"לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" (שמות ז,טו). '..ומי אמר ר"ל הכי? והכתיב "ונצבת לקראתו על שפת היאור", ואמר ר"ל: מלך הוא והסביר לו פנים, ורבי יוחנן אמר: רשע הוא והעיז פניך בו?-איפוך (בין דברי ר”י ור”ל)' (זבחים קב,א). 'הסביר לו פנים - והיינו ונצבת לקראתו לפי גדולתו הכון לקראתו: העיז בו פניך - היינו ונצבת לקראתו למלחמה ולדבר עזות' (רש"י). ניראה שמחלוקת תלויה לאיזה כיוון לחבר את "ונצבת לקראתו", שתחילת הפס' הוא "לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה" שזה משום '"לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יוֹצֵא הַמַּיְמָה" לא היה יוצא אלא המימה "[בַּבֹּקֶר]" לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא בבקר בשעה שהוא נצרך תפוש אותו' (שמו"ר ט,ח). מימלא פרעה היה לבד שהרי היה נחבא כדי שלא יראוהו עושה צרכיו, מימלא כשמאיימים עליו שם לא רואים זאת הרבים ולכן זה שומר על כבודו, וזהו כדברי ר"י (שמהפכים דבריהם). ואילו המשך הפס' הוא "והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" שסיבתו היא '"וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ" כדי שיתיירא ממנו' (שם). הרי שמאיים עליו כבמלחמה, זהו כדברי ר"ל. ומה העניין האם בכבוד או בעזות?- ניראה שזה תלוי גם בדרשה: 'ואמר אביטול ספרא משמיה דרב (פפא): פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה, שנאמר (שמות ז, טו) "הנה יוצא המימה" וגו':' (מו"ק יח,א). ומהו אמגושי?- 'מגושתא. רב ושמואל, חד אמר: חרשי (מכשף [רש"י]), וחד אמר: גדופי (מין האדוק בע"ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע"ז [רש"י]). תסתיים דרב דאמר גדופי, דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. דאי ס"ד חרשי, הכתיב (דברים יח, ט) "לא תלמד לעשות" אבל אתה למד להבין ולהורות. תסתיים.' (שבת עה,א) מימלא חלקו האם הוא מין או מכשף, שלרב זה מין ולשמואל זה מכשף (זה גם מתאים לקירבתם, שרב היה בעיקר מתעסק בדינים, ולכן זיהה זאת כמין, ואילו שמואל היה בעיקר עוסק בדיני ממונות, ולכן זיהה זאת כמכשף שפועל בדשברים הטבעיים ומזיק). מימלא ע"פ דברי רב שהיה מין, שמחרף ומגדף את ה' אז כנגד זה צריך לצאת מולו למלחמה, וזהו כדברי ר"ל להעיז פנים בו, לצאת למלחמה נגדו. ואילו לדעת שמואל שהיה מכשף, אז מובן שעדיין צריך לשמור על כבודו כמלך, כדברי ר"י. וניראה שבעצם שני הדברים היו בפרעה, ולכן גם תוך כדי דיבור איתו היו שתי הצורות, כשדיבר בהקשר לה' זה היה במלחמה, וכשדיברו סתם כך כהיותו מכשף בטבעו עדיין שמרו על כבודו. לכן היו שתי צורות של הגעה אל פרעה, היו פעמים שפגשוהו ביאור בבוקר לבדו (בהתראת דם, ערוב וברד) והיו פעמים שפגשוהו ברבים, בארמון בצהרים, כדי לתת ביטוי חיצוני לשני העניינים בהקשר אליו, בשמירת הכבוד ובכעזות ברבים נגדו. אולי לכן אפשר להבין מדוע ה' נתן למשה את אהרן כעזר ולא חייב את משה ללכת לבדו? בפס' נאמר "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך, אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו" (ז,א-ב). 'נתתיך אלהים לפרעה" - שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין. "יהיה נביאך" - כתרגומו מתורגמנך. "אתה תדבר" - פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה' (רש"י).הרי שמשה הוא כעין האדון ששופט, ומביא ישר את דברי ה', ואהרן מפרט את דבריו. כך שניראה שמשה היה כעין נציג ה' מול כפירתו של פרעה בה', ואילו אהרן היה כממשיך דבריו, שכך כעין מביאו לביצוע בעולם, שזה מהצד המעשי כנגד כח החרטומים שמכשפים. ניראה שזה גם דומה למעמד אצל פרעה, שמצד אחד הוא המלך, הוא השליט הקובע, ולידו היו את חרטומי מצרים שהיו כעין מקבילים לנביאים, שהיו עוזרים לחיזוק דברי פרעה, כמו שפרעה השתמש בהם להפוך מטותיהם לנחש (ז,יא) כדי להראות שלא יכולים מולו. לכן גם 'רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא: "בלטיהם" אלו מעשה שדים, "בלהטיהם" אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר (בראשית ג, כד) "ואת להט החרב המתהפכת"' (סנהדרין סז,ב) 'זה מעשה שדים - שנסתרים ואינן נראין כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומין עושין בלחשיהם ע"י שדים: בלהטיהם אלו מעשה כשפים - שאינו עושה על ידי שדים אלא מעצמו: להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים - ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים ולא ע"י שדים היתה מתהפכת אלא מאליה וקרי ליה להט' (רש"י). שבמצרים היו שני הפעולות, ע"י שדים שהם שלוחיהם לביצוע בעולם זהו החלק של היחס להיותו של פרעה מכשף, ואילו כשפים שנעשים מעצמו זהו כחלק היחס לחשיבתו כאל, שהוא השולט על העולם ולא ה'. לכן כישוף ("בלהטיהם") נאמר בהקשר לעצם הוכחת היותם שלוחי ה', "כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת" וגו' (ז,ט) "מופת" - אות להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם' (רש"י). שזה מול חשיבתו של פרעה שהוא האל בעולם. ומעשה שדים (“בלטיהם") נאמר בהקשר למכת דם, שגם החרטומים יכולים להכות, "ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם" שזה הטענה הפשוטה שאין להוציא את בנ"י, כיון שמצרים לא משחררים ויש בהם כח לעצור בריחה, שמול מחשבה זו עמדו מולו כהיותו מכשף שלא רוצה לשחרר (ולכן ביחס של כבוד כמלך), ולא כחשיבותו כאילו שהוא אל.