ולכאורה יש לתמוה, הרי לשון "אומנות" נופל על דבר שעוסקין בה בתמידות ובתדירות, וא"כ איך מתאים לתאר את התפילה "שצעקו" אל ה' כש"מצרים נוסע אחריהם" בשם "אומנות"?

ויש לומר הביאור בזה:

בקריאת תפילה זו בשם "אומנות" מתורץ תמיהה גדולה, שלכאורה, מה מקום הי' להתפלל אל הקב"ה בשעה ההיא, הרי כבר הבטיח להם הקב"ה שבני ישראל יצאו ביד רמה, וא"כ ממה-נפשך, אם האמינו בהבטחת הקב"ה, אין צורך להתפלל. ואם לא האמינו – מדוע התפללו?

אלא שלכן נקראה תפלה זו בשם "אומנות" ללמדנו שלא היתה תפלה זו מפני מצוקתם ודאגתם אלא מפני שכך היא "אומנתם" של "אבותם" ושל בני ישראל, שבכל עת וזמן מתפללים להקב"ה.

וזה מלמדנו יסוד גדול בתפלה, שהתפלה צריכה להיות לא רק מפני תכלית ומטרה פרטית שרוצה האדם לקבל ע"י תפלתו, אלא מפני שהתפילה היא "אומנות" היהודי, ועל ידה עובדים את השי"ת.