כיבוד הורים
כבוד ההורים – כבוד הקב"ה?
בעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". וכתב הרמב"ן "עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשאר חמשה לאדם בצרכו וטובתו". והיינו, שכיבוד אב ואם הוא גם בכלל דברים שבין אדם למקום, ולכן מקומו בעשרת הדברות הוא בחמשת הדברות הראשונות שכולם ענינים שבין אדם למקום.
ויש לבאר עומק כוונת הרמב"ן:
אף שבנוגע לכל הדברים שבעולם, האמת היא שהקב"ה הוא המנהיג את העולם ו"זן את העולם כולו", מכל מקום ברוב הפעולות והענינים שבדרך הטבע, נראה כאילו האדם עושה כן בכח עצמו. אך בנוגע ליצירת וולד אמרו חז"ל "ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" (קידושין ל, סע"ב). והיינו, שאין זה בכח האדם לבדו להביא את הולד לעולם אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלוי' של הקב"ה, ש"נותן בו רוח ונשמה כו'" (נדה לא, א).
ויתירה מזו, גם חלק האב והאם תלוי באופן גלוי בהקב"ה, וכידוע, שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא רק בכח האין סוף והבלי-גבול של הקב"ה. כי נבראים מצד עצמם הם מוגבלים, ואין שייך שיהי' בהם כח ההולדה שהוא כח בלי גבול, להוליד עד אין סוף, ואינו אלא מצד כח הא"ס של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכח המפליא לעשות (ראה לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך. סה"מ תרנ"ז ע' קעט ואילך).
וכמו שרואים, שיש כמה בני אדם שהם בריאים ושלמים בתכלית הבריאות, ועד שאין שום חסרון כלל באברי גופם, ומכל מקום אינם מולידים. לפי שענין ההולדה אינו ענין טבעי לבד, אלא תלוי בהמשכת כח הקב"ה להיות ההולדה.
ועל פי זה יש לומר, שזהו עומק כוונת הרמב"ן ד"כבד את אביך כבוד הא-ל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה", שיש לפרש כוונתו, דמכיון שיצירת הוולד (ע"י כח ההולדה) הרי היא רק בכח האין סוף שבהורים, שנמצא בהם רק מפני שהקב"ה קבע כח של א"ס בטבע האדם, אם כן, כיבוד אב ואם אינו כבודם מצד עצמם, אלא רק כבוד הא-ל, היינו, כח הא"ס שבהם.
וזהו הטעם לזה שכיבוד אב ואב היא בעיקר מצוה שבין אדם למקום ("כבוד הא-ל"), דמכיון שכל ענין הכבוד כאן הוא רק מצד כח הא"ס של הקב"ה שנמשך באופן של בלי גבול בעת הולדה שע"י אב ואב, לכן, שייך לומר, שהכיבוד שמכבדים את האב ואם הוא "כבוד הא-ל", גדר "בין אדם למקום".
(יעויין בארוכה בלקוטי שיחות חל"ו עמ' 90 ואילך)
