת הארת פנים אלוקית כי החן שלו זה חן אלוקי.
לעולם אל תצעק על השני, אל תבייש אותו, תשמור על כבודו. כששאלו תלמידים את רבי אליעזר: רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא, אמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם".
מנהגו של הגאון ר' יחזקאל לנדא היה לעמוד בשעת קריאת התורה על השולחן. כאשר קיבל את מינוי הרבנות בפראג, ראה, כי בשעת קריאת התורה הגבאי החזיק לוח, שעליו כתובות ברכות התורה. ובכל פעם שעלה לתורה אדם שלא ידע את הברכות בעל פה, הוציא הגבאי את הלוח מתחת למפה והניחו לעיני העולה, כדי שיוכל לברך ולא יטעה. הרגיש הנודע ביהודה, שישנם כמה אנשים שנעלבים ומתביישים ממנהג זה. מחד גיסא, לא רצה לבטל את המנהג, שהרי יש בו תועלת עבור אלו שלא יודעים את הברכות על פה ואם יבטל לגמרי הם עלולים לטעות בברכות ולהתבייש עד מאד. אך מאידך גיסא, הם מתביישים ונעלבים ממנהג זה. חשב רבנו ולבסוף מצא עצה לשמור על כבודם של המתביישים: כשעלה הוא עצמו לתורה, לחש באוזני הגבאי: "הואיל נא להניח לפני את הלוח עם הברכות". קמו לרבנו הנודע ביהודה מתנגדים בקהילה, שהפיצו את השמועה, שאפילו לברך כל ברכות התורה בעל פה הרב אינו יודע... אולם כאמור, הצדיק נהג כך תמיד לברך את הברכות מתוך הלוח, ועשה הכל כדי לשמור על כבודם של כל אלו העולים לתורה ואינם יודעים לברך בעל פה והיה מוכן לספוג ולסבול את טענותיהם והבזיונות של המעליבים והמתנגדים, ובלבד שלא יתבייש מאן דהוא.
אתה רוצה להרגיש טעם אמיתי ביהדות, תתחיל להודות להשם. פסח = פה-סח, סח ומספר בנפלאות ה'. כל כך הרבה ניסים עשה להם הקב"ה לעם ישראל ביציאת מצרים, שמצווה עלינו להרבות ולספר, לשבח ולהלל וכל המרבה הרי זה משובח. וכאז כן עתה. כל רגע זה נס, כל שניה זה נס, כל החיים זה נס אחד גדול. יהודי עושה שעה התבודדות, הוא רוחץ את נשמתו, הוא יוצא מהשעה הזו אדם חדש. רבינו מספר שבכל פסיעה ופסיעה כשהתבודד בשדות, הרגיש טעם גן עדן וכשחזר משם, היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו זה עולם אחר לגמרי (חיי מוהרן קז). כי מה זה התבודדות? זו תפילה עצומה ונוראה ששם אדם בוכה רק על דבר אחד: רוצה להתקרב אל ה', רוצה לעשות רצון ה'. זה יוצר כזו קירבה, כזו אהבה, כזו אמונה, כי אם אני מדבר איתו יתברך, אז בוודאי שהוא קיים, שהוא ישנו, שהוא לידי ממש. ודוקא עכשיו. "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע", זה הזמן להיזכר שמלבד בית יש גם שדה.
ליל פסח, הלילה הגדול של השנה. הארה אלוקית שהופכת לילה ליום. אור ה' בעצמו יורד אלינו, "אני ולא שרף אני ולא מלאך".
לילה שבו נפתח השער לחירות הנפש. לא עוד עבדים לתאוות, למידות הרעות, לעצבויות. הלילה זה זמן חרותנו. אור החרות ואור הגאולה חודרים לכל פינות הנפש. ברגע אחד הפכו אותנו מעם של עבדים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. מתרוממים טפח מעל הקרקע, חשים בקירבת ה' כמו שלא חשים בשום זמן אחר בשנה. רק פעם בשנה יורד אור כזה, צריך לחטוף אותו.
אחד מי יודע? אחד אני יודע! אני יודע שה' איתי בכל רגע ורגע, בכל זמן ומקום.
["הקב"ה הוא כל כך גדול, הוא נמצא בכאלה עולמות עליונים, אבל הוא גם כזה קטן , נכנס לכל חור וסדק, הוא שוכן אצלינו בתוך כל מחשבה ומחשבה, כל פרור הכי קטן אפשר להגיד שזה בזכותו יתברך, בעזרתו יתברך"] (באור פני מלך).
ליל הסדר זה לילה שאפשר לפעול בו ישועות. מוצאים זיווגים. נפקדות עקרות. מתרפאים ממחלות.
"בלילה ההוא נדדה שנתו של המלך", מלך מלכי המלכים, שחושב בלילה הזה איך לעזור לכל יהודי ויהודי. ומובא בספרים הקדושים שכשמגיעים למה שכתוב בהגדה "וכאן יכול הבן לשאול את אביו", זה הזמן שכל אחד ואחד יכול לשאול ולבקש מאביו שבשמים, שזה זמן מסוגל. הלילה זה זמן חרותינו. חירות זה לא לעשות מה שמתחשק. חרות זה להשתחרר מהתאוות והמידות הרעות כדי לעשות מצוות בשמחה, כדי להתייגע בתורה ובעבודה , "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". השם יתברך שיחרר אותנו מכל שיעבודי הנפש ונתן לנו במתנה חירות אמיתית, חירות נצחית, לקיים רצונו ולעובדו בלבב שלם. לכן הדיברה הראשונה מעשרת הדברות היא "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לכן גם פעם בשנה, בליל הסדר, אנחנו אומרים הלל אפילו בלילה. להגיד תודה על הנס הגדול והעצום הזה. שיצאנו מעבדות לחרות, זה להחליף חיים של תאוות והבלי עולם בחיים של נתינה וחסד, של אהבת הבריות. כמו בסיפור הבא:
ירוחם אוהב ציפורים
שמי ירוחם אך מאז ילדותי מלווה אותי התואר הסוחף והיחודי שאין שני לו בעולם- "ירוחם אוהב ציפורים". היום, כשאני כבר נשוי ואב לילדים ומתגורר רחוק משכונת ילדותי, הכינוי שלי יחסית די שכוח, ורק פה ושם באירועים משמחים, כשפוגש אותי חבר ילדות ומתחבק אתי, הוא שואל נרגש במשובת נעורים מחויכת- "מה שלום ירוחם אוהב ציפורים"?
אז ככה... כשהייתי כבן שבע נסעתי עם הורי ושני אחי הגדולים לטיול בצפון. בעודנו צועדים רגלית בשבילי עפר וכורכר שבין הרים וואדיות ונחלים קטנים, נעלמתי להם. הורי נתקפו חרדה – הילד איינו ואנה הם באים? הם צועקים, הם מתפזרים ומנסים לאתר את הילדון, אבל ירוחם לא עונה. אמא מספרת לי שהם כבר חשבו על הנורא מכל. אמא ישבה על סלע ובכתה נסערת. אבא רץ להזעיק עזרה. מסוק של חיול האוויר הוזעק, ושני צוותים מיוחדים של סורקים הגיעו על ג'יפים לאתר הארוע. ואני? סטיתי מן השביל המרכזי, דוהר בעקבותיו של גוזל צהבהב שדידה במדרון כנראה חיפש את הקן של אמא שלו. ליטפתי את הגוזל, ניחמתי אותו. "אל תדאג, מתוק שלי, ירוחם לא יעזוב אותך לבד".
כשהוודאי השחיר לגמרי הבנתי שאני בבעיה. התישבתי על אבן קטנה, מיררתי בבכי ודמעותי הרטיבו את פלומתו של הגוזל. כמה שעות אחר כך, כשהגיעו המחלצים, הם האירו עלי בפנסיהם וצעקו – הנה ירוחם המתוק... בוא עלה איתנו". אחזתי את הגוזל בעדינות, דומע ומסויט, והתקרבתי לעברם. "תניח כאן את הגוזל", ביקש אחד מהם, "תשאיר שיגדל בחיק הטבע" "לא ולא, השבתי "אני רוצה אותו אצלי בביתי, אני מאד אוהב אותו". "יופי, יופי" הם גיחכו, "ירוחם שלנו אוהב ציפורים, אבל מה לעשות ירוחמי, שמקומו של הגזול בטבע עם הנוף והעצים ועם בני משפחתו המעופפים, ואתה חוזר לעיר, לאבא ואמא". חצי שעה אחר כך, מחובק עם הורי ואחי, סיפרתי להם דומע: "הם הכריחו אותי להשאיר את הגוזל שם בוודאי, ואני כל כך אוהב ציפורים".
התמונה הזו לא משה מעיני מעולם. הצער ושברון הלב של ילד קטן שהותיר "חבר" מאחור צרבה את אישיותי. סחבתי ואני עדיין סוחב עד היום, מעין צלקת מודאגת, מה עלה בגורלו של הגוזל ההוא אי שם בוודאי. הוא חי? הוא מת? האם הוא שב לחיק הוריו או שמא נטרף על ידי חתולי הבר?
לפני שבע שנים נישאתי. אחרי 'שנה יהא לביתו' בישרתי לרעייתי: "את יודעת שאני אוהב ציפורים, אבל אנשים עוד יותר. הרשי לי פעם או פעמיים להקדיש זמן לגוזליו של מלך שנפלו מן הקן, והם עמוק עמוק בביצה". היא הסכימה. יצרתי קשר עם אברך חשוב שמסר שיעורים באחד מבתי הסוהר הגדולים, והוא סידר לי אישור ממפקד הכלא, כניסה חופשית לכלא ומפגש רוחני עם אסירים, צעירים ומבוגרים כאחד.
הפעילות שלי נעשית באופן פרטי ואישי לגמרי, זה מין סוג של אושר ייחודי הממלא את החלל שנוצר אצלי בוואדי. אני משוחח עמם מלב אל לב, מלמד אותם הלכות וגמרא, ומביא להם בועה של אויר בריאה ונקיה, אל בין החומות העכורות. זה נמשך שנים. לאחרונה אשתי החלה לרמוז לי שארד מהסיפור. "ירוחם מספיק, הנסיעות לרמלה, הטרמפים, הכסף, העומס הנפשי, לדעתי עשית מספיק למען האומללים בכלא. חפש לך נתיב התנדבותי אחר". הרמתי עיני לשמים: ,אבא בשמים, איני יודע אם יש לך נחת רוח מפעילותי למען הציפורים השבויות שלך בין החומות ברמלה. אשתי כבר לא כל כך מרוצה. יתכן שגם אתה לא מרוצה. האם הגיע הזמן לסיים את פרוייקט ההתנדבות? בבקשה תן לי תשובה, אבאל'ה, תן לי תשובה".
החלטתי לנסוע פעם נוספת, אולי להפרד מהם. כסף לא היה לי, חיכיתי לטרמפ. מכונית מפוארת מאד עצרה לידי, ובחור חילוני צעיר שאל: "כן אדוני, לאן פניך מועדות, אשמח לקחת אותך". "אני נוסע לרמלה" השבתי. "אני נוסע לתל אביב, אעצור לך במחלף המתאים, ותמשיך משם הלאה". "בסדר תודה". התיישבתי.
"יש לכבוד הרב משפחה ברמלה?". "תראה", ניסיתי להסביר לו, "אצלנו בעם ישראל, כולנו משפחה אחת גדולה. הנהג אמר: "יש לי דוד ברמלה... ה' ירחם עליו". "איפה ברמלה?". "איפה ברמלה? בכלא. עשה שטויות ומשלם עליהן..". "בכלא רמלה? אני לא מאמין, אני נוסע עכשיו לרמלה, לכלא, מדי שבוע אני מקפיד לבקר שם אסירים, ללמוד איתם תורה לעשות להם חברה טובה". הנהג הצעיר הפנה אלי מבט מופתע הנמיך את צלילי הכלייזמר, ושאל "אתה אמור להכיר את דוד שלי... שמו זיקו טעמוני. יצחק זה שמו המקורי, הוא יושב "שבעה" בכלא, על פטירת אביו, שזה סבא שלי מנוחתו עדן... סבא נפטר לפני שלושה ימים, כולנו אהבנו אותו, היה איש פשוט, עובד כפיים, אבל תמים להפליא". "זיקו? מכיר ועוד איך מכיר. זיקו הוא אחד התלמידים המתמידים שלי בכלא בלי עין רעה, הוא לא עוזב אותי, שלוש שעות הוא מאזין לדברי תורה, שואל שאלות, וברוך השם מתקדם מאד בשמירת מצוות..., ,סבא שלי נפטר, הנהג הצעיר מספר לי... ואני ירוחם, נזכר בסבא שלי המאושפז כבר תקופה ארוכה בבית החולים הדסה עין כרם... כמה תפילות אנו בניו ונכדיו ואפילו ניניו הקטנים, מעתירים לרפואתו.
"שמי שלום טעמוני, נעים מאד". "שמי ירוחם". "תקשיב לי ירוחם, אני נוסע איתך ספיישל לרמלה, ואתה תדאג שאכנס לבקר את דוד שלי זיקו, לא סתם נפגשנו כאן בדרך". "קשה לי להאמין שהנהלת הכלא תאפשר לך להיכנס, יש זמני ביקור מסודרים, וצריך אישורי כניסה... צר לי". "לא נורא, גם אם לא, אני מסיע אותך עד שם, תכנס, תלמד אותם תורה, אני ממתין לך ומחזיר אותך לירושלים, תמסור דרישת שלום חמה חמה לזיקו... וכמובן שתקיים את מצוות ניחום אבלים...".
המכונית של שלום טעמוני דוהרת לה על פני נתיבי הענק, חולפת גולשת בחרש על פני המחלפים, ותוך זמן לא רב עוצרת מול הכניסה. "אני ממתין כבוד הרב ירוחם, קח את כל הזמן שבעולם, היום ארוך, השבת נכנסת רק בשבע וחצי, יש לנו זמן". ובכן הרב לוי, אני די נסער מן הטרמפ המיוחד והמושגח הזה, השער נפתח ופני מועדות אל בית המדרש. הודעה על בואי נמסרת לאסירים, ותוך פחות מרבע שעה ישובים מלי חבושי כיפות כ 30 אנשים שלא שפר עליהם מזלם, וכניעתם ליצר הרע הביאתם אל הדיוטא התחתונה. זיקו טעמוני משום מה נעדר. "הוא יושב שבעה בתאו, הוא שבור לגמרי" חבריו מסבירים לי.
אחרי שעה של שעור פרשת השבוע שאפתי אויר לריאותי, ותכננתי את נאום הפרידה שלי מהם, כי שלום הבית שלי חשוב לא פחות. "אחי, אהובי, כשבע שנים שאני פוקד את הכלא. עשיתי כמיטב יכולתי להעניק לכם מן המעט שבנשמתי... וברוך ה' התקדמתם, אבל אני מרגיש שלאשתי ומשפחתי כבר לא קל, להקדיש את כל ימי השישי ושאר הימים במשך שנים... אז תבינו אותי.... אני מאד מקווה שתשתחררו בקרוב ותזכו לכל הטוב והיפה שהתורה יכולה להעניק ליהודי, אבל מחוץ לחומות...". סגרתי את הספר וקמתי לצאת, שלושים גברים נעצו בי מבט נעלב, והגברתן שבהם נלו המכונה "המאיים" תפש בשתי ידי בחום ואמר: "ירוחם אתה לא עוזב אותנו!!! ירוחם גם ככה אנחנו שברי כלים... המשפחות שלנו הרוסות, הילדים שלנו כמו יתומים... מה אנחנו? אפילו לא גוזלים שיודעים לעוף... צמאים, רעבים, מחפשים משענת, מחפשים חיבוק מבן אדם כמוך... מה יש לנו בחיים חוץ מבן אדם כמוך?! אל תלך ירוחם, תגיד לאשתך בשם כולנו שלא עוזבים ככה, גם ציפורים פצועות בשדה, צריך לרפא אותן, אתה הרי לימדת אותנו על מצוות צער בעלי חיים... אז תגיד לה ירוחם... תגיד לה, לרעייתך, שנלו "המאיים" אמר, שמי שמטפל בגוזלים של בורא עולם, בורא עולם מטפל ומטפח את הגוזלים שלו". הם מלווים אותי לתא של זיקו טעמוני לניחום אבלים, "תנוחם מן השמים" אני מחבק אותו. "תגיד לו זיקו, שלא יעזוב אותנו... ירוחם רוצה להפסיק לבקר אותנו". זיקו נשען על הקיר האפור ואמר בלחישה "ירוחם לא עוזב, ירוחם הוא צדיק, סבא שלי שנפטר לפני שלושה ימים בבית החולים הדסה עין כרם, במחלקה פנימית, סיפר יום לפני פטירתו שהגיע אליו רב צעיר שבא לבקר אף הוא את סבא שלו, באותה מחלקה, הרב הצעיר האיר אליו פנים ושאל את סבא שלי "כבודו הניח תפילין?" סבא נענע ראשו בשלילה. הבחורציק הניח לו תפילין ואמר עמו "קריאת שמע" מילה במילה. אחותי שהיתה לצד סבא סיפרה לי, שסבא סיקש מהבחור שיבוא אליו כל יום ויניח לו תפילין, ומה הוא ענה לו הבחור היקר "אל תדאג סבאל'ה, אל תדאג, ירוחם לא ישאיר אותך לבד לעולם". כך מספר זיקו, אסיר מספר 7063. הרב לוי חשבתי שאני מתעלף, הריאות שלי כמו עמדו להתפוצץ מהתרגשות, איזו השגחה מופלאה. סבא שלי הועבר אחרי ניתוח למחלקה פנימית, שם שהה החולה הישיש טעמוני, כשבקרתי את סבא שלי ניצלתי את ההזדמנות להניח תפילין לטעמוני הישיש, כשהגעתי שם למחרת, כפי בקשתו להניח לו תפילין, נודע לי שהוא הלך לעולמו. נפרדתי מהם בלחיצות ידיים חמות ויצאתי מהשער. שלום טעמוני הנהג הצעיר שמע פעור פה את פלאי ההשגחה העליונה. מכוניתו המפוארת התגלגלה במשק גלגליה לעבר ירושלים עיר הקודש. כשנכנסתי הביתה חתמתי את הסיפור לאוזני רעייתי. "היא הניחה את החלות – מאפה ידיה על השולחן וכיסתה אותן במפה קטנה ומוזהבת ואמרה: "תמשיך ירוחם שלי לבקר את הציפורים ברמלה, ללא ספק, שם זה השובך שלך".
תפילה
רבונו של עולם
תציל אותי מהכעס. תעזור לי שאני לעולם לא אצעק על שום אדם. תעזור לי לזהות את הנקודה הזו שאני עוד מעט "נדלק" ולהרגיע את עצמי בכוח. לא לתת לעצמי את החופש הזה לכעוס ולצעוק על השני. מתי אני "נדלק"? כשאני שומע ביקורת. כשאומרים לי משהו על חסרון, על איזה התנהגות לא טובה. או כשלא עושים את רצוני. ובשני המקרים זה הכל גאווה. תעזור לי להיות כמו האנשים האלה שגם כשהם שומעים ביקורת ודברים קשים הם נשארים רגועים, הם מצליחים לדבר עם השני באפוק גם אם הם אומרים דברים קשים. רבונו של עולם, מתי אני אזכור שיש לי הרבה חסרונות, אז מה אני מתפוצץ כשמזכירים לי אחד מהם?
רבונו של עולם
תמלא לי את הראש או את הלב או את שניהם ברצונות אל הקודש. שלא ישאר שם מקום לשום דבר אחר. שכל החיות שלי תהיה מהרצון להתקדש. תעזור לי להיות כמו לפני 20 שנה, שהיראת שמים שלי היתה יותר חזקה, שלא הרשיתי לעצמי לעשות שום דבר, אפילו דברים הכי קטנים שהם בנגוד לרצונך. שהלב
בער רק אליך בלי שום הסתכלות לצדדים, בלי שום עגול פינות, בלי שום מחשבה שזה לא כל כך נורא, שאתה אבא בטח מבין ומתחשב בי כי אתה יודע כמה קשה לי. תעזור לי להתחזק במלחמה שלי בתאוות ובמדות הרעות כי אני לא מספיק מפחד מיום הדין שהוא כל הזמן מתקרב ואיך זה שאני מרשה לעצמי להחליף תענוג נצחי בכל מיני הנאות של רגע שבמקום לקרב אותי אליך הן מרחיקות אותי ממך שזה העונש הכי קשה שאפשר לתת לי. תעזור לי אבא לחזור לעצמי ואליך.
רבונו של עולם
תעזור לי להתחזק באמונה שכל דבר שקורה כאן, זה הכל נעשה ברצונך. כי הרבה פעמים אני שוכח את זה, ובמיוחד בעניינים שבין אדם לחברו. כי כשמישהו לוקח לי, פוגע בי, מחזיר לי רעה תחת טובה, לא מתייחס אלי, אני נפגע, אני כועס, אני חושב עליו מחשבות לא טובות. עד שאני נזכר שבעצם הכל אתה עושה לי ומה יש לי לכעוס על השני?! אם הוא פוגע, ולא מכבד, ולא מכיר טובה, זה בעצמו עונש, אז אני בא להעניש אותו פעם נוספת? אבל זה לא כל כך עוזר לי אבא, ואני חוזר שוב ושוב לרגשות הקשים האלה ולמחשבות הלא טובות ולא מסוגל להישאר רגוע, לא מסוגל באמת לקבל את זה שזה לא הוא, שהכל אתה עושה לי אבא. תעזור לי להתחזק בזה כי החיים יכולים להיות הרבה יותר רגועים ויותר נעימים כשהחיים את האמונה הזאת.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
