"ויעבדו מצרים את-בני ישראל בפרך: וימררו את-חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל-עבדה בשדה את כל-עבדתם אשר-עבדו בהם בפרך"

    "את כל-עבדתם אשר-עבדו בהם בפרך" - לכאורה חזרה מיותרת, ונראה לומר שבמכוון האריך במעללי מצרים כדי שיוכל להיפרע מהם בהתאם (כפי שלמדו חז"ל מתיבת "דן" על הגאולה העתידה, מהבטחת ה' לאברהם (בראשית טו,יד) "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" ופירש רש"י לרבות הארבע מלכויות שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל. דן אנכי. בעשר מכות).

             כידוע עיקר עבודת ה' היא לכפות היצר הטוב על היצר הרע, שעל ידי זה מתברר הטוב מן הרע וזוכין להשגות א-לוקות ולדעת שלמה. עבודה זו של "לדון לכף זכות" בכול פעם שמתעורר ספק (שהרי כול מאן דעביד רחמנא לטב עביד, אבל העולם מעלים את מציאותו יתברך, ומכאן נולדים הבלבול והספקות) נקראת בתורת רבינו "אזמרה" ע"ש הפסוק "אזמרה לא-להי בעודי" (תהלים קמו,ב) ומובאת בסימן רפב בליקוטי מוהר"ן.

    וזה פירוש בפרך – כרפ"ב. כלומר שבני ישראל זכו שלא להסיח דעתן מעבודת ה' אף בהיותם עובדים למצרים (“בהם”), ובזכות היותם דנים לכף זכות (את ה', את עצמם, את זולתם) ומודים לה' על כול הטובה, זכו לעבוד את ה' בשמחה ("אשר-עבדו"), ולפי זה מתפרש הצרוף "את כל-עבדתם" לרבות ההתבטלות והציות לצדיק, בחינת כל, שהרי ה' ציווה שלא לזוז מדבריהם ימין או שמאל, ועיקר הגאולה על ידי התקרבות לצדיקים והליכה בדרך עצתם. כפי שנכתב בליקוטי הלכות (הלכות פריקה וטעינה הלכה ד'): "כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת, לילך בדרך זה, להאמין תמיד בה' ית' שהכל לטובה, וליתן שבח והודיה תמיד לה' ית' בין בטוב בין ברע, בוודאי היו נתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי והיתה גאולה שלמה"!