לאור המקדש

דיני מצורע הם מאותם הדינים שלא שכיחים בזמן הזה, הן בשל העדר המקדש והן בשל העדר טומאת צרעת. התורה מפרטת לנו את הסוגים השונים של חולי הצרעת ואת הטהרה מטומאת הצרעת. אם נעיין בתהליך טהרת המצורע נגלה שהוא דומה לתהליך הטהרה מטומאת המת, וכנראה שהדבר מצביע על הקשר בין שניהם.

המדרש אומר שהמצורע חשוב כמת, וכשם שטמא בטומאת המת צריך עץ ארז שני תולעת ואזוב על מנת להשליך לתוך שריפת הפרה האדומה, וכן צריך להיות פרוש שלא יכנס למקדש שבעה ימים, כך ציוה למצורע להיות פרוש שלא יכנס למקדש ז' ימים, ושיקח שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואח"כ יוכל לבוא למקדש (אוצר המדרשים פנחס בן יאיר עמוד 482).

בכל זאת, יש הבדלים בין מצורע שנחשב כמת, לבין הטמא בטומאת מת, שכן מצורע צריך להביא קרבנות לאחר טהרתו, כמו כן מצורע משתלח מחוץ לשלשת המחנות, צריך גילוח לכל שיער גופו הגלוי, מתן דם ושמן על תנוך האוזן, בוהן יד ורגל, שכל אלה אינם נמצאים אצל הטמא בטומאת מת!

בשונה מטומאת מת, בה האדם נטמא בצורה חיצונית מהמת, ולכן צריך הזאה במי אפר פרה אדומה וטבילה במקוה, בטומאת הצרעת, הטומאה מגיעה ממקום יותר פנימי. חז"ל מתארים את המצורע כמי שחטא בחטא הלשון ודיבר רעה על חברו (ויקרא רבה מצורע טז, ו), וממילא תהליך הטהרה של המצורע אשר בו המצורע מכריז שהוא אדם חדש (ולכן טעון גם הזאה מדם האשם ומהשמן על תנוך, בוהן יד ורגל כשם שהכהנים נחנכו לבית המקדש ככהנים חדשים), התהליך צריך להיות מלווה בתשובה מצידו של המצורע (משנה מנחות ה, ז).

הרחקת המצורע מהמקדש מחוץ לשלשה מחנות, מראה על הניתוק שיש לאותו אדם מהמקום שבו הוא יכול להתקרב לרבש"ע, והדבר אומר דרשני: כדי להתקרב לה', אסור לרחק מישהו מישראל אפילו במילים לא רצויות.  

 מאת הרב אבי כהנא