כי תשא

"וידבר ה' אל משה לאמור: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (ל, יא-יב).

כך אמר למשה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, משבעים אומות שיש לך בעולם, אין אתה מצווני אלא על ישראל, "כי תשא את ראש בני ישראל"? אמר לו: מפני שהם המליכוני עליהם על הים ואמרו: "ה' ימלוך לעולם ועד" (פסיקתא דרב כהנא).

"ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת"

יש מנהיג בכמה קהילות בישראל, שכשמגיע הקורא בתורה לפרשת העגל, הוא מנמיך את קולו, וכל כך למה? מפני הבושה. רק אתמול אמרו "נעשה ונשמע", והקב"ה פתח להם שבעה רקיעים, וראו שאין עוד מלבדו, והשמיע להם את עשרת הדברות והיום עושים עגל מסכה?! ומשתחווים לו?! ואומרים לו "אלה אלוהיך ישראל"?! יש בושה גדולה מזו??? הרי מעשה העגל כולל את כל החטאים שבעולם כמו שאמרו חז"ל שכל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה! הקב"ה רוצה עכשיו למחות את ישראל מעל פני האדמה ח"ו, אז איך בכל זאת ניצלו? איך קרה הנס הזה שאחרי חטא העגל עוד מלמד הקב"ה את משה איך לבקש רחמים ומורה לו ללמד את ככל עם ישראל כשתיהיה איזו צרה חלילה לעם ישראל, שידעו מה לעשות, שידעו איך לבקש רחמים, שיגידו שלוש עשרה מדות של רחמים. איך כל זה קרה? איך זכה משה רבינו ע"ה להביא כזו סליחה על ישראל?

שהסכים למחות את שמו בשביל ישראל, כמו שנאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". השתתפות כזו בצערם של ישראל יכולה להציל, יכולה לבטל את גזר הדין. "משה רבינו ע"ה הראה לדורות כי יחיד לבדו בכוחו להציל עם שלם ע"י שהוא מרגיש בכל נימי נפשו את צערן של ישראל. הישועה של כלל ישראל תלוייה בעיקר בהשתתפות של כל יחיד בצער הכללי. (יד יחזקאל).

לכן קוראים את פרשת "ויחל משה" שהיא חלק מן הפרשה שלנו ביום תענית. להזכיר לנו את הצער הגדול שהיה למשה רבינו על עם ישראל ואיך הצער הזה של היחיד המתיק את הגזירה על עם ישראל כולו.

השלמות של האדם זה רק עם הקב"ה. אדם לא יכול להיות שלם עם עצמו. אם הוא שלם עם עצמו אז הוא אגו. השלמות שלו, כשהוא דבוק בה'. ככה הוא נשלם. האלוקות משלימה אותו. אבל בשביל להגיע לשלמות הזאת צריך אחד את השני. צריך את היחד. אי אפשר להתחבר עם ה' אם אין לנו חיבור אחד עם השני

ה' רוצה אותנו באחדות. ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. כל נשמה ונשמה של כל יהודי היא  חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל. "כולנו בני איש אחד נחנו".

פרשת כי תשא פותחת במנין עם ישראל.

הקב"ה אומר למשה רבינו, כשתחפוץ למנות את בני ישראל לדעת כמה הם, אל תמנה אותם לפי גולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את המטבעות ותדע מניינם. וכי למה לא לספור? ספירה מראה על פירוד, ופירוד זה הסכנה הכי גדולה לעם ישראל, עם ישראל יכול להתקיים רק ע"י האחדות. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשם. בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. וצריך את כ-ו-ל-ם. כל אחד נותן מחצית השקל ויחד עם חברו נהיה שקל שלם.

כדי להגיע לשלימות של אדם צריך את החבר. "לא טוב היות האדם לבדו", אדם לא יכול להוציא את כל הטוב שטמון בו כשהוא לבדו. הוא חייב את השני. התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דווקא כאן הוא הוא צריך להפר כעס ברחמים, לותר, לגלות רגישות, להתחשב.

השי"ת רוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל ויקרבו אותם אותם אפילו שהם כמו שהם. אחרי חטא העגל, בגלל שכל כך חטאו, התרחק מהם משה "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" (לג,ז). אמר לו השי"ת: אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?" (שמות רבה).

"כי ה' יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל וירחמו על ישראל, אפילו על הגרועים, לקרב כולם אליו יתברך, כמו משה רבינו עליו השלום שמסר נפשו על ישראל ואמר: אם אין מחני נא..." (ליקו"ה השכמת הבוקר ד,יא).

יש לו לקב"ה כזו רחמנות גדולה עלינו, יש לו 13 מידות של רחמים, שזה אור גדול שנתגלה מתוך החושך של חטא העגל. מתוך החושך הנורא הזה, שהקב"ה רצה לכלות את עם ישראל ח"ו, נולד האור של 13 מדות של רחמים. ["יש אמת ויש אמת לאמיתה. אם האמת מוליכה להשמדת עם ישראל ח"ו, אז זורקים את הלוחות העיקר שעם ישראל ישאר.

אמת זה הדברים המוחלטים אבל בשטח זה לא עובד, בשטח צריך משהו שיעזור לעולם להתקיים. מה יקרה אם אני אבוא עם האמת לילד שלי ואני אגיד לו: באמת שמגיעות לך עכשיו שתי סטירות ואני אזרוק אותך מן הבית. אז מה יצא מזה? מה יהיה מהילד הזה? אני אאבד אותו לגמרי. בגלל שהוא עשה דבר לא טוב אז אני אזרוק אותו? אני אקרב אותו, אני לא אוותר עליו, זאת האמת לאמיתה. אני מאמין בבן הרשע, שבתוך הבן הרשע הזה טמונה אמת נעלמה עצומה ונפלאה. צריך רק לחפור ולמצוא אותה, לא להתייאש"] (באור פני מלך).

האמת לאמיתה אומרת: נכון שאני חטאתי, אבל ה' אוהב אותי אפילו שחטאתי. זה לא שהכל מותר לי. יש דין. מי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו מעיו. הדין הוא דין ואנחנו לא יכולים לוותר על קלה כבחמורה, וכל איזו מילה שאמרנו לא טובה, צריך להתנצל ולבקש מחילה עליה, וכל הרהור לא טוב אנחנו צריכים לבטל אותו וכל דבר הכי קטן צריך לתקן. ה' לא רוצה שנחיה ככה סתם. הדין הוא דין אבל יש גם חסד אינסופי עצום, החסד הזה זו האהבה הנוראה של הקב"ה אלינו. זה לא אומר שבגלל זה אני יכול להיות לא טוב, אם אני אהיה לא טוב אז אני לא אתחבר לשום אמת, לא לאלוקים ולא כלום. אני חייב להיות טוב, אני חייב להשתנות, ולדעת שה' ממתין לי וממתין.

אדם צריך להילחם ביצר הרע. לא לתת לו לנצח. יש לו לאדם בחירה. רואים את זה בפרשה שלנו בחטא העגל. אחרי שזכו ישראל לקבל את אור התורה באותות ומופתים נוראים כאלה, וכולם זכו לרוח הקודש, הנשמע כדבר הזה, שיעשו מעשה כזה לטעות אחרי העגל? אבל מכל זה אפשר להבין עד איפה מגיע כוח הבחירה של האדם וכמה מתגבר הבעל דבר על האדם בכל יום. כי ה' ברא הכל בשביל הבחירה, וזה שהאדם הוא בעל בחירה, דווקא זה עושה את העבודה שלו חשובה מאד מאד, יותר מעבדות כל המלאכים והשרפים שהם אין להם בחירה. ולכן יש כוח להבעל דבר להתגבר כל פעם מחדש בכל מיני בלבולים והסתות עד שהצליח להתגבר על ישראל לאחר מתן תורה שיעשה מעשה העגל. ואיך הצליח להתגבר עליהם? על ידי שהעלים להם את משה שעלה לשמים. מפה נלמד שאי אפשר בלי הצדיק שבדור, צריך להתקרב אליו ולדבוק בו כמו שעשה יהושע, שהוא לא זז מהאוהל של משה, כל הזמן חושב עליו, מתגעגע אליו, אוהב אותו, לא יכול בלעדיו.

בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות: לרחם, לוותר, לסלוח, להרגיש את הצער של הזולת. יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף. להתמלא אהבה עזה לכל איש ישראל. לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו. צריך להרחיק עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת ופלגנות, להרגיש ממש שכל איש ישראל אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם, ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לאשתו ולילדיו, לקרוביו, לשכניו ומכריו, לכל איש ישראל.

כמה תפילות צריך כדי שנזכה באמת להרגיש את הזולת, שבאמת נרגיש את הכאב של השני ולא נצא ידי חובה בכמה מילים מהפה אל החוץ. אי אפשר להרגיש באמת את הצער של הזולת אם לא נצייר לעצמנו שכל מה שקורה לו, כל היסורים והמכאובים, כאילו קרה לי עצמי ח"ו. גם משה רבינו לא הסתפק בעצם הידיעה על הסבל של בני עמו אלא יצא מארמונו המפואר של פרעה כדי להרגיש בגופו את העינויים שלהם. צריך ללמוד מגדולי ישראל בכל הדורות שזכו להרגיש את הכאב של כל יהודי, ששפכו דמעות כמים על כל צער של יהודי עד שקרעו שערי שמים ובאה הישועה לאותו אדם.

אנחנו ערבים זה לזה. עם ישראל, ככל אחד ערב בשביל השני. אנחנו חלק מעם שלם שהוא עם סגולה, שיש לו שליחות קודש וכדי שנזכה למלא את השליחות הזו צריך כל אחד להרגיש שאכפת לו מכולם, שהוא כלול בכולם, שכואב לו אם מישהו עושה משהו לא טוב. צריך הרבה לדבר בלשון רבים, לבקש על כל עם ישראל, לצאת מההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר, כל העניין של עם ישראל זה שהם ערבים זה לזה, זה סוד הגאולה. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד. לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב עוד יהודי.

צריך שלכל אחד תהיה מסירות נפש בשביל עם ישראל. ללמוד ממשה רבינו. כמה שאדם יזכה להיות מחובר עם עם ישראל, ככה הוא יהיה מחובר עם הקב"ה. אי אפשר להפריד את הקב"ה מעם ישראל! אי אפשר! עם ישראל והקב"ה זה דבר אחד! אם אתה רוצה להתחבר עם הקב"ה אתה חייב להיות אוהב את עם ישראל, מחובר עם עם ישראל.

כל כך הקפידו גדולי ישראל על אהבת כל יהודי ויהודי. כי כמו שכל אבא אוהב את בנו אהבה עזה, זה הטבע שלו, אין כאן בכלל בחירה, כך הקב"ה אוהב אותנו, את בניו. וכשם שכל אב תהיה לו תרעומת על מי ששונא את בנו, כך גם הקב"ה יש לו תרעומת על כל מי ששונא את אחד מבניו. מי שאוהב את האב, אוהב גם את בניו. אם הקב"ה לא יכול לוותר על אף יהודי, אז איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר על איזשהו יהודי?! איך אני יכול לסבול את השני אם הקב"ה דווקא כן סובל אותו? זאת המשימה של החיים שלנו. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. כמו שעשה שייעלה בספור הבא:

הקונצרט של שייעל'ה

לכבוד אדון חיים ולדר. לפני כשבועיים אנחנו נוסעים לכותל, כי כבר אין לנו הכוחות ללכת רגלית מ'מאה שערים' כפי שנהגנו בעבר. בכותל אני נפרד מרעייתי, ששמה פעמיה לעזרת הנשים, ואילו אני הולך להתפלל תפילת מנחה ולומר מספר פרקי תהילים לזכות עם ישראל והמשפחה. כשאני מסיים, אני ממתין שרעייתי תסיים את ענייניה בעזרת הנשים, וכשאני אומר ענייניה, איני מתכוון רק לתפילה ולאמירת תהילים, אלא לעניינים נוספים שעליהם דיווחתי במכתבים הקודמים: פתיחת לשכת רווחה וייעוץ בתנאי שדה לנשים שבורות ורצוצות שמגיעות לכותל כמוצא אחרון. היא שומעת את טענותיהן וצרותיהן, ומנסה לנחם ולעזור אם ניתן. ודאי אתה שואל את עצמך מנין יודעות הנשים לבוא אל אשתי. יש ב' תשובות לדבר: אלף: אשתי היא מוותיקות הנשים בכותל המערבי, מאז הקמתו (ואני מדגיש שאיני מתכוון להקמתו ממש לפני אלפיים שנה, שאז אשתי אפילו לא הייתה תינוקת, כי אם הקמתו על ידי הציונים אחרי מלחמת ששת הימים). מטבע הדברים, די באישה אחת שתזהה אותה, בשביל שכל הנשים יפנו אליה ויבקשו עצות. על פי שמועה שגונבה לאוזניי, גם ברכות היא מחלקת שם, אשתי. על פי אותה שמועה, מכנים שם את אשתי בתואר רבנית, אף שאין לכן שום הצדקה, שכן רבנית הינה אשת רב, ואילו אני איני רב וגם איני מתכוון לריב עם איש בשנים שנותרו לי. בית: גם כאשר אין אישה שמזהה את אשתי כרבנית של הכותל או כל תואר אחר, אשתי היא שיוזמת את הקשר עם הנשים קשות היום, היא מספרת להן שהיא יודעת את צרתן, וכשאתה בא לאדם ומספר לו את צרותיו, הוא מתרשם ומתפלא ואף נפתח בפניך. אם אתה שואל מנין רעייתי יודעת אודות בעיותיהן של הנשים בטרם סיפרו לה, הנני מפנה את תשומת לבך למנהגה השנוי במחלוקת להציץ בפתקים שנשים מניחות בין אבני הכותל. אשתי אינה מאמינה בהצצה גרידא, אלא בקריאה בעיון מתחילת הפתק עד סופו, כולל נון בתים (נ"ב) שאנשים כותבים למטה באותיות זעירות, במקרה שנזכרו לבקש בשנייה האחרונה משהו מהכותל.

בדרך כלל אני צריך לחכות זמן מה עד שרעייתי שתחיה מסיימת את עניינה, מפני שאני מסתפק בתפילה ואמירת תהילים והיא מוסיפה את לשכת הרווחה, כך שלא ניתן להגיע לתוצאה של תיקו בשום פנים ואופן, תמיד אסיים לפניה. ברם, הפעם נראה שהיא מתעכבת יתר על המידה. בסופו של דבר, כשהיא מתקרבת למקום המפגש המוסכם ליד המדרגות אני מבחין שהפעם היא אינה מגיעה לבדה, כי אם מלווה באישה נוספת, דבר שאינו מקובל בדרך כלל. הן מתקרבות, ורעייתי מתנצלת שהיו לה הרבה פניות בלשכה בכותל ולכן התעכבה, וכי ביקשה מאישה זו להתלוות אליה כדי שאספר לה סיפור מסוים. גם ככה המתנתי מעבר לזמן הרגיל, והמחשבה על סיפור שאני עומד לספר אינה משמחת אותי במיוחד, אולם איני מדווח על תחושתי זו, שכן יש בה מימד של פגיעה מסוימת באשתי, שאינה מעלה על דעתה שאולי עמדתי יותר מדי זמן, שאולי השמש מפריעה לי ושאולי הייתי שמח לשוב הביתה. תחת זאת אני שואל: "ומה הסיפור שרצית שאספר?" רעייתי אומרת: "קודם כל תדע מה הבעיה שלה, ואז נתחיל. הבאתי לך פתק שבו רשומה הבעיה". אני מביט בפתק ומיד מבין שהוא אינו ממוען אליי. בכל מכתב שאני פותח, אני בודק תחילה ב"לכבוד" אם רשום השם שלי, כדי שלא אקרא בטעות מכתב שאינו מיועד לי. ואילו במכתב זה רשומות המילים: "לכבוד אלוקים שבשמים", ואני מבין גם לפי השם וגם לפי הכתובת שהוא ממוען למישהו אחר. "נדמה לי שזה מכתב שצריך להיות בין אבני הכותל", אני אומר בעדינות לאשתי, אך האישה שלצדה ממהרת להפיס את דעתי. "נכון, באמת תחבתי את הפתק בין אבני הכותל, ולשמחתי, אשתך שאחראית על הפתקים בדיוק הייתה שם". אני מביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שאיש לא שמע את דבריה, כי לקחת פתקים מהכותל זה עניין אחד, אבל להכריז על עצמך כאחראית זה סיפור שונה בתכלית. אני חרד שמא מישהו ממנהלי הכותל ישמע אודות המינוי שאשתי ממנה את עצמה, ללא תיאום בין הגופים האחראים וללא כל מכרז. הרי ייתכן שהם יבטלו באופן מיידי את המינוי, וחמור מכך: ינקטו צעדים חוקיים נגד אשתי. אני מחליט לקחת את העניינים לידיים ולקרוא את הפתק ללא הסברים מיותרים.

ומה כתוב שם בפתק? "לכבוד אלוקים שבשמים, אנא ממך, תעשה שהבן שלי (כאן נכתב שם הילד ושם אמו, שאותם איני מפרסם מטעמי צנעת הפרט) ייקח את הכדורים שעוזרים לו ללמוד תורה". אני מניח את הפתק ושואל את אשתי: " היא בוודאי מתכוונת לכדורים של הבן שלנו, המלמד, לא?" אשתי מסתכלת עליי ואומרת: "מדוע אתה אומר זאת בקול? מישהו עלול לשמוע!" "ממילא כל 'מאה שערים' יודעת שהבן שלנו לוקח כדורים, מה איכפת לך שגם האישה הזו תדע?" אני אומר. אשתי מביטה בי במט השמור זה שנים, שמבהיר לי כי התחצפתי ואני אשלם על זה, ועוד לפני שאני מתחרט, האישה לצידה מוסיפה עצים למדורה ואומרת: "מה, גם הבן שלכם לוקח כדורים?" "לא בדיוק", אומרת אשתי, שכנראה כועסת כעת גם על האישה לה היא אמורה לעזור. "אף לא אחד מהבנים שלנו לקח כדורים, אבל זה מה שהוא סיפר לכולם, שהוא לקח כדורים". והאישה אמרה: "אני מכירה הרבה אנשים שלוקחים כדורים ולא מספרים לאיש, אבל איני מכירה בן אדם שאינו לוקח כדורים אך מספר לכולם שהוא כן לוקח. אולי רק בגלל זה הוא צריך לקחת כדורים". מאיפה שלא תסתכל על האישה הזו, היא  בעלת לשון חדה ואומץ רב. אך אני נמנע מלציין זאת, מתוך הבנה שזה לא המקום לתמוך בה בזמן שרעייתי מותקפת, או לפחות חושבת כך. לכן אני נוטל גלולת 'וישתוק' וממתין לראות לאן יתפתחו העניינים ובסופו של דבר אומר לאותה גברת: "אני אספר לך את הסיפור כולו, ואת תסיקי בעצמך אם הבן שלי לוקח כדורים או לא". ואז אני מספר על הבן שלי, ישעיהו המכונה שייעל'ה.

שייעל'ה הוא מלמד בת"ת, וחשוב שלא תבלבל עם אחיו, שבנעוריו לא היה  מציאה גדולה ואחרי שהתחתן עם החיפאית, הבת של היודאיקה, נהיה בן אדם ולא סתם בן אדם, אלא מנהל ת"ת. שייעל'ה, לעומתו, מאז ומעולם היה בחור טוב ומציאה גדולה, ואחרי הכול החל ללמד בת"ת. לפני שנים אחדות פתאום החלו להסתובב שמועות, ששייעל'ה לוקח כדורים. ב'מאה שערים' לא צריך יותר משתי דקות מאז שמישהו יודע משהו עד שכל השכונה יודעת. אני חשבתי: שוד ושבר, מילא שייעלה לוקח כדורים, אב איך כל השכונה יודעת? אבל לא אמרתי שום דבר לשייעל'ה והזהרתי את אשתי שלא תגיד לו דבר. יום אחד ניגש אלי שייעל'ה ואומר לי: "ודאי שמעת שאני לוקח כדורים". קצת נבהלתי מהשאלה הישירה ועניתי – "אכן, אמרו לי משהו על כך, אבל איני מתערב. תעשה מה שאתה צריך לעשות". "אז בואו אבא ואמא ואספר לכם כיצד התגלגל המעשה". מסתבר שבאותה שנה למד אצלו ילד שלא ניתן היה בכלל ללמד אותו. בשעור אחד הוא יכול היה לסחוב ילקוטים של ילדים, להרביץ, להציק, לירות כדורי נייד על המלמד ועל כל הילדים, לצעוק להפריע ובעיקר להסתובב בכיתה באופן חופשי כמעט בלי שליטה. הילד הזה בילה את רוב שנותיו מחוץ לכתה או מחוץ לבניין הת"ת. הוא אומנם קיבל כדורים להרגעה ולרכוז אך סרב לקחת אותם. בימינו, כשאסור להכות, יש ילדים שמרשים לעצמם לעשות הכל, ולכן המציאו את הכדורים הללו, שבזמני איש לא היה חושב לקחתם. אפשר לומר, שסטירה אחת בחודש שווה עשרה מיליגרם מהכדור הזה, ששמו ריטלין או קונצרט.

הכלל, הילד הזה נזרק פעמים רבות מהת"ת, עד ששייעל'ה פונה לאביו ושואל אותו מדוע אינו פועל בנידון. אביו של הילד מספר לבני, כי הרופא קבע שילדו צריך לקחת כל יום קונצרט אחד בשביל שלא היה קונצרט בכיתה, אלא שהילד עצמו מתנגד לכך בחריפות מחמת הבושה. אף שמציעים לו שייקח את הכדור מבלי לדווח על כך לכולם, הוא מסרב. כנראה מתבייש אפילו מעצמו. הבן שלי שאל אם ניסו דברים אחרים, והאב אמר שניסו גם ניסו כל מיני פטנטים טבעיים ומים של מזגנים, וחוץ מלעשות להם חור גדול בארנק אלה לא הואילו במאומה. ואז הבן שלי שייעל'ה אומר לאבא: "תביא לי מחר קופסא כזו של הכדורים, קונצרט". האבא שואל אותו: "לשם מה?" ושייעלה אומר לו: "תביא וותראה". למחרת בתפילה מגניב האבא לשייעל'ה את הקופסא, לא לפני ששייעלה מוודא כי לא גילה דבר וחצי דבר לבנו – התלמיד השובב. מגיע השיעור, ולפתע מצלצל הטלפון הסלולארי של בני. שייעלה לעולם לא ידבר בסלולארי באמצע השיעור, אבל במקרה זה חורג ממנהגו. וכך התנהלה השיחה: "כן, בטח, משהו דחוף"? "אה נכון, טוב שהזכרת לי, באמת שכחתי לקחת הבוקר את הכדור, אני מודה לך מאד, כבר אקח אותו. יום טוב". הוא מסיים את השיחה ואומר לתלמידים: "מזל שאשתי התקשרה להזכיר לי שלא לקחתי היום את הכדור. באמת כבר הרגשתי שקשה לי ללמד ולא ידעתי למה", וכאן הוא פונה לילדי הכיתה: "מי מתנדב להביא את הכדורים שלי?" מובן שכל היכתה מתנדבת. שייעל'ה סוקר את הילדים ולבסוף בוחר בילד השובב. "על השיש בחדר המורים יש שקית עם קופסת כדורים. תוציא את הקופסא מהשקית ותביא לי". הילד רץ בשמחה, ניגש לשקית וכמובן רואה קופסא מוכרת, דומה מאד לקונצרט שלו. הוא מביא אותה למחנך, וזה אומר לו: ,תביא לי בבקשה כוס מים". הוא רץ ומביא כוס מים, ושייעל'ה אומר לכולם: "לכדורים הללו קוראים קונצרטה, הם מיועדים למי שקשה לו להתרכז. אינכם יודעים כמה מסכתאות ניתן לסיים בזכות הכדורים הללו. מדי יום אני נוטל כדור, כדי שאוכל ללמד אתכם, אבל היום, מה לעשות – שכחתי". והבן שלי לוקח כדור ובולע אותו, בלי להתבלבל. ומה קורה אם לא כך? ילד נוסף מהכיתה אומר: "המלמד, גם לי יש כדורים כאלה", וילד אחר מוסיף: "גם לי, אבל לא כאלה בדיוק, אלא כדורים אחרים שעוזרים לריכוז וקוראים להם ריטלין". למחרת, הילד הסרבן מביא בילקוט את הכדורים שלו ונוטל ללא בעיות. באותו יום הוא הילד המרוכז ביותר בכיתה. כך למחרת וכך בחודשים שלאחר מכן. מהר מאד הילד הזה, שעמד לפני זריקה מהת"ת, הפך לאחד משלושת הטובים בכיתה. אלא מה, ילד אחר ששיעל'ה העניש סיפר לאביו כי המלמד שלו נוטל כדורים. האבא לא האמין ובירר זאת, ואכן גם ילדים אחרים אמרו המחנך עצמו אמר שהוא לוקח כדורים. כך התפשטה השמועה בכל 'מאה שערים' והגיעה עד אליי. "המבין אתה אבא מה מקור השמועה שהגיעה אל אזנך"? אומר לי שייעל'ה.

ואני נוטל את בני שייעל'ה, נושק על מצחו ואומר לו: ,בני, בני, לא האמנתי שתלך רחוק כל כך בשביל תלמיד, אבל אני מבטיחך נאמנה שלא יבולע לך כל רעה". כעבור מספר חודשים כבר ידעו כל ההורים את האמת מדוע עשה כך שייעל'ה, רק לא ידעו לטובת מי, והאב שעשה את כל המהומה הפך למעריץ הגדול ביותר שלו. "זה הסיפור בקצרה" אני אומר לגברת "אני מציע לך, שתבקשי מהמחנך של הילד שלך לעשות אותו תרגיל, אם הוא מוכן, אבל לא לפני כל הכיתה, אלא בהצגה פרטית מול הילד בחדר המורים, כביכול בהיסח דעת, אני מקוה שהפטנט של שייעל'ה יועיל גם לילד שלך". אנחנו נפרדים ממנה וממהרים למונית שתסיע אותנו הביתה. אשתי מתוחה ומסוקרנת אם האישה תעשה כעצתנו ואם המלמד של הילד שלה יסכים לעשות מה ששייעל'ה עשה בשביל התלמיד שלו. ולאשתי יש עוד דאגה קטנה: אולי האישה לא הבינה והיא חושבה ששייעל'ה שלנו באמת לוקח כדורים... מסתבר שהאישה באמת לא הבינה, אבל לא מה שחשבנו. ימים ספורים לאחר מכן האישה מתקשרת לביתנו ומדווחת לאשתי מה קרה. אדון חיים ולדר, תשב, כי מה שאספר כעת יעשה לך כאב ראש או לב: הדבר הראשון שהיא עושה בבואה לביתה הוא – לקרוא לילד שלה, להושיב אותו לידה ולספר לו את הסיפור...

אתה מבין מה היא עשתה, החכמה הזו? היא סיפרה על התכסיס של שייעל'ה ופשוט הרסה ברגע אחד את כל העניין. אתה שואל מה קרה? זו ההפתעה האמיתית. מסתבר שהילד שלה פחות חכם אפילו ממנה, וכשהוא שמע את הסיפור הוא כל כך התלהב, שמאותו יום לקח את הקונצרט שלו בלי בעיות, ורק בכוח מנעה ממנו אמא שלו לקחת את הקופסא לכיתה. לך תבין בני אדם.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להרגיש את היחד הזה, להרגיש שכל מי שחולף על פני ברחוב, וממתין לידי לתור שלו בקופ"ח, ועומד או יושב לידי בשטיבלאך בתפילת ערבית, שכולם הם ממש אחים שלי, שיש לנו אבא אחד, זכה אותי להרגיש שיש קשר בין הנשמות של כולנו. כי אני לא כל כך מרגיש. כי אני מרוכז בעבודה שלי, בקשר שיש לי איתך אבי שבשמים ושוכח לפעמים שכמוני יש רבים אחרים, שכולם ילדים שלך. זכה אותי להפסיק לחשוב שהעיקר שאני בסדר, שהעיקר שחזרתי בתשובה ואני משתדל לעשות לך נחת רוח. זכה אותי להרגיש צער כשאני פוגש כל כך הרבה יהודים שעדיין לא זכו להרגיש את הטעם המתוק של האמונה, של עבודת השם. תעזור אבא שיהיה איכפת לי, שאני אתפלל עליהם, שאני אבין שהגאולה שלי תלויה גם בהם, שאתה אבא אוהב את כולם ומחכה לכולם. תעזור לי להבין שזה טוב שאני מרגיש כמו בן יחיד שלך, אך לא לשכוח שיש לך עוד הרבה בנים יחידים, שכולם הם בנים יחידים שלך.

רבונו של עולם

 תעזור לי שאני לא אפסול אף יהודי. כי כשאני רואה את החסרונות של אחרים, את החוסר יושר, את החוסר דרך ארץ, את החוסר התחשבות, את החוסר ענווה, ועוד הרבה חסרונות, במיוחד אם מישהו פגע בי, אני מתרחק, אני פוסל, אני מותח קו וגמרנו. לא יכול באותם רגעים לחשוב שגם הוא ילד שלך, שבדואי יש בו גם הרבה דברים יפים, שאתה אבא אוהב אותו כמו שאתה אוהב אותי, שאתה מחכה שיעשה תשובה על החסרונות שלו כמו שאתה מחכה שגם אני אעשה תשובה על החסרונות שלי כי גם אני רחוק מלהיות מושלם ויש לי עד הרבה מה לתקן. רבונו של עולם, במקום לכעוס, להרגיש בוז, להתרחק, תעזור  לי לרחם, ללמד כף זכות, להתפלל אליך אבא שתרחם עליהם שיזכו לתיקון המושלם, כי האמת היא שהאדם הזה הוא באמת כזה וכזה אך האמת לאמיתה היא שבפנים הוא טוב, שיש בו ניצוץ אלוקי, ושגם הוא בן אהוב שלך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי