בנוגע למכת בכורות כתוב בפרשתנו, שנצטוו ישראל "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (יב, כב). ופירש רש"י "מאחר שניתנה רשות למשחית אינו מבחין".

כל המכות היו בכדי שידעו מצרים "כי אני ה'". ולכן לא הייתה המכה באופן של איבוד והריגת המצרים, אלא רק הלקאתם עד שיכירו וידעו "כי אני ה' בקרב הארץ" (וארא ח, יח). משא"כ במכת בכורות לא הסתפק בכך שידעו מצרים "כי אני ה'", אלא "ומת כל בכור" – הענישם באופן המאבדם מן העולם.

והנה כשיצאו בנ"י ממצרים טענה מידת הדין (ילקוט ראובני שמות יד, כז) "מה נשתנו אלו מאלו . . אלו עובדי עבודה זרה ואלו כו'", שמבני ישראל עצמם היו שהיו שקועים בע"ז רח"ל. ומכל מקום במכות הראשונות שנועדו להביא את המצרים לידיעת ה', לא לקו בנ"י, שכן לא היו זקוקים שיחדשו להם עניין ידיעת ה', ד"מאמינים בני מאמינים הם", והיו יודעים את ה'. ורק במכת בכורות שמטרתה הייתה עונש, הנה כאן נתעוררה מידת הדין וניתנה רשות למשחית להיפרע גם בישראל רח"ל.

ומה גדלה אהבתו של קוב"ה לבניו, שגם בשעה שלכאורה משורת הדין שינזקו גם מבנ"י, הנה נתעוררה אהבת "הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו" (נוסח ההגדה) לישראל. דאף שמצד השכל והדין הנה "אח עשו ליעקב" (מלאכי א, ב) – שיעקב מתנהג באופן המשתווה לעשו ח"ו – הרי "ואוהב את יעקב" (שם ג), שהשי"ת מגלה אהבתו הנפלאה שאינה משתנה מחמת מעשי הבן, ואין שום טענה וחשבון בעולם שיפגום באהבה עצמית זו. ואזי ירד הקב"ה והגן על בנ"י, בכבודו ובעצמו "אני הוא ולא אחר".

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 864)