כבר אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא) אל תקרא "מצרות" אלא "מצרעת" נפשו.

"ביום טהרתו"

הקדושה זה הסוד שלך החיים. הקדושה זה הסוד של כל היהדות. "קדושים תהיו כי קדוש אני", זה הציווי הגדול ביותר לעם ישראל, שיהיו קדושים, כדי שיוכלו להיות מחוברים עם הבורא כי רק מי שקדוש יכול להתחבר איתו יתברך.

אנחנו מתפללים על הקדושה, ורוצים את הקדושה, ומאמינים בקדושה, מאמינים שהקדושה היא השער שלנו להגיע להקב"ה, היא תושיע אותנו, היא תוציא אותנו מן המיצרים שלנו. קדושה היא החיבור שלנו עם הקב"ה.. איך קוראים לו? קודשא בריך הוא. קדוש.

הקשר שלנו עם הקב"ה הוא דרך הקדושה שלנו. ככך שנוסיף יותר קדושה לחיינו, כך נהיה קשורים יותר אליו יתברך. אדם מתחיל להתקדש, הוא זוכה לטעום את הטעם הנפלא של הדבקות, את העונג והתענוג האמיתי והנצחי שיש בדבקות בבורא יתברך. שום עונג חומרי אינו מתקרב ואינו דומה לאותו עונג רוחני של הנשמה הבוקה בבוראה.

קדושה זה להיות קצת למעלה מהזמן. למעלה מהמציאות. להיות פה ולא להיות פה. סולם מוצב אצרה וראשו מגיע השמימה. אני כל הזמן עם ה'. כל הזמן מחובר. כל מה שאני עושה, אני מקשר את זה לעבודת ה'. בכל דרכיך דעהו. חיבור שמים וארץ. בכל מקום שאני נמצא אני מתחבר, אני משתדל להכניס שם קדושה. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". כל מקום שאנחנו נמצאים בו יכול להיות בית ה'. תלוי בנו.

להתקדש זה אומר לפרוש מהתענוגות המדומות של העולם הזה, שאף פעם לא ממלאות את הנפש, שתמיד מסתיימות באיזה מרירות, באיזה חוסר. כמה שלא יהיה לך מזה, זה לא מפסיק לנשמה שלך כ היא דבר כזה גבוה, היא חלק אלוק ממעל.

"וצריך לידע ולהאמין שנפשו בשורשה היא גדולה ויקרה וגבוהה מאד מאד, ואפילו נפש הפחות שבפחותים גם כן גבוהה מאד מאד וצריך להתגבר, לרחם על עצמו, לבל יאבד אוצרות יקרות וחמודות כאלה התלויים בנפשו אשר עין לא ראתה" (ליקו"ה ברכות השחר ג,ה).

בכל מקום שאדם מוותר על איזה משהו, לא חשוב מה, זה יכול להיות ממתק או שזה איזה דיבור שהוא חייב להגיד לשני, אחרת הוא לא יירגע, או שיש ויתורים יורת גדולים, בחיי המשפחה, עם הילדים , כל ויתור פינה מקום, עשה חלל שייכנס בו האור האלוקי. פינה מקום לקדושה.

התקדשות זה ויתור. אדם מוותר על זה ומתקדש, ומוותר על זה ומתקדש, הוא פורש מזה ומתקדש. באותו רגע שאדם מוותר הוא פינה מקום לאור האלוקי, לקדושה, להיכנס בקרבו. עם הלא תעשה הוא עושה יותר מאשר עם העשה.

קדושה זה לחשוב על ה' כל רגע. כל דברים שאנחנו עושים, זה תופס זמן ומקום, אבל מה שאנחנו חושבים זה לא תופס לא זמן ולא מקום. לכן אפשר לחשוב כל הזמן על ה', להיות בדבקות תמידית אבל בשביל זה חייבים לשמור על העיניים, על קדושת העיניים, גם כשאין סכנה לראות מראות אסורים. עצם פתיחת העיניים גורמת לאדם להסיח דעתו מה'. לכן צריך ללכת כמו דוד המלך: "עיני תמיד אל ה'". כשהאדם הוא תמיד בדבקות, אז ממילא הוא ניצל מכל כך הרבה עברות, מקנאה, מחמדה, משנאה מתחרות, מלשון הרע, כי הוא לא רואה אף אחד, הוא דבוק בה'. כשפותחים את העיניים, אז רואים תמונה, רואים חפץ, רואים משהו והמחשבה מתחילה להימשך אחר הסחות הדעת הרבות שיש סביב האדם, שכל דבר שהוא רואה, מיד מתחילה שרשרת של מחשבות ומי יודע לאן הוא יכול להגיע. אדם, לפני שהוא יוצא לרחוב, לפני שהוא יוצא מהבית יעמוד שניה ויחשוב: "אני יוצא עכשיו למלחמה".

מורנו הרב: ["עבודה על הקדושה זה קודם כל קדושת העיניים, קדושת הברית. נלחמים על זה, להינצל מה "לאו" של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אפילו שזה קשה מאד, ואדם לא רואה כמעט שום אפשרות להינצל מזה, אבל הוא יודע שצריך להילחם בזה, אין לו ברירה, בשביל זה הוא בא לעולם... וזה שכתוב ב"אבן שלמה" מהגאון מוילנא שאדם בא לעולם רק כדי לנצח את הדבר הזה, רק בשביל זה הוא בא לעולם. אנשים חושבים שקדושה זה דבר צדדי, יש תרי"ג מצוות, ויש שם גם את "לאוו" של "ולא תתורו". אז מצווה אחת אני לא מקפיד... הרי לא כל אחד מהדר בכל המצוות... אין לי זמן לזה, זה לא באפשרותי, אני אדם עסוק, אני נוהג ברכב... ובאמת העולם נמצא בטעות, ודאי שאדם יכול לשמור את העיניים, אפילו אדם שנוהג יכול לשמור את העיניים, הוא יכול לבקש מה' שישמור לו את העיניים, כי ע"י תפילה אפשר להשיג הכל. אדם שומר את העיניים, הוא זוכה ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מתגלים לו כל הסודות התורה, סודות הבריאה, וכל הנפלאות שבעולם"].

קדושה זה עבודה לכל החיים. צריך סבלנות. לאט לאט. כמו שה' כל כך אוהב אותנו ומאריך אף אתנו, כך גם אנחנו צריכים להאריך אף עם הילדים, עם הבן זוג, עם השכנים, עם עצמנו, עם כל מה שלא הולך לנו, עם הכשלונות שלנו, עם הלב שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום, צריך שתהיה לנו סבלנות. כי אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתהיה לנו סבלנות עם עצמנו ועם הסובב אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד. אחרת זה רבוי אור, זה לא המדרגה שלי, זה עלול להפיל אותי למרה שחורה. אני לא מאשים את עצמי על מה שעוד לא השגתי, אבל גם לא פוטר את עצמי. במקום לטפס גבוה מדי ולהתרסק ח"ו, תטפס לאט. נפלת? תקום ותתחיל מחדש. תזכור שיש לך אבא בשמים שרוצה לעזור לך. שהוא איתך, עמך ואצלך. שהוא לעולם לא יעזוב אותך. אל תתייאש!

אנחנו רוצים קדושה. יציאת מצרים זה יציאת מצרים שבכל יום, בכל שעה, בכל רגע, זו התשוקה של הנפש האלוקית לצאת ממיצרי הגוף, ממיצרי החומר, כמה שנדמה לנו שכיף לנו לישון וכיף לנו לנוח וכיף לנו לאכול זה לא נכון. זה לא כיף לנו. הנשמה לא מרגישה כיף עם זה. הנשמה לא רוצה את זה. צריך ללכת עם הנשמה. להתחזק ברצונות ובכסופים לה'. יש לנו שתי ידיים שזה כמו שתי כנפיים, שעם הכנפיים האלה אדם מעורר את עצמו ומלהיב את עצמו ולכן אנשים משתמשים בידיים כשהם מתפללים, כשהם מדברים, כמו בעלי הכנף שמתרוממים על ידי הכנפיים שלהם ומצליחים להגיע לכאלה מקומות נפלאים. ככה גם בני אדם. בעמל כפיהם, במאמץ, בעבודה פנימית עצומה ועוקה, בעמידה בנסיונות קשים, בבירור בלבולים והסחת הדעת מהם, כל אחד והנסיונות שלו, מתוך כל הצמצומים האלה האדם צריך לגלות את האלוקות. ואז, כשמתגלה לרגעים האור, זה כזה מן תענוג, זו כזו רחמנות של ה' שמזכה את בני אדם להרגיש את התענוג הזה, את החיבוק העצום הזה, מרגישים אז שבשבחך זה נברא העולם.

גם אדם שנפטר לו אחד משבעה קרובים, יושב שבעה ימים. כדי שיתבונן מה תכלית האדם בעולמו והיכן צריך לשים כל מגמתו.

אדם מתחיל להתבונן, אז הוא רואה שרק עם ה' טוב לו. רק אז הוא באמת שמח. אי אפשר ללכת עם הרצונות של הגוף ולחשוב שגם הנפש תקבל את שלה. זה לא אמת. האמת היא שזה על חשבון זה. רבונו של עולם תעזור לי להשתחרר קצת מהחומר, תעזור לי שאני אצליח להגביר את הנשמה על הגוף, תעזור שיהיה לי קשר.

הקשר שיש לנו עם הקב"ה, זה דבר כזה, שממלא את כל הנשמה שלנו פנימה. נכון, יש לנו משפחה, יש לנו מחויבויות, בכל צריך לטפל, אבל הדבר הראשון זה לתת לנשמה את מה שמגיע לה. והנשמה זה חלק אלוק ממעל. היא כוספת אל ה'. "ה' אתה מנת חלקי וכוסי". אין לי בלעדיך כלום בעולם. רק אותך. אני כל הזמן מסתכל אליך, כל הזמן בודק האם אני בדר עכשיו כלפיך ה',

האם אני נמצא איתך. באמת, אנחנו לא ביחד עם הקב"ה. אנחנו עם המחשבות שלנו, עם התוכניות שלנו, עם העלבונות והבלבולים שלנו. מדברים עם ה' בתפילה וממשיכים לחשוב את המחשבות שלנו.

המציאות האמיתית היא "אין עוד מלבו". וכל פעם שאנחנו רואים שקורה שהוא "לא טוב", כל פעם כזאת אנחנו מזהים שבעצם יש לנו בעיה עם האין עוד מלבדו.

פרשת מצורע לא מיועדת רק למצורעים. יש לה מסר חשוב גם לנו. היום כבר אין צרעת העור, אך יש צרעת בלב פנימה. יש קרירות ואדישות כלפי דברים שבקדושה. כשאדם רץ אחרי תאוות גופו אז נסגר בפניו האור הרוחני וכשהאור הרוחני נסגר בפני האדם, אז הוא כמו מת. אין לו חיות ולא שמחה.

"אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשה לך". למה צריך להגיד לנו את זה? הרי כבר אמרו לנו בעשרת הדברות "לא תעשה אלוהים אחרים על פני". אז למה עוד פעם? כי הקב"ה יודע כמה זה קשה, כמה הגוף שלנו עז והוא מחפשת חיות מהתאוות, מתענוגות העולם הזה.

כשיהודי מחובר לה', לתורה ולקדושה, רק אז הוא מקבל את המזון הרוחני שהוא כה זקוק לו. "ובחרת בחיים". הגשמיות והתאוות זה מוות. התורה והקדושה רק זה חיים. רק זה יכול לפייס אותנו, להרגיע אותנו. רק הקשר עם ה'.

מוכרחים לחזור לחיות עם בורא עולם. העצה היחידה לעבור את החיים האלה בשלום זה לחיות עם בורא עולם. הכל אז נראה אחרת.

כמו בסיפור הבא:

תרופה ושמה "קץ לסכסוך שכנים"

זה מגיע פתאום, בהפתעה גמורה, בלי הודעה מוקדמת, השם ישמור, אין להרבה אנשים את הכוחות הנפשיים לקבל את "הבשורה" הנוראה הזו: "הוא חלה במחלה הארורה". הארורה מכל. זו שעדיין חוקרים ומומחים ברחבי העולם מחפשים לה מזור. ההל הראשוני, הפעימות בלב, החולשה הנוראה האופפת את כל חלקי הגוף, הרצון לישון, לברוח לעולם נוח יותר, חמים משהו. רק לא זה. רק לא המחשבה על ימים של טיפולים כימותרפיים, נשירת שיער, ישקום, בדיקת אינספור. לבועז גילאור שישה ילדים. שלושה מהם הוא כבר השיא בשעה טובה ומוצלחת וכמה נכדים זריזים משתובבים בביתו בעליצות מתוקה, שהפיחה חדווה מחודשת בחייו של סבא צעיר למדי. בועז הוא איש אהוב על הבריות, נעים סבר, צנוע, האוהב לעשות את כל מעשיו הטובים בענווה כמעט בלתי מורגשת. רבים רווים ממנו טוב ונחת, ואפילו אינם יודעים שזה בא ממנו. לצידו נעמי, אשת חיל חרוצה, שגידלה ומגדלת ילדים לתפארת. הבית שוקק אהבה וחמימות של בית יהודי שורשי אשר אלה מבחוץ נהנים להתארח בו, ואלה שבפנים לא מוכנים לוותר עליו. המקרר תמיד מלא- ברוך השם- והנינוח המשתכר של התבשילים של אם הבנים שמחה, בין בחול, בין בשבת, נסחפים עד למדשאה בחצר. תודה לקב"ה, תודה מעומק הלב. כולם בריאים, כולם נבונים, הודו לה'... כי לעולם חסדו. ובועז אכן לבוראו, הוא הקפיד על קלה כבחמורה, למד מיד יום בכולל ערב, שקד על תלמודו, ומדי שבת אף העביר בעצמו שיעור הלכה מוסר ופרשת השבוע, שהכל נהנים להאזין לו בשקיקה.

היה זה סכסוך שכנים רב שנים עמוס תעתועים, לשון הרע, דיונים משפטיים, ביזויים, עם המון טעם רע לכל הסיבה. כל הנסיונות של העסקנים והרבים להשכים שם שלום, עלו בתוהו פעם אחר. כל אחד הרגיש כל כך צודק, עד שהסכסוך הפעוט על גלישת המרפסת לכוון חצר נופך אדיר מימדים דמיוניים. פנחס היה בתווך. הוא לא היה צד בענין, אך בעל כורחו נאלץ מפעם לפעם לשמוע את הקיתונות ששפכו השניים, איש על שונאו. לא נעים לספר, אבל גם הילדים של השניים, התחילו לגלות מעורבות בגיהנום הזה, מה שהפך את הקטסטרופה השכונתית למידמים של מלחה איזורית עם נופך אדיר של חילול שם שמים. מיד לאחר ששוחח עם בועז, וקיבל עדכון של מימדי המחלה, הרגיש פנחס שברכיו נוקשות זו לזו. הוא מאד אהב את בועז והעריך את אישיותו בת האנפין, והחליט למסור נפשו למענו, הן בתפילה, הן בצדקה. עד שלפתע הבליח במוחו הרעיון. הוא חייג בזריזות לשכן מימין, "תשמע יואב, יש לי חבר ילדות, ממש בלב ובנפש, לא עלינו הוא חלה במחלה הארורה". "אין בעיה " ענה יואב "שמו ושם אמו, נתפלל, נגיד תהילים". "לא לא" אמר פנחס "יש לי בקשה אישית. אני מבקש ממך בקשה אישית בשבילי" ודמעות נקוו בעיני פנחס "כדי שחיי יהיו רגועים, וכדי שבועז גילאור יהיה בריא למען בניו ונכדיו, וניניו שיוולדו בעזרת ה', אני מבקש תעשה מסירות נפש למען ידי נעורי". יואב הופתע "למה לא. יהודי מצווה לעשות הכל למען חיי חברו, בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל". "אנא" זעק פנחס לשפורפרת "עשה איתי חסד, גש לשכן שלך מאירק'ה גרוס והתפייס איתו. תשלים איתו. תבקש סליחה, תחזור בתשובה, תכוון שהשלום הזה יהיה לרפואת בועז בן מזל שושנה. אני מתחנן... יואב". המילים נעתקו מגרונו של פנחס ודמעותיו זלגו אל הפומית. שיחה דומה הוא ניהל עם מאירק'ה השכן משמאל. "מאירק'ה אני מתחנן לפניך, זו טובה בעיקר בשבילי, בוא ונציל חיים...". ודברים היוצאים מם הלב, נכנסים אל הלבבות. חצי שעה אחר כך בביתו של פנחס, עמדו חבוקים ודומים יואב שחר ומאיר גרוס מפוייסים ואוהבים. לרפואת בועז בן מזל שושנה. למה הינו צריכים לריב כל כך הרבה שנים? כמה חילול ה' עשינו בעולם? פנחס חייך, "חשבונות שמים לא נהירים לנו, מה שברור הוא שהתרופה הזו, ש השלום ביניכם תועיל לבריאותו של בועז". למותר לציין, חודש אחר כך, הרופאים היו המומים. שום שריד של המחלה לא נמצא בדמו של בועז. הכל תקין. איך שסכסוך שכנים ארוך שהסתיים בשלום בירא, יכול להיות תרופה מפלאיה למחלה ארורה. תלמידי חכמים מרבים לא רק שלום בעולם, אלא גם תרופות בעולם.

תפילה

רבונו של עולם

איך אפשר לזכות לעשות הכל לשם שמים? איך אפשר לזכור שכל מה שעושים, זה הכל בכוח שלך אבא, לא שלנו. זה הכל הרחמנות שלך שבזכותה אנחנו מצליחים.

כי כשמישהו אומר לי מילה טובה על דבר מסויים שעשיתי, אני לא אומר וגם לא חושב ולא מרגיש שזה לא אני, שזה השם עשה. אני מקסימום אומר ברוך ה' אבל זה ברוך ה' שהצלחתי, זה לא ברוך ה' שאבא שבשמים ריחם עלי ונתן לי להצליח.

מתי זה יהיה אוטומטי אבא, כמו אלה שכשאומרים להם תודה על משהו, הם אוטומטית. מרימים אצבע למעלה כשהכוונה שלהם ברורה: זה לא אנחנו, זה השם. לא מגיעה התודה. זכה אותי להתחזק בזה שכל מה שאני עושה יהיה לשם שמים, להגדיל את כבודך בעולם. כמו שכתוב בתמונה שתלויה על הקיר אצלנו בבית, שכל אחד הגיע לכאן כדי להשתתף בהגדלת כבוד ה' בעולם, כל אחד בדרכו שלו.

זכה אותי אבי שבשמים שכל מה שאני עושה יהיה כדי להגדיל את כבודך בעולם. בדרכי שלי.

רבונו של עולם

תן לי רצונות חזקים להתקדש. כי אני דיי מרוצה ממה שזכיתי ולא מספיק רוצה להוסיף עוד ועוד קדושה. או אולי אני חושב שזה לא ביכולת שלי?

זכה אותי לשמור על קדושת העיניים ולהתרגל ללכת עם הראש קצת למטה, לא להסתכל לצדדים, לא לבדוק מי הולך לקראתי ברחוב, או מי נמצא במקום שאליו הגעתי, להיות מרוכז אך ורק בך אבא.

זכה אותי לשמור על קדושת הדבור, לא להוציא מהפה שום דבור אסור, לא כעס ולא גאווה ולא ליצנות ואל שקר ויותר מהכל שום דבור שיש בו אפילו קצת ריח של רכילות ולשון הרע ח"ו.

זכה אותי למעט במילים ומה שלא מוכרחים לא להגיד. זכה אותי להרבות במילים טובות, להודות ולהלל ולשבח אותך אבא, ולהרבות. במילים טובות לכולם, לשמח אותם, לתת להם כוח במילים שאני אומר להם.

רבונו של עולם

זכה אותי להבין ולזכור שהעולם הזה זה שקר. זה כרגע אחד והכל איננו. נעלם. ולא רק שנעלם, גם משאיר טעם לא טוב בפה.

זכה אותי אבי שבשמים להבין ולזכור שהתענוג היחידי שממלא את הנפש לאורך זמן, התענוג האמיתי, הנצחי, הוא רק הקשר איתך אבא. הקשר עם התורה, עם הקדושה.

זכה אותי לזכור שהאושר והשמחה בחיים לא נמצאים במקומות רחוקים, נמצאים כאן ממש, בכל רגע ורגע שזוכים להתחבר אליך אבא.

תעזור לנו לנצח את הגוף העז הזה, שמחפש חיות מהתאוות ומתענוגות עולם הזה, שמחפש חיות מהתאוות ומתענוגות עולם הזה. וברגעים שאני מתרחק אבא, אל תתן לי להתרחק מדי. תמשוך אותי בחוזקה חזרה אליך כי אני עדיין זוכר את הטעם הטוב של הקדושה, אפילו שאני עכשיו קצת רחוק. אל תוותר עלי אבא. "תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי".

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי