מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא בספרו "צמאה נפשי" כמה סיבות מדוע הקדיש בארמית: א. כדי שכולם יבינו. ב.היה בעברית ושונה לארמית בשל גזירות, והשאירו בארמית לזכרון. ג. המלאכים לא מבינים ארמית, ולכן אומרים בשפה זו כדי שלא יקנאו המלאכים במעלתנו המיוחדת או מקטרוג בעקבות חילול השם שגרמנו. ד. ארמית היא לשון ה'סטרא אחרא' ו'הקליפות' כוחות הרוע בעולם, ולכן אומרים בשפתםכחלק מהמאבק ברע העולמי. ראה באריכות בספר. מובא שם גם תמיהת תוס' 'ותימה דאפי' מחשבה שבלב כל אדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים?' (שבת יב,ב ד"ה 'שאין'). והביא הרב (כדי לתרץ) את דברי ר"י ברבי יקר שנותן שתי אפשרויות: א. מכירים כל לשון, אבל לא רוצים לשאת תפילה בארמית בשל הגנאי לעברית, שהאנשים העדיפו ארמית כי היתה קלה יותר. ב. רק עברית מבינים כיון שזהו לשון הקודש, ולא שאר לשונות. והנה ניראה להוסיף שע"פ העמדה שארמית היא שפת הסטרא אחרא, הרי המלאכים הם שליחי הקדושה (מלאך=שליח) ולכן לא רוצים המלאכים שיהיה להם שום קשר עם ארמית (או שלא יכולים שיהיה להם איזה קשר לארמית) שלא יראו כאילו הם שייכים לטומאה. אולי ע"פ זה לארמית אינם רוצים כלל קשר (או לא יכולים) ואילו לשאר שפות כיון שאינם עברית, אז דומה קצת לארמית, ולכן מעדיפים שלא יהיה קשר, ולכן בארמית לא מקבלים כלל תפילה, ואילו בשאר השפות אולי מקבלים כשזה הרבה תחינה, שאז מתגברים על עצמם ומעבירים את התפילות. אולי לכן נאמר דווקא על גבריאל שיודע ארמית (כמו שמובא שם בתוס'. מהגמ' [סוטה לג,א]:'..ובלשון ארמי היה אומר? אי בעית אימא: בת קול שאני דלאשמועי עבידא, ואי בעית אימא: גבריאל הוה, דאמר מר: בא גבריאל ולימדו שבעים לשון') כיון שגבריאל אחראי על הדין (מלשון גבורה) ולכן הוא קשור לגבי הסטרא אחרא לעניין הענשת הקשורים בו, ולכן דווקא הוא יודע ארמית. ולכן גם בת קול יודעת ארמית מעבר לעובדה הפשוטה שבאה להעביר לאנשים, יש בזה עניין שקשור לאנשים, מעין נבואה ('כדתניא: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול'. יומא ט,ב) ולכן כקשור לבני אדם וודאי שיש קשר לתיקון הרוע שתלוי בבני אדם, ולכן מבינה ארמית. והנה אולי אפשר שהקדיש בארמית כיון שהקדיש בא לקדש שם שמים ברבים, ולכן ראוי לאומרו בארמית שמסמלת את הסט"א וחטאינו, שאנו מבקשים מה' שלא ישהה לחטאינו שגורמים חילול ה' ('כשישראל עושין רצונו של מקום אז מתגדל שמו בעולם.. ובזמן שאינן עושין רצונו כביכול שמו מתחלל בעולם'. מכילתא שר"י "בשלח" 'מסכתא דשירה' ג) אלא יחשב כעין שבוקע בקשת קידוש ה' (שבקדיש) מתוך הרוע, שאנו זועקים לקידוש ה' ברצון לקדשו, ולכן שנחשב כעין חוזרים בתשובה שאין גדול ממנו: 'דא"ר אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין' וכו' (ברכות לד,ב) וכך מבקשים לקדש שם שמים ביותר. ואמנם שם מובא גם דעה שצדיקים גדולים יותר, אולם כיון שכאן אנו עוסקים בקדיש שחובר בעקבות חילול השם הנורא של החורבן מחטאינו, אז אנו מדגישים את צד החזרה בתשובה שיש בו ייחוד גדול (מצד מסויים על הצדיק). או שככלל אנו חוטאים ולכן לא יכולים לבוא בטענת צדקות תמידית, ולכן באים מצד כח השב בתשובה. אולי לפי זה היה זמן שאמרו את הקדיש בעברית (כמובא בדעה השניה) כיון שהיו גדולים בצדקותם (או לפחות בחיבורם השלם לצדיקים), אולם במשך הזמן בשל ירידת הדורות כבר לא ראויים לבא בטענת צדקות, ולכן באים מצד שיבה בתשובה המתגלה בקריאה לקידוש השם אפילו מתוך צד הרוע, שתמיד רוצים לשוב בתשובה, ולכן שיקבל תפילתנו ויעלנו לקדושה שלמה בתיקון עולם. ואולי ארמית רומז לחורבן (כשפת הסט"א או שעצם הדיבור בארמית מגלה את הגלות שלכן אנו מושפעים מארמית לגמרי) ולכן בשפה זו אומרים קדיש כדי לעורר יותר רחמי שמים: '...ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום, שלוש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין: יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' (ברכות ג,א). לכן אנו אומרים בארמית לעורר רחמי שמים (כיון שה' מיצר אז על הגלות) לחזק את דבר ה' שלא ראוי שנהיה בגלות (מה שאנו במציאות), וישלים את קשרנו לקדושה ויגאלנו שיהיה בכך שלמות תיקון וקידוש העולם שיש בקדיש.