ספר ויקרא, שבקריאתו נפתח השבת, הוא ספרם של הקורבנות. בבואנו לעסוק במשמעותם של הקורבנות על פי תורת החסידות, עלינו להתכונן ל'דילוג' הנעשה בתורות אלו מן הקורבן הממשי אל המטאפורה, התופסת את הקורבנות כביטוי לעמדה נפשית שאליה נתבע האדם, ללא קשר לשאלה האם בית המקדש על מכונו והעבודה במקומה. על ידי דילוג זה הופכת עבודת הקורבנות לעבודה רלוונטית בכל דור, בכל שעה ולכל אדם, והם מאפשרים לחוות את עולם הקורבנות גם במציאות שבה, בעוונותינו הרבים, אין בית מקדש והעבודה איננה במקומה.

אחת התפיסות באה לידי ביטוי בשיטתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל (איש ההלכה גלוי ונסתר, רעיונות על התפילה עמ' 254-255):

הרב סולובייצ'יק מפתח בהגותו את חווית הקרבן כחוויה המכוננת את עמידתנו הדתית לפני ד' יתברך. בתשתיתה של חוויה זו ניצבת הנכונות לוותר. עולם ההלכה כולו, על פי הגרי"ד סולובייצ'יק, תובע מן האדם לסגת ולוותר על הכיבוש המלא, על השגת היעד השלם. בכל המישורים שבהם מנהל האדם את חייו: המישור האסתטי, התרבותי, המדעי ואפילו הדתי, נתבע האדם להקריב ולוותר. הוא איננו יכול לספק את מבוקשו אף לא באחד מן התחומים הנ"ל. לא הכל מותר לאכילה, לא כל יצירה מותרת, ואפילו לא כל רגש דתי יכול לבוא לידי סיפוק (נדב ואביהוא נשרפו באש ד' בבקשם להתקרב - להקריב. במקרה שלהם, יאמר הגרי"ד סולובייצ'יק היתה צריכה להיות הקרבה בעצם הנכונות לסגת מן השאיפה להתקרבות).

חווית הקורבן עליה מדבר הגרי"ד סולובייצ'יק מביאה את האדם לקונפליקט פנימי בין השאיפה להגשמת רצונותיו, לבין הנכונות לוותר עליהם למען ד' יתברך. הקורבן הוא פועל יוצא של תנועות קוטביות אלו המתנגשות זו בזו.

הגרי"ד סולובייצ'יק, איננו תובע מן האדם לוותר באופן גורף על אישיותו ולאבד את רצונו העצמי. נהפוך הוא! המודעות לרצון זה, פיתוחו, ודהירה עוצמתית להגשמתו, מהווים את התשתית לחוויית ההקרבה הנתבעת מן האדם, רגע אחד לפני ההגשמה המלאה. התנועה המבקשת לכבוש, לשלוט, להשיג ולגלות, היא תנועת הרצון שהרב סולובייצ'יק מחייב אותה ודורש מאיתנו לפתחה ולהעשירה. לעומתה ניצבת תנועת הנסיגה התובעת מן האדם לוותר, לשהות במקומו, לסגת, לעצור צעד לפני הפיסגה מתוך נאמנות לד' יתברך ולמצוותיו. ההתנגשות בין שתי תנועות אלו, היא חווית הקרבן, המותירה את האדם בסבל, כאב ואיפוק, שהם פירותיו הנעלים של הקורבן.

הרב סולובייצי'ק איננו חפץ באדם הרמוני ושלו. הוא מבקש את האדם הקרוע עד זוב דם נפשו, האדם המושלך מתנועה לתנועה, האדם המטפס בכל יום מחדש אל הר המוריה שלו מתוך כאב ומתוך סבל. כל הרגשות הללו הן הקורבן התמידי שהאדם נתבע לשלם בעמידתו הפרטית מול האלוקים - המתח המתמיד שהאדם מקיים בין קיומו העצמי לבין נכונותו לוותר על הגשמתו המלאה בעמידתו לפני ד' יתברך.