"בראשית ברא אלקים" (א, א)

המפרשים העירו על כך שהמילה 'בראשית' אינה מתאימה מבחינה דקדוקית למלים שאחריה, שהרי היא "נסמך" בלי "סומך".

אולי המילה 'בראשית' היא אכן מנותקת מההמשך, ונוכל להסביר זאת בשתי דרכים:

(א) כמו שיש ספרים שבסופם מופיעה המלה "סוף" או "סליק" וכדומה, כך כאן המלה "בראשית" היא כותרת לתורה, והתורה עצמה מתחילה רק במלים "ברא אלקים...".

(ב) רמב"ן כאן מסביר שסיפור מעשה בראשית בא ללמד אותנו את שורש האמונה, שה' ברא את העולם, שבלעדיו אין תורה. וכן רמב"ם פותח את ספרו (הלכות יסודי התורה, א, א) "יסוד היסודות... לידע שיש שם מצוי ראשון", כלומר שהאמונה בה' היא יסוד התורה. לפי זה, אפשר לפרש שהתורה באה לומר: "בראשית" = ראשית כל, הדבר היסודי ביותר, דע ש"ברא אלקים...".

אבל לפי רש"י, האבן עזרא והרמב"ן, 'בראשית' היא אכן בלשון סמיכות, וצריך לקרוא את הפסוק הראשון כאילו כתוב: 'בראשית בר(ו)א אלקים את השמים ואת הארץ, כשהארץ הייתה... וחושך על פני... [אז] ויאמר ה' יהי אור'. ניתן למצוא חיזוק לפירוש זה, בעובדה שגם שני סיפורי הבריאה האחרים מתחילים בלשון סמיכות: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" (ב, ד); "זה ספר תולדת אדם ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו" (ה, א).

מעניין שגם האות ב', שבו פותחת התורה, מבוטאת בצורה של סמיכות: "בֵית", ולא "בַּיִת".