ביום רביעי הקרוב, י' בשבט, נציין את יום ההילולא של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, הנשיא השישי של חסידות חב"ד, ואת עלייתו על כס ההנהגה של חתנו, הרבי מליובאוויטש.

הרבי הריי"צ היה המנהיג היהודי היחיד שהעז להתייצב נגד השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית, והקים מחתרת ענקית של חסידים בעלי מסירות נפש, שפעלו לשמירת גחלת היהדות. הפעילות הזאת התקיימה לאורך כל שנות המשטר הקומוניסטי, ובזכותה התקיימו חיים יהודיים בברית-המועצות.

מאבק הרואי לא פחות ניהל עם בואו לארה"ב, בשנת ת"ש (1940). הוא מצא שם יהדות קרירה, שמנסה להיטמע ברוח האמריקנית. ניסו להסביר לו שאמריקה שונה, ושאין שום סיכוי לבנות באמריקה את היהדות הישנה שהכיר באירופה. אבל הרבי הכריז: "אמריקה אינה שונה!", ומשפט זה היה לססמה המובילה את פעילותו.

בעקבות פעילותו החלו להיראות ברחובות ארה"ב יהודים עטורי זקן, נפתחו תלמודי תורה וישיבות, ושלוחים מטעם הרבי יצאו לרחבי ארה"ב להפיץ את אור היהדות. למעשה, הוא שהניח את היסודות למפעל השלוחים הכביר.

בי' בשבט תש"י (1950) נסתלק הרבי הריי"צ, והחלה לזרוח שמשו של חתנו וממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש. במשך השנה הראשונה לאחר הסתלקות חותנו סירב לקבל עליו את ההנהגה, אבל ביום ההילולא הראשון, בי' בשבט תשי"א, השמיע את מאמר החסידות הראשון שלו, המבוסס על מאמר החסידות האחרון של חותנו, 'באתי לגני', וזה היה האות כי קיבל עליו את האדמו"רות.

במאמר הזה הרבי מתווה את ייעודו של דורנו, וקובע כיצד עלינו לפעול בעת הזאת. הרבי אומר שם כי דורנו הוא הדור השביעי לבעל התניא, ומבאר את מאמר חז"ל "כל השביעין חביבין". חביבותו של השביעי איננה בזכות מעלותיו, מסביר הרבי, אלא מפני שהוא השביעי לראשון, ובכל-זאת הוא 'חביב', והוא דווקא נדרש להשלים את עבודתו של הראשון.

הדברים נאמרו בסערת נפש, ומפעם לפעם נאלץ הרבי להפסיק את אמירת המאמר מפני שקולו נחנק מבכי. עוד אמר שם, שזה "שאנחנו בדור השביעי הוא לא על-פי בחירתנו ולא על-ידי עבודתנו ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו", אבל זאת המציאות – אנחנו הדור השביעי, שתפקידו לסיים את הגלות ולהביא את הגאולה.

אל היעד הזה כוּונו כל מעשיו ופעולותיו של הרבי. הוא פנה אל כל יהודי, בכל קצווי תבל, כדי שלא יישאר אפילו יהודי אחד ויחיד שלא יהיה מוכן לגאולה. הוא שיגר את שליחיו לכל פינה נידחת בעולם, כדי שיגיעו לכל יהודי ויזכו אותו במצוות, לבל יהיה 'ערום' בבוא הגאולה.

בשנים שלאחר מכן הכריז הרבי שוב ושוב כי הגאולה כבר עומדת מעבר לדלת, ונדרש רק מעשה אחד או דיבור אחד של יהודי כדי להכריע את הכף. זו המשימה שעלינו להשלים, כדי שיבוא הקץ לכל התלאות והייסורים שעם ישראל עבר ועובר, ונזכה לבואו של משיח צדקנו בקרוב ממש.

ביום רביעי, י' בשבט, יחול יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון). נהוג להדליק נר נשמה ביום שלישי לפני השקיעה. בבוקר יום ההילולא נותנים צדקה קודם התפילה ואחריה כותבים 'פדיון נפש', מכניסים אותו לאחד מספריו של בעל ההילולא ומשגרים לציון הקדוש (מספר הפקס': 0017187234444). בתי חב"ד ברחבי הארץ מארגנים התוועדויות וכינוסים לרגל היום, שבו גם החלה נשיאותו של הרבי מליובאוויטש.

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ, הבית שנבנה בכפר חב"ד בדוגמת בניין '770', בית מדרשו של הרבי – מזמין את הציבור לבוא לקראת י' בשבט להתפלל ב'חדרו' של הרבי ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: 039606402.

חברת ת"ת כנגד כולם הוציאה לאור את גרסה 7　של 'נהוראי' – המפתח ההלכתי הממוחשב בנושאי רפואה וברכות הנהנין. במאגר מאות שאלות הלכתיות לפי כל השיטות והדעות, מתוך מאות ספרי תשובות ופסקים. התוכנה מאפשרת ארבע אפשרויות חיפוש. המו"ל: דב גולדשטיין , טל' 0522424305.

כאשר הקב"ה מכה את מצרים מכה אחר מכה מציע פרעה שבני ישראל יֵצאו לעבוד את ה' במדבר, אך ישאירו את מקניהם במצרים. משה מסרב: "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ... כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה".

מה כוונת משה באומרו "וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַעֲבֹד אֶת ה'", והרי הוא עצמו אומר "כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה'"? מפרש רש"י: "לא נדע מה נעבוד – כמה תכבד העבודה, שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו". ייתכן שהקב"ה יבקש להקריב לפניו יותר ממה שיהיה ברשותם, ולכן עליהם להוציא ממצרים את כל מקניהם.

אך עדיין הדברים דורשים ביאור. הלוא גם אם יוציאו את כל מקניהם, ייתכן שגם אז הקב"ה "ישאל יותר ממה שיש בידינו". וגם עצם הדבר אינו מובן: האם ייתכן שהקב"ה יבקש דברים שמעבר להישג ידם של בני ישראל, והלוא יש כלל "איני מבקש אלא לפי כוחן"?!

התשובה טמונה בדברי רש"י: "שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו ". משמעות הדברים, שהקב"ה עשוי לבקש מקנה רב יותר ממה שיש " בידינו ", אך הוא מצוי בידיו של מישהו אחר.

הפסוק "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ" הוא המשכו של הפסוק הקודם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱ-לֹהֵינוּ". שם אומר רש"י: "לא דייך ש מקננו ילך עמנו, אלא גם משלך תיתן". משה רבנו אומר אפוא לפרעה שבני ישראל יצטרכו לקחת עמם גם את המקנה של מצרים, כי אולי הקב"ה יבקש שיקריבו לפניו יותר צאן ובקר מהמצוי ברשותם, ולכן הם זקוקים גם למקנה של מצרים...

לפרעה היה מקנה רב ועצום, שכן כזכור, בשנות הרעב סיפק יוסף מזון תמורת המקנה של תושבי מצרים, וכך נעשה פרעה בעלים על מקנה עצום. מכאן באה דרישתו של משה שגם פרעה יעמיד את מקנהו לרשות בני ישראל בצאתם לעבוד את ה' במדבר.

מדבריו של משה רבנו לפרעה אפשר ללמוד הוראה חשובה בעבודת ה'. לעיתים הקב"ה תובע מיהודים "יותר ממה שיש בידינו". לכאורה הכול מצוי בתורה, וכל מה שיהודי צריך לדעת הוא אמור לקבל ממנה. אולם מתברר שלעיתים הקב"ה רוצה שיהודי ייקח דברים שקיימים בעולם, ואפילו אצל לא-יהודים, ואותם 'יקריב' לפני הקב"ה.

יש דברים שיהודי יכול ללמוד מענייני העולם, כלשון הפסוק "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים　אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה". ויש דברים שהוא יכול ללמוד מאירועים הקשורים באומות העולם, ולשם כך מביאים את האירועים האלה לידיעתו, כדי שיפיק מהם לקחים והוראות בעבודת הבורא.

רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים", הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שייגאלו, שנאמר "ואת ערום ועריה", ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה.

יש להשתדל לקרב כל יהודי, גם מי שהוא 'ערום' מן המצוות, לתת לו מצוות להתעסק בהן. כי מאחר שבגאולה העתידה לא יישאר שום יהודי בגלות, מחובתנו להשתדל שלכל יהודי ויהודי תהיה לפחות מצווה אחת, כדי שלא יהיה 'ערום', ובזה תלויה גאולת כלל ישראל.

קרבן הפסח, שהיה הכנה לגאולת מצרים, בא מן הצאן דווקא, כי במילה 'צאן' נרמזת יציאת מצרים, שכן 'צאן' מלשון "צְאֶינָה וּרְאֶינָה".

"ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא). כאשר בני ישראל במצרים אכלו את הפסח, אכלו אותו בחיפזון, אבל לעתיד לבוא נאמר "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו".

יציאת מצרים הייתה לא רק יציאה משעבוד גשמי לחירות גשמית, אלא גם יציאה מן המְצָרים הרוחניים לחירות רוחנית. בשעת יציאת מצרים, כאשר הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, היו מוכרחים לברוח מן הרע, בחיפזון, אבל לעתיד לבוא יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ והרע יתבטל לגמרי, ולכן "לא בחיפזון תצאו".

"ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז). על הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו" דרשו חז"ל שבזמן הזה מקיימים את דיני קרבנות בלימוד הלכותיהם. זהו שנאמר ואמרתם זבח פה-סח – הזבח הוא בכך שהפה סח ואומר את הלכות הקרבנות.

"על מרורים יאכלהו" (שמות יב,ח). בנוגע למצוות אכילת המצה והמרור בליל פסח נאמר בהלכה כי מי שבלע מצה יצא ידי חובתו, אבל מי שבלע מרור לא יצא. המשמעות הרעיונית של הלכה זו היא, שאת המרור צריך ללעוס, להתבונן ולהעמיק בדעתו בצד הלא טוב, המריר, שקיים בקרבו, עד שבכֹה יבכה במר נפשו על מעמדו ומצבו הרוחני.

קרבן פסח היה שה, האליל של מצרים. בשחיטתו בא לידי ביטוי ביטולם המוחלט של העבודה הזרה ופולחן האלילים. גם כיום ישנה עבודה זו של שחיטת הפסח וביטול 'האלילים' שבני-האדם משועבדים להם.

אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש נהג לקרב כל יהודי, אפילו חוטאים ובעלי עבֵרות. פעם אחת נכנס אליו אורח חשוב והתרעם על שהרבי מקרב יהודי מסויים. "על אותו יהודי צריכים להחיל את הכלל 'מורידין ולא מעלין'", אמר האורח בקנאות.

השיב לו הרבי:

"בשולחן ערוך יש ארבעה חלקים. 'חושן משפט' הוא החלק הרביעי. ב'חושן משפט' עצמו יש יותר מארבע-מאות סימנים, ורק בסוף ממש נכתב על אותם יהודים שבהם יש לנהוג בבחינת 'מורידין ולא מעלין'. הווי אומר: תחילה צריך ללמוד ולקיים את כל הדינים המפורטים מתחילת השולחן ערוך, ורק אחר-כך אפשר לדון על דחיית יהודי"...

"מהו חסיד? חסיד מדבר מעט, חושב הרבה, עושה עוד יותר - וכל זה עם עצמו" (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

חורף ת"ש (1949). שבור ורצוץ בגוף אך ברוח איתנה ונחושה הגיע אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש לארצות-הברית. בניסי ניסים ניצל מציפורני הקומוניסטים, וברגע האחרון הצליח להיחלץ ממלתעות הנאצים. הכול סברו כי עתה יחיה בנחת בחוף המבטחים של אמריקה.

אך הרבי לא חשב לחיות חיי שלווה ומנוחה. עם בואו לניו-יורק החל להקים מרכזי תורה וחסידות ברחבי היבשת. הוא טבע את הססמה "אמריקה אינה שונה", והחל להקים ישיבות ולשגר שליחים לערי ארצות-הברית. זו הייתה ראשיתו של מפעל השליחות האדיר, שברבות השנים, בהנהגת חתנו וממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש, יחבוק את העולם כולו.

ההתחלות היו קשות. כסף לא היה לו, ובכל-זאת הקים הרבי מוסדות חדשים. אחד המרכזים שהחלו להתפתח באותם ימים היה בטורונטו, העיר הגדולה ביותר בקנדה. יום אחד שיגר הרבי לשם שני שליחים, כדי לייצג אותו בכינוס למען התפתחות מוסדות החינוך בעיר. אחד מהם היה חתנו, הרב שמריהו גוראריה.

סופת שלגים קשה ציפתה לשניים בצאתם לדרך. לפניהם היו עשרים שעות נסיעה מפרכות, אך הם היו חדורים בתחושת השליחות. ואכן, השתתפותם בכינוס תרמה להצלחתו למעלה מן המשוער.

כשביקשו לשוב לניו-יורק גילו שהסופה שיתקה את כל נתיבי התחבורה. טורונטו מנותקת, אין יוצא ואין בא. באין ברירה התעכבו בבית המלון, בציפייה להיחלשות הסערה.

הידיעה על שני השליחים השוהים בעיר עשתה כנפיים. יהודים רבים באו לפקוד את מעונם ולשוחח עם נציגיו של הרבי. אחד המבקרים היה רב חשוב, מגדולי תלמידי החכמים ומורי ההוראה בטורונטו. הלה טרח במיוחד ובא לבקר את שני השליחים, והדבר עורר את סקרנותם. "במה זכינו לכבוד הגדול הזה, שתבואו לבקרנו?", שאלו אותו.

"אתם שליחים של הרבי, הלא כן?", החזיר להם הרב.

השניים הנהנו בהסכמה. "נו, 'שלוחו של אדם – כמותו'!", סיים הרב, וכעבור רגע הוסיף: "אספר לכם סיפור מיוחד שהתרחש עמי ועם הרבי".

בבית הכנסת שבו הוא משמש רב מתפלל גם ראובן, יהודי מכובד ובעל מעמד. שבת אחת הוזמן לעלות לתורה. הוא קם ממקומו ופנה לעבר בימת הקריאה, ולפתע עצר בלי יכולת להוסיף לצעוד. בטרם הספיקו המתפללים להגיב איבד את שיווי משקלו וקרס על הרצפה בקול חבטה. שלוות התפילה הופרה באחת. צוות רפואי הוזעק למקום, וראובן פונה על אלונקה לחדר המיון.

מיד בתום התפילה צעד הרב למרכז הרפואי כדי לדרוש בשלומו של ראובן. בני משפחתו המודאגים קיבלו את הרב ועצבות נסוכה על פניהם. "אבא קיבל שיתוק פתאומי", אמרו לו. "הוא גם מתקשה בדיבור. הרופאים אומרים שאין בידם לעשות דבר. אנו חסרי אונים".

כעבור כמה ימים ביקר הרב את ראובן שנית. למרבה הצער לא נרשמה הטבה במצבו. הרב הפציר בצוות הרפואי לאפשר לו להיכנס לחדרו של החולה ולשוחח עמו. בתחילה סירבו, אולם דווקא ראובן שמע את קולו של הרב וביקש להכניסו לחדרו.

בקול חלוש ביקש ראובן מהרב להתקרב למיטתו. "בקשה לי ממך", לחש, "אנא כתוב על מצבי לרבי מליובאוויטש שבא לא מכבר לארצות-הברית. בקש ממנו ברכה שאשוב לאיתני".

הרב הנהן בראשו, ומיד כשחזר לביתו כתב איגרת לרבי. את המכתב שלח בדואר מהיר לכתובתו של הרבי בברוקלין.

כעבור זמן קצר הגיעה התשובה. יש למסור לחולה – כתב הרבי – שבימים אלו נבנית ישיבה בעיר מונטריאול שבקנדה. עליו לתרום אלף דולרים לבנייה. אינו דומה המלאך שנוצר מתרומת אלף דולרים למלאך שנברא מתרומת מאה דולרים. בהקשר זה ציטט הרבי את הפסוק מספר איוב: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף", וסיכם: "אם יעשה זאת – יחלים וילך על רגליו".

תשובת הרבי הפתיעה את בני המשפחה. "איך תרומה לישיבה תרפא אותו?", שאל בחוסר אמון גיסו של ראובן. אך החולה עצמו לא הקל ראש בדברים. הוא הורה לבנו לתרום מיד את הסכום. הבן נסע בעצמו למונטריאול כדי לתת את התרומה.

חלפו ימים מספר. מנהל המחלקה נכנס לחדרו של ראובן ובדק את מצבו. לפתע השתנה סבר פניו. כשיצא אל בני המשפחה שאל בכעס: "מי נתן לכם רשות להביא לכאן רופאים אחרים?".

"לא הבאנו שום רופא!", מיהרו בני המשפחה להבהיר, "איננו יודעים על מה אתה מדבר".

"אם כן, הרי זה נס", מלמל הרופא הבכיר בהשתאות. "אין לי הסבר אחר. אני רואה אצלו הטבה דרמטית, שאין לה הסבר רפואי. בתוך ימים ישתחרר לביתו".

בני המשפחה הנדהמים לא האמינו למשמע אוזניהם, אך העובדות דיברו בעד עצמן. בתחילה נזקק ראובן לקביים, אולם בחלוף כמה שבועות כבר היה יכול לרקוד כאחד האדם בחתונת בנו – שהיה שליחו למתן התרומה.

"מבינים אתם מדוע באתי לפגוש אתכם?", סיים הרב את סיפורו באוזני השליחים המשתאים. "הלוא ראיתי במו עיניי שאיש אלוקים הוא הרבי, וכיצד לא אחלוק כבוד לשליחיו!".

גאולתו של עם ישראל שזורה בדמותו של הגואל, הוא המשיח. כל הדברים הגדולים והנפלאים שמתרחשים בגאולה נעשים על-ידי אדם, "מלך מבית דוד" (כלשון הרמב"ם). ונשאלת השאלה: מדוע? מדוע אין הגאולה יכולה להיות 'בלי מגע יד אדם', מין מפנה כלל-עולמי, שבמהלכו האנושות מתעלה בעצמה לרמת הקדוּשה, האמונה, הצדק והיושר של עידן הגאולה?

למעשה, אותה שאלה אפשר לשאול גם על הגאולה ממצרים. זו הייתה גאולה אלוקית, שבאה מאת הקב"ה בעצמו – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם", אך בה בשעה עברו כל מהלכי הגאולה דרך משה רבנו: הוא שהביא את בשורת הגאולה, הוא שהזהיר את פרעה, הוא שהביא את המכות, הוא שהוציא את העם ממצרים, והוא ש'תיווך' בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני.

אותה שאלה אפשר לשאול על מעמדו של רבי. לשם מה צריך רבי? הלוא הקב"ה נמצא עמנו בכל מקום ובכל זמן, שומע את תפילותינו, מכוון את צעדינו ומעניק לנו שפע כוחות וברכות. מדוע אפוא יסוד מרכזי כל-כך בתורה בכלל ובתורת החסידות בפרט, שהכרח הוא להתקשר לצדיק, לרבי?

אלא שכך רצה הקב"ה, שההתגלות של כוחותיו והשפעותיו תעבור דרך אדם, בשר ודם, שנעשה צינור להעברת השפע האלוקי. כך מתמזג הכוח האלוקי עם מציאותו וגדריו של העולם ונעשה חלק ממנו, ואינו בא כמשהו 'מלמעלה', שכופה ושובר את המציאות הקיימת של העולם.

עיקרון זה נראה בבירור אצל משה רבנו. הוא אומר לעם ישראל: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" (דברים ה,ה). בשפת החסידות הוא מכונה 'ממוצע המחבר', כי הוא משמש נקודת חיבור בין עם ישראל ובין הקב"ה, והוא שמחבר ומקשר את העם עם ה'. וכך מבואר בתורת החסידות (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' קצ): "הגילוי צריך להיות על-ידי משה דווקא, כי בעצמם לא היה ביכולתם לקבל את האור, כי-אם על-ידי ממוצע דמשה. אך בחינת הממוצע דמשה אינו דומה לשארי ממוצעים... שעל-ידי משה נמשך בחינת עצמות האור ממש".

ייחודו של משה רבנו היה בהיותו נטול כל ישות אנוכית משלו, כפי שנאמר עליו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"; וכפי שאמר הוא עצמו: "ונחנו מה". דווקא משום שהיה בטל לגמרי לקב"ה ולרצונו, היה הקב"ה יכול לשרות בו ולהתגלות דרכו, בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

כך בכל דור ודור יש 'אתפשטותא דמשה' (כלשון הזוהר), כלומר התלבשות נשמת משה בנשיאי ישראל. אותם צדיקים שהקב"ה שותל בכל דור ודור הם המשך לתפקידו זה של משה רבנו, ועל-ידם השפע האלוקי עובר לעולם. על-ידי דבקות בצדיקי אמת אלו האדם מתחבר עם הקב"ה בעצמו (ראה ספר המאמרים מלוקט כרך א, עמ' כה).

וכהסבר הגמרא על ציווי התורה "ולדבקה בו": "וכי אפשר להידבק בשכינה?", אלא שעל האדם לדבוק בתלמידי חכמים, ועל-ידם יהיה דבוק בשכינה עצמה. שכן על-ידי הקשר עם נשמת הצדיק, כל יהודי מתקשר עם השורש העליון של כל הנשמות – עם השכינה.

זה גם תפקידו של משיח צדקנו. הוא 'נשמה כללית' של כל עם ישראל (ובלשון הקבלה: 'יחידה הכללית'). אמנם הוא אדם בשר ודם, אבל בגלל עוצם ביטולו המוחלט לקב"ה (שלכן הוא נקרא "עני ורוכב על חמור"), הוא זוכה ל"ונחה עליו רוח ה'", ועל-ידו באה הגאולה האמיתית והשלמה.

לא מכבר הוציא לאור הרב שמואל אלברט (62), חסיד גור המתגורר בבני-ברק, את ספרו 'הרב מפריז', המתאר את דמותו של הרב שמואל-יעקב רובינשטיין, אב"ד פריז בימי השואה. בספר נכלל פרק המספר על הקשרים שנוצרו בין הרב רובינשטיין ובין הרבי מליובאוויטש, שחי בצרפת בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.

אחד הסיפורים המופלאים שסיפר הרב רובינשטיין היה על מִפְקד האוכלוסין שנעשה על-ידי משטר וישי. כל תושב התבקש לציין גם את דתו. הדבר נעשה כדי להקל על הנאצים את מלאכת השמדת היהודים. כשהשוטרים דפקו בדלת ביתם של הרבי והרבנית, הרבי לא היה בבית. הרבנית השיבה לשאלות, ובסעיף הדת ענתה: 'אורתודוקסים'. כשהרבי חזר, הגיב ואמר: "זה יכול להתפרש גם כנוצרים אורתודוקסים". הוא הלך למטה המשטרה וביקש לציין בדתם: 'יהודים אורתודוקסים'.

בזמן המלחמה, מספר הרב אלברט בספרו, ברח הרבי מפריז לעיר וישי, משם המשיך לניצה, ושם שהה בצוותא עם הרב רובינשטיין, והם אף התפללו באותו בית כנסת. "בחודש תשרי תש"א פנה הרבי אל הרב רובינשטיין והחל לדון איתו בשאלה עד כמה ראוי למסור את הנפש בעבור קיום מצווה בכלל והידור מצווה בפרט. בסיום השיחה נראה היה שהעניין לא הוכרע.

"בימים הבאים שם לב הרב רובינשטיין שהרבי נעלם. כעבור כמה ימים חזר, פניו קורנות, ובידו שני אתרוגים מהודרים, 'קלבריים', כמנהג חב"ד, האחד כשי לרב רובינשטיין. התברר כי הרבי חמק בדרך-לא-דרך אל מטעי האתרוגים ליד גבול איטליה, מתוך סיכון עצמי רב. איטליה הייתה אז בעלת ברית של גרמניה, אך הרבי מסר את נפשו לקיום המצווה בהידור. זה היה הסט היחיד של ארבעת המינים בניצה".

הרב אלברט מגולל פרטים מרתקים על חיי הרבי והרבנית באותם ימים. "הם עשו גדולות ונצורות להצלת אחיהם הנתונים בצרה", הוא מספר. "כדי להתקבל במלון למגורים נדרש כל פליט להראות שיש בידו לפחות מאה דולר, סכום שהיה הון עתק בימים ההם. הרבי המתין לפליטים, נתן להם את מאה הדולרים שהיו בידו והורה להם ללכת להירשם במלון. לאחר מכן נתן את הכסף למשפחה אחרת וחוזר חלילה".

בטרם עזב הרבי את צרפת בדרכו לניו-יורק, בסיוון תש"א, נפרד ממנו הרב רובינשטיין בהתרגשות גדולה, וביקש שבבואו לניו-יורק ישתדל לסדר בעבורו אשרת כניסה לארה"ב. אמר לו הרבי: "אין לך סיבה לדאגה, מכיוון שלא תצטרך לזה". "את המעשה הזה", מספר הרב אלברט, "סיפר הרב ברוב רגש, כשהוא מציין שזו הייתה מעין נבואה. ואכן, בניסים גלויים ניצל הרב מידי הצוררים".

הרב רובינשטיין היה מספר על נטייתו של הרבי להתבודד ולמעט במגע עם בני-אדם. "העובדה שלמען טובת כלל ישראל ניאות הרבי לצאת מהתבודדותו, ולשמש רבם של ישראל – היא מסירות נפש גדולה מזו שבה חי בצרפת בימי המלחמה", אמר.

הרמב"ם פסק: "כל העושה מצווה... לעצמו, מברך 'לעשות'; עשה אותה לאחרים – מברך 'על העשייה'". לעומתו, רבנו תם פסק שאין הבדל בין עושה בעצמו לעושה על-ידי שליח, אלא בכל המצוות הנעשות מיד מברכים "על" (כגון: על הטבילה, על נטילת ידיים, על אכילת מצה או מרור), ואילו במצוות שיש בהן שיהוי מברכים "ל" (כגון: להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה – שהמצווה נעשית במשך זמן). ויש גם דעות אחרות בעניין זה.

בשולחן ערוך הלכות מילה פסק שאם אבי הבן מל אותו בעצמו, יברך "למול את הבן", לדעת הרמב"ם. הרמ"א שם חלק על זה, ופסק שיברך כרגיל "על המילה". החיד"א שם מסיק כדעת הרמ"א (גם מפני שכן נכון על-פי הקבלה), וכתב שכך נהגו (בעניין מילה). ובקרבן נתנאל על הרא"ש בפסחים כתב שהעולם נוהג (בכל המצוות) כרבנו תם.

למעשה יש לברך "לקבוע מזוזה" בין שהאדם קובע אותה לעצמו ובין כשהוא קובע אותה בעבור מישהו אחר, אך לכל הדעות גם אם בירך "על קביעת מזוזה" יצא ידי חובתו.