"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (ב, ב)

המצווה לשבות ממלאכה בשבת היא זכר לשביתת ה' ביום השביעי אחרי בריאת העולם. להלן נראה ששלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת הן אותן מלאכות שבהן ברא הקב"ה את העולם, ולכן נאסרו עלינו (באותן מלאכות נעשה המשכן, מפני שהמשכן מקביל לעולם, כפי שנסביר בפרשת תרומה).  כלולים בזה כל מעשי ה' המתוארים בפרקים א-ג, שהרי גם חטא עץ הדעת שבפרק ג היה לפני שבת (סנהדרין לח ע"ב). אפשר לוצר שגם מלאכות שעשו אדם וחוה אז כלולות במלאכות הבריאה, כיון שהן נעשו מכוחו של ה'.

חורש:   הוצאה מהאדמה של דבר שמונע צמיחה וגידול, כך שהוצאתו מכשירה את האדמה לצמיחה וגידול. וכן "יקוו המים... ותראה היבשה" - ה' הוציא מהאדמה את המים ובכך הכשיר את הקרקע לצמיחה. וכן חפירת בור: התהום.

זורע:     הנחת זרעים בקרקע: "תדשא... עשב מזריע זרע... אשר זרעו בו", "ויטע... גן".

קוצר:    הוצאת דבר ממקום גידולו: "ויצר... מן האדמה", "ותיקח מפריו ותאכל".

מעמר:   איסוף ביחד של גידולי הקרקע. אפשר לומר שבששת ימי בראשית, בעלי חיים נחשבו גידולי קרקע לענין זה, כיון שנוצרו אז מן האדמה. וה' אסף אותם: "ויצר מן האדמה כל חית השדה... ויבא אל האדם"

דש:        פירוק דבר מקליפתו: "פרו ורבו", "עץ עושה פרי", "ונהר יוצא... ארבעה ראשים", "ויקח אחת מצלעותיו".

זורה:     זריית הגרגירים לרוח כדי להפריד את הפסולת מהאוכל: 'פרו ורבו'.

בורר ומרקד:      הוצאת העפר לעשיית אדם מן האדמה וליקוטו מארבע כנפות תבל, שנמשלה להפרשת חלה (בראשית רבה, פרשה יד, א), שעניינה בחירת חלק מהתערובת והוצאתו. כמו כן, הגמרא אומרת (סנהדרין נט ע"ב): "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת... ומסננין לו יין".

טוחן:     קציצת דבר לחלקים קטנים: 'פרו ורבו'.

לש:        ערבוב שני חומרים המתגבשים לעיסה: "ואד יעלה מן הארץ להשקות את האדמה... ויצר את האדם מן האדמה".

אופה: בכלל זה מלאכת מבשל, ואומרת הגמרא (סנהדרין נט ע"ב): "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר".

כל המלאכות של "סידורא דפת", מחורש עד אופה, נעשו ע"י חוה, לפי ר' יהודה האומר שעץ הדעת היה חיטה (ברכות מ ע"א, כפי שהסביר אותו מרדכי כסלו, בסיני כרך קיט).

גוזז:       הסרת חלקים חיצוניים מאדם ובעל חיים אחר: "המים מעל הרקיע".

מלבן:    הסרת ליכלוך עפר וכו'. בעניין תשובה כתוב: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו א, יח). תשובה נוצרה עקב החטא לפני השבת הראשונה, ורק על ידי הרחמים מתקיים העולם. נמצא ש'ליבון' חטא הוא מלאכה חיונית לקיום העולם.

מנפץ:     הפיכת חוטים מחוברים או חומר אחר לקבוצה של חוטים מופרדים: "ויבדל בין המים... ובין המים..."; "ונהר יוצא... ארבעה ראשים".

צובע:     צביעה בצבע מתקיים: "ויצמח... עץ נחמד למראה".

טווה:     הוצאת חוטים מחומר הגלם ועשיית חבל: "ונהר יוצא... ומשם יפרד לארבעה ראשים". "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך ויהי מבדיל בין מים למים".

מיסך:    "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

עושה ב' בתי נירין: כותנות העור שעשה ה'.

אורג:     "יהי רקיע".

פוצע חוטים:       הפרדת חוט למרכיביו: "יקוו המים".

קושר:   עשיית קשר בין שני דברים: "והיו לבשר אחד"; "זכר ונקבה ברא אותם". כמו כן המדרש (פסיקתא רבתי יד, עד) אומר שה' קשר עשר חופות לאדם בגן עדן.

מתיר:    התרת קשר לצורך חיובי: "ויקח אחת מצלעותיו".

תופר:    צירוף שני דברים ע"י דבר שלישי: "ויתפרו עלי תאנה"; מים - רקיע - מים. וכן הדבקה היא תולדה של תופר: "ודבק באשתו".

קורע על מנת לתפור: "מבדיל בין מים למים"; אדם היה אחד ונפרד לשניים כדי שיהיה אחד - "ודבק באשתו".

כל קבוצת המלאכות של עשיית בגד מצויות בבגדי כהונה שעשה ה' לאדם הראשון, כמו שאומר המדרש (במדבר רבה פרשה ד, ח) שהוא לבש בגדי כהונה גדולה כשהקריב את קרבנו. כמו כן, לפי דעה אחת במדרש (בראשית רבה פרשה כ, יב) בגדי אדם הראשון היו מצמר גמלים וצמר ארנבים.

צד:         הגבלת חופשיותו של בעל חיים והבאתו לשליטת האדם: "...וכבשוה... ורדו בדגת הים... ובכל חית השדה... ויצר... חית השדה... ויבא אל האדם", "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב".

שוחט:   הריגת בעל חיים, קיצור אורך החיים, הוצאת דם: "מות תמות", "ויקח אחת מצלעותיו". כמו כן, אדם הנראשון הקריב קרבן (שבת כח ע"ב), וחלק מההקרבה היא שחיטה.

מפשיט: הורדת העור: "ויעש... כתנות עור וילבשם".

מולח:    עיבוד חומרי גלם כדי להופכם ליותר חזקים או בעלי ערך רב יותר: "כותנות עור".

מעבד:   שרטוט קוים על משטח כהכנה לגזירתו כתיבה וכו': 'יקוו המים', שלפי המדרש (מדרש רבה פרשה  ה, א), 'יקוו' הוא מלשון 'קו'.

ממחק: חלק מתהליך עשיית כתנות העור.

מחתך:  גזירה לפי צורה, שינוי בצורה לחדד. וכן במעשה בראשית, שני המאורות הגדולים הופכים למאור גדול ומאור קטן; "ויקח... צלעותיו". וכן מה שה' עשה את האדם "גולם" (סנהדרין  לח ע"ב), כלומר, סימן את צורתו בעפר שצבר.

כל קבוצת המלאכות של עשיית עור כלולות במה שה' עשה לאדם וחוה כתנות עור.

כותב:    עשיית אותיות בעלי משמעות ובעלי עמידה בזמן: "והיו לאותות". כמו כן, המדרש (בראשית רבה, פרשה כד, ב) אומר: "עד שאדם הראשון מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, שנאמר: גלמי ראו עיניך, גלם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון". אם כן, ה' כתב לו ספר עם תיאור כל תולדותיו, עוד לפני בריאת האדם.

מוחק:   עשיית משטח נקי כדי לכתוב בו: מ"שני המאורות הגדולים" שהם שני 'אותות', נמחק אחד, שהרי הלבנה נעשתה קטנה ובסוף היו רק "מאור הגדול... ומאור הקטן" במקום 'שני המאורות הגדולים'.

בונה:     חיבור שני דברים:  "ויבן את הצלע". וחז"ל למדו מזה שקליעת שערות היא תולדה של בונה (שבת צה ע"א): "וכי דרך בנין בכך [בקליעת שערות]? כדדרש רבי שמעון בן מנסיא 'ויבן ה' אלקים את הצלע' מלמד שקילעה הקב"ה לחיה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא". אגב, מכאן רואים שחז"ל ראו קשר בין ה'בונה' בבראשית ובין ה'בונה' שאסור בשבת.

סותר:    עשיית מקום כדי לבנות, היפוך מעשה של 'בונה' - מקלקל על מנת לבנות: "ויסגור בשר... ויקח..."; "ותראה היבשה".

מבעיר:  התחלת תהליך שיוצר אש ואור: "יהי אור"; "להט החרב"; "יהי מאורות". כמו כן, הגמרא אומרת (סנהדרין לח ע"ב): "בשעה שבקש הקב''ה לבראות את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו...  אמרו לפניו רבש''ע מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם".

מכבה:   הפסקת או קיצור תהליך שיוצר אש ואור: "חשך"; "ויהי ערב"; המאור שהוקטן.

מכה בפטיש: פעולה המבטאת סיום מלאכה מסוימת: "ויכל".

הוצאה מרשות לרשות: "תוציא הארץ נפש חיה"; "וישם את האדם בגן"; "וישלחהו... ויגרש"; "על כן יעזב איש את אביו ואימו ודבק באשתו"; "והוא ימשול בך" - הוצאה מרשות ההורים לרשות בן הזוג. וכן אומרת הגמרא (סנהדרין לח ע"א): "אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו", הרי שה' הביא את עפרו מארץ לארץ.

גם הכללים המגדירים את המלאכות בשבת מקבילים למעשה בראשית: "מלאכת מחשבת אסרה תורה", מפני שבמעשה בראשית, "סוף מעשה במחשבה תחילה". כמו כן, "כל המקלקלים פטורים", מפני ש"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".

יש להוסיף את מה שאמרו חז"ל (ברכות נח ע"א): "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול - חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח''כ אכל... וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש - גזז ולבן ונפץ וטוה וארג [ובירושלמי ברכות פ"ט ה"א, דף סד ע"א: "וניפס וצבע וטווה וארג כבס ותפר"] ואחר כך מצא בגד ללבוש". נמנות כאן רבות מן הל"ט מלאכות. אלא שייתכן שזה היה אחרי שגורש האדם מגן עדן.