"דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף...וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"

משה רבנו גדול הנביאים בא לכלל טעות (בדין אכילת קדשים באוננות) ומתוך מעלתו ועוצמתו "הודה ולא בוש לומר: לא שמעתי" (ספרא,רש"י).

להבדיל בין ענקים לקטנים, ובין קודש לחול, גם רופא עלול לטעות, הן באבחון ובחוות הדעת שנתן, והן בטיפול עצמו. לדוגמא: הצורך בפיקוח הלכתי בטיפולי פוריות הנעשים במעבדה הרפואית, נובע, בין השאר, מהחשש לטעות אנוש, גם כאשר מדובר ביהודים יראי שמים. וכאשר עוסקים בענייני יחוס, יש למנוע מראש, ככל האפשר, גם טעויות שהם בסיכון נמוך ביותר.

ואם במשה רבנו עסקינן, שחז"ל הצביעו על-כך שמתוך כעסו נתעלמה ממנו הלכה, הרי ק"ו שצריך הרופא לאבטח את עצמו שלא יטעה. כאשר נמצאים בכעס או בסערה רגשית, וכן בעייפות יתר, שיקול הדעת עלול להשתבש ובעקבות כך המלצות שגויות או טיפול לא מיטבי. לכן על הרופא לשים ליבו לכך, ולהימנע מלעסוק בעבודתו בשעה ששיקול דעתו אינו צלול. מאידך, לרופא מורשה יש חסינות. בתוספתא נקבע (ב"ק,ו,ו) ונפסק להלכה (שו"ע;יו"ד,של"ו,א): "רופא שריפא ברשות בית דין וטעה והזיק –פטור בדיני אדם ודינו מסור לשמים". ואף שאדם מועד לעולם, חכמים פטרוהו מדיני אדם, משום תיקון העולם (תשב"ץ,ג,פ"ב) היינו כדי שהמתאימים לא יירתעו מלעסוק בכך מחשש שמא יִתָבְעו "כל שני וחמישי". אך עם-זאת הטועה נושא באחריות כלפי שמיא שלא תצא תקלה מתחת ידו.  

אכן, לרופא יש גבוי כל עוד טעה. אולם אם הטעות נוצרה בעקבות רשלנות הריהו קרוב למזיד –וחייב לשלם פיצוי (הרופא או חברת הביטוח).

קו הגבול בין אונס לשגגה או רשלנות דורש בירור. לא הרי טעות בשל חוסר ידיעה ("בדבר משנה") כטעות בשיקול הדעת, ולא הרי טעות של שיקול הדעת של רופא ותיק, כהרי זה של המתחיל שהיה עליו להתייעץ עם הרופאים הבכירים. ולא הרי טעות שנזק בלתי הפיך בצידה, לטעות שניתן לתקן ונזקה ממוני בלבד, כגון טעות של אופטומטריסט (הרב זילברשטיין, שעורי תורה לרופאים,א,ל-ל"א).   

במידה ומתעוררת שאלת אמת יש לפנות בשאלת חכם, ולעתים לבית דין לממונות להכרעה מחייבת.