ויש לבאר הטעם לזה שעבודה רוחנית זו צריכה להיות בכל יום מחדש:

הנה, תוכן ענין "יציאת מצרים" בעבודת האדם את השי"ת הוא שהאדם משתחרר מההפרעות והמיצרים העומדים בדרכו ומונעים ממנו לנהוג כפי הנדרש הימנו. ולכן, ה"יציאת מצרים" של אתמול אינה מספיקה עבור מצבו ודרגתו היום, וה"יציאת מצרים" של היום - לא תספיק עבור מחר, כי אחר שהגיע למדריגה רוחנית אחת שוב נדרש ממנו להתעלות יותר ממנה, ומדריגה זו היא מדידה והגבלה ביחס לעילוי הרוחני הנדרש, "מחיל אל חיל".

ונמצא שמה שהי' נקרא אתמול "חירות", הנה עתה הרי זה שעבוד והגבלה שצריך להשתחרר מהם.

ויובן זה ביתר בהירות ע"י משל גשמי מעניני העולם שסביב האדם. דהנה, טבע הצומח הוא שכאשר מסופק לו כל הדרוש לצמיחה, אדמה מים ואויר וכדומה - אזי "משוחרר" הצומח מכל ה"דאגות" וההפרעות שלו. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו, ו"נגזר" עליו להשאר במקומו כל ימיו - יש לו את מלוא החירות של צומח. כל זמן שאינו אלא צומח - הרי הוא בן חורין באמת. אבל החי, אפילו כאשר מסופקים כל צרכיו, אכילה ושתי' וכדומה, אבל אם מוכרח הוא לעמוד במקום אחד - הרי זה אצלו המיצר הכי גדול - מאסר, מאסר הכי גרוע, כי חסרה לו עיקר מהותו ותכונתו הטבעית. ולמעלה מזה האדם, שהוא שכלי, הנה אפילו אם יש לו מלוא החירות של תנועה, אבל כשמרחיקים אותו מחיים שכליים - אזי הוא במאסר, מאסר שגוזל אותו מעיקר מהותו.

וכן הוא בנמשל:

כל אחד מישראל יש בו נפש אלקית, חלק אלוקה ממעל ממש, אשר, אפילו כאשר היא מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, הרי היא קשורה תמיד עם הקב"ה, עם "אין סוף" - ולכן שאיפתה לחרות האמיתית שלה, לפי טבעה ותכונתה, היא תמידית ו"אין סופית". היא אינה יכולה להישאר במקום אחד. כל יום, בעלייתה הנוספת ע"י תורה ומצוות, המקרבים לאין-סוף - מרגישה הנשמה בעומק פנימיותה שהמדריגה של אתמול היא כבר בבחינת "מצרים", שיש לצאת ממנה ולהגיע למעלה יותר.