והנה, ידוע (ראה תניא שער היחוד והאמונה פ"א) דשם כל דבר מורה על תוכנו ומהותו – וכך הוא בשם "יון", דיש לבאר שהוא מורה על "חכמה דקליפה":

דהנה, "יון" פירושו טיט, כמ"ש "טין היון" (תהלים מ, ג) שפירושו "לשון רפש" (רש"י), שטיר נוצר ממים מעורבים בעפר. והוא ה"לעומת זה" של חכמת התורה, "אין מים אלא תורה" (ב"ק יז, א), דכאשר "מערבים" עפר – חומריות, עם השכל (מים) נעשה חכמה דקליפה (טיט ד"יון").

[ובדקות יותר ענין זה ד"יון" שייך גם בלימוד התורה, כמאחז"ל "לא זכה נעשה לו סם המות" (יומא עב, ב), שאם ח"ו "לא זכה" – פירוש, שלא זיכך חומריותו (וממילא, לימודו מעורב בחומריותו) – נעשה לו "סם המות". כי אדרבה, על ידי ידיעותיו הוא מתיהר ומתגאה, מצדיק את מעשיו ומעוות את פסק דין התורה].

התחלת שם 'יון' היא באות יו"ד, המורה על בחינת חכמה (ראה תניא – אגרת התשובה פ"ד), ובשם "יון" הרי היא מורה על חכמה דלעומת-זה, היא חכמת הפילוספיא המנגדת לחכמה (יו"ד) דקדושה. והיינו, שהתחלת הנפילה היא רק בענינים של דעות נפסדות, מבלי לנגוע בעניני דיבור ומעשה שלו.

ועד שמורידו למטה מטה עד לרע גמור, כנרמז באות ן', שהיא נמשכת "למטה מן השורה", המורה על ירידה מחוץ לתחום הקדושה (ראה לקו"ת נשא כג, ב).

(ע"פ 'רשימות' חוברת ג)