פעילות יום הוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה
קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורושל הפצוע.
פאיז אבו-רעד, תושב שפרעם, בן העדה הדרוזית,איבד בתאונת אימונים – שבה התפוצץ טיל לאו בידיו – את ידו, את רגליו ואת עיניו.מאוחר יותר, לקה פאיז במחלת הסרטן. אך הוא עדיין עושה ספורט אתגרי: רכיבה על אופניים,שיט קייקים ומכון כושר.
"לא נולדתי עיוור, לא נולדתי בלי ידיים, לא נולדתי ללא רגליים, ופתאוםאני יושב כאן, אני ה'פייטר', שבעת שקפצתי על הארץ הייתה האדמה רועדת כאילו אינה יכולהלשאת את העוצמה שבי. אמרתי לעצמי: 'לא. אני לא מת. אני חי. ואם לא אחיה אז אמות. איןאופציה אחרת. אבל אם אני חי, אני מתמודד ובכבוד. אז, באותו הרגע שבו מצאתי אתעצמי עומד לשקוע בתחתית התהום, החלטתי לבנות את עצמי ולכונן את עצמאותי מחדש."
(מתוך: "חזרתי להיאבק על החיים" / פאיז רעד, עמוד 77).
"התגייסתי לצבא, וה'אקשן' שאותו חיפשתי לא איחר לבוא. מצאתי את עצמיישן במארבים בתוך מזבלה בין עכברושים, ושכבתי גם ב'מארב חודר', בקור של מתחת לאפס מעלות.לאחר מבצע ליטני (1978), נותרה גזרת דרום לבנון לוהטת מבחינה צבאית, ואני שירתי אזבמוצב, שאותו הקים הגדוד הדרוזי תחת אש, בעומק לבנון."
באחד הימים, נתקלו עיניו בנפל של טיל לאו שהיה חצוי לשניים. מאחר שחלקו האחורינותר שלם וניתן היה לראות בבירור את שלוש הכנפיים הקטנות המחוברות לזנב הטיל("הסנייפרים"), סבר שכדאי לקחת את הטיל ובאמצעותו לערוך שיעור בלתי-אמצעילטירוניו. פאיז נהג משנה זהירות ושאל את מפקדו האם יהיה בטוח להרים את הנפל. "בוודאי", השיב הקצין, "הטיל מפורק לגמרי ואין שום סכנה."פאיז הושיט את ידו, אולם משהו עצר בו, ושוב שאל את הקצין, ושוב נענה בחיוב. כך אף בפעםהשלישית. לבסוף הרים את הנפל, הביאו בפני טירוניו, והעביר להם שיעור. משתם השיעור החליטלהעבירו למפקד כיתה אחר, למען ילמדו אף טירוניו על אודות הטיל, ואולם אך רכן אליו,התפוצץ הטיל ופאיז איבד את שתי עיניו, שתי רגליו, כף ידו הימנית ומחצית כף ידוהשמאלית. לבד מזאת, שאף עשן רב שפגע בריאותיו.
פאיז איבד דם רב, ועורקיו "התמוטטו". "מלאך המוות הסתער עלי,ואני זיהיתי אותו מיד והבנתי שאני עומד למות. אותו הרגע החל המאבק – המאבק שלי עם מלאךהמוות, שבדומה לסירנות המיתולוגיות אף הוא מושך אליו את קורבנותיו בחבלי קסם ומנצלאת רצונם העז לנטוש הכול ולהצטרף אליו. ברגעים כאלה המוות הוא המוצא הפשוט והקל ביותר.לשכב, לעצום את העיניים וללכת. המוות הנעים, המנחם, והמפתה כל כך – מול הסבל, התופתוחוסר הוודאות שמציעים לך החיים באותם רגעים. כדי לא להיכנע היה עלי להיזכר באמי, להעלותשוב ושוב את דמותה מול עיניי. בכל פעם שראיתי את פניה התעוררתי מחדש ואיתרתי בתוכיעוד מעט חיות, וחזרתי להיאבק על החיים."
"מי שאינו רואה בעיני רוחו, לעולם לא יידע ראייה אמתית מהי, ובמובן מסויםהוא זה שנותר עיוור... הפציעה משמשת בידי כלי להראות להולכים על שניים עד כמה הם מוגבלים.אין להם מושג איזה תעצומות יש בנפשו של כל אחד, היכולה להובילו כמו רוח עזה,לכל מקום שיחפוץ."
מתוך: בדש־שץ,דליה ואורלב, איתמר "לחזור אל החיים, סיפוריהם של פצועי צה"ל",מגזין אימגו, 11.2.2013.
קטע ו': דור נקש
קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורושל הפצוע.
סמל דור נקש, בן עשרים מרמת-גן, לחם ב"חומתמגן" ברצועת עזה ביחידה מובחרת של חיל ההנדסה. נפצע בעשרים ושניים ביולי בביתחאנון מירי צלף. הוא נפצע בידו ונפצע מרסיסים בפניו. תחילה פונה ל"סורוקה",ואחר כך הועבר ל"תל-השומר" לשיקום אורתופדי. עבר שישה ניתוחים עד היום.
איך נפצעתי? היינו בתוךמבנה, והתחילה התקלה מבחוץ. חבר שלי ואני הלכנו לחלון. חיפינו באיקס החוצה, שלא נהיהחשופים, ואז מישהו ירה בי מהצד השני. צלף. נפגעתי ביד. הכדור נכנס מצד אחד ויצא מצדשני, בכף היד. היו לי המון רסיסים בפנים. כאב לי משהו לא נורמלי.
הגיע רופא, תפסתי לובחולצה. אמרתי "תגיד, הולכים לכרות לי את היד?", הוא אמר לי בחצי-חצי כזה,"לא אל תדאג, יש רופאים טובים"...
היד שלי אף פעם לא תהיהכמו שהייתה. שתי אצבעות לא עובדות, פרק כף יד לא עולה למעלה. הכדור לקח את כל הבשרמכף היד, אז עשו לי שם שתל. אבל היה שווה.
זה ת'כלס בשביל תושביהדרום. הם היו צריכים את זה. מה שהיה להם זה לא חיים. סתם להיות סוציופת, להגיד"אני גר ברמת-גן אז לא אכפת לי?" עכשיו יש להם שקט.
מתוך: קוטס-בר, חן, "בחזרה לחיים",ידיעות אחרונות, מוסף חג, כ"א בתשרי תשע"ה, עמ' 4.
קטע ז': גל גנון
קראו וחשבו מהם המסריםבסיפורו של הפצוע.
סמל ראשון גל גנון, בן עשרים ואחת מבית-שמש,לוחם בחטיבת הנח"ל, נפצע מפגיעת טיל במבצע "חומת מגן", בעשריםוחמישה ביולי, בבית חאנון. עבר עשרה ניתוחים ואשפוז ממושך בשיקום.
הכי קשה זה השגרה. לקוםבבוקר ויש לך ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, ומודיעים שיש לך עוד זיהום, עוד ניתוח. ועודפעם מרדימים אותך, ואתה צריך לעצום עיניים, כשאתה לא יודע אם תתעורר או לא. ועוד ניתוחביד, ניתוח בראש, וניתוח בפנים, וניתוח ביד שמאל, וימין, וברגליים, וחוזר על עצמו ככה,שבועות על שבועות. די כבר, חאלס, כמה אפשר? אנשים ממשיכים הלאה בחיים, ואנחנו פה במלחמההשנייה שלנו.
מהיום הראשון אני מקבלטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. יש לי פוסט-טראומה. אני לא ישן. מתעורר, יוצא החוצה, מעשןסיגריה, מנסה להתאקלם על עצמי. אומר "גל, אתה קם מהפחד". לוקח כדורי הרגעה.הפסיכיאטר אמר לי "הגוף אכל אוכל מקולקל". ראיתי דם, כוויות, ראיתי איך בןאדם נהרג. אתה רואה דברים שאתה לא רוצה לראות. הגוף אוכל משהו מקולקל ונוצר כתם בנפש,שאלה התוצאות של הכתם. אם זה להיות עצבני כל היום, לצעוק.
אני מנסה להיות עם עצמילבד. עכשיו לקחתי הפסקה מחברה שלי. אמרתי לה: "אני הכי אוהב אותך בעולם, אבל אניחייב את הנתק הזה, בריאות הנפש שלי, צריך לחזור לשגרה לבד". אני אומר ששרדתי טיל,אני אשרוד כל דבר.
המצחיק הוא שאם תהיהעוד מלחמה. אני אעשה הכול כדי להשתתף ולהיכנס עוד פעם לעזה. לא היה אכפת לי למות שם.בשביל המדינה הייתי נותן הכול.
מתוך: קוטס-בר, חן,"בחזרה לחיים", ידיעות אחרונות, מוסף חג, כ"א בתשרי תשע"ה,עמ' 22.
קטע ח': סרן נ'
קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורושל הפצוע.
סרן נ', בן עשרים ושש, תושב קריית-אתא, קציןביחידת דובדבן, נפגע קשה בברך במבצע "צוק איתן". עבר ארבעה ניתוחיםומאושפז בשיקום אורתופדי ב"שיבא".
כל הכוחות ירדו לדרום, אבל היחידה עוד לא הייתהבסבב של הכניסה לעזה. התבאסנו... אמרנו "אין סיכוי שיש מבצע כזה, ואנחנומפספסים"...
התחלנו לעבור בין הכוחות. ניסינו לראות איפהאפשר לעזור. אחרי כמה ימים התברר שמכניסים את היחידה... קיבלנו גזרה. חמישה ימיםראשונים שקט יחסית. ביום השישי הגענו למתחם עם הרבה מבנים, שורץ מחבלים... אניישבתי בפתח בית כשאחד המחבלים יצא מפיר ונתן צרור שפגע בי בברך.
מישהו בא, מושך אותי אחורה. אני מאבד המון דם.החובש עושה לי ח"ע. תכל'ס אני מרגיש שאני מזדכה על ציוד. מאבד הכרה וחוזרלהכרה...
יש לי תמיד דגל בווסט. ביקשתי שיביאו לי אותו.שמתי את הדגל עלי... אמרתי "אם לצאת פצוע אז ככה, עם דגל עליך".
בהתחלה חשבתי שזה ייקח שבוע, שבועיים, חודש,ואני אוכל לחזור. זה סוג של מלחמה עם הזמן, להיכנס לזמן אחר. יש לך איזה מסלולשתכננת. פתאום יש לך סטופ. צריך לכוון מסלול מחדש. בשבוע שעבר מצאתי את עצמי משווהעם מישהו כיסאות גלגלים. הזוי...
הכי אני שונא שמישהו דוחף לי את הכיסא. אנייכול לדרוס אותו.
בשנה הבאה אני חוזר לצבא. אין אופציה אחרת...
אני חולה על ריצה. אחד הרגעים הקשים בשיקום היהכשנכנסתי בפעם הראשונה לחדר כושר וראיתי אנשים רצים... אני מדמיין את הרגע שאניארוץ, בים. אני רץ ורץ ולא מסתכל על הברך.
מתוך: קוטס-בר, חן,"בחזרה לחיים", ידיעות אחרונות, מוסף חג, כ"א בתשרי תשע"ה,עמ' 17.
קטע ט': סמ"ר טל קידר
קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורושל הפצוע.
סמ"ר טל קידר, בן תשע-עשרה, תושב כפר סבא,לוחם גדס"ר גולני, נפצע מרימון ומרסיסים בעשרים ביולי 2014 בשכונת סג'עיה.נותח בראשו ובפניו ונמצא בשיקום אורתופדי ב"שיבא".
אתה כבר לא חושב על זה שנפצעת במלחמה. אתה כרגעמתמודד עם מלחמה אחרת לגמרי.
משיא הכושר הקרבי אתה נהיה נכה, לפחות בהתחלה.אתה בקושי יורד לכיסא גלגלים. אחרי זה, זה כל היופי בשיקום, כל שבוע אתה משהושונה. מכיסא גלגלים לקביים, מקביים למקל סבא, ממקל סבא לכלום.
אני לא בוכה. בכיתי קצת בימים הראשונים. אניאומר: "טוב, זה מה שיש"...
עכשיו עוד נותנים לנו כרטיסים חינם להופעותחיות, מגיעים לבקר אותנו. אני יודע שעוד מעט זה ייגמר. אנחנו נשתחרר מהשיקום, ומהרמאוד נעלה על הכביש ויירקו עלינו. אז מה אם נפצענו?
זה אני פה לבד, נטו. אני יודע איך אני הייתי מתנהג אם לא הייתי נפצע. הייתימקשיב לכל החיילים הפצועים? הייתי אומר להם "יאללה תמשיכו הלאה".
מתוך: קוטס-בר, חן,"בחזרה לחיים", ידיעות אחרונות, מוסף חג, כ"א בתשרי תשע"ה,עמ' 6.
קטע י': עדיאל לוי
קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורושל הפצוע.
עדיאל לוי, בן עשרים ואחת מקריית-אתא, משרת בהנדסה קרבית, נפצע מנפילת עמודחשמל על D9 ברצועת עזה. סובל משישים אחוז כוויות בדרגה שלוש. עבר שבעה ניתוחים.
הכי אני מתגעגע לתפקיד הרגיל שלי. אני מקנא באנשים שיכולים לתפקד. הדבריםהכי פשוטים קשים לי. דוגמה? לצחצח שיניים. פעם פשוט הייתי קם ועושה את זה. לקום מהכיסא,לשחק פיפ"א. הייתי משחק מלא פיפ"א. עכשיו אני לא יכול.
נפל עלינו עמוד חשמל. פתאום כל החלון הקדמי התמלא שמן. הכול התחיל להידלק.גם אני נדלקתי.
שבועיים הייתי מורדם במצב אנוש, בין חיים למוות. מרגע שאני מתעורר מתחיל השיקום.השתלות עור, טיפולים...
אנשים אומרים לי "אתה גיבור". אני אומר "תודה רבה". מהיש לי להגיד? הייתי רוצה שיבינו שיש כאלה שנתנו הכול בשביל המדינה, וצריך להתחשב בהם.שיגידו לפחות מילה טובה. לא צריך יותר מזה.
אני לא רואה את עצמי עדיין חוזר הביתה לתמיד. לא מצליח לדמיין את זה... מדאיגאותי נורא הצלקות, איך אני אראה...
אצלי אלה שתי מלחמות שונות – "צוק איתן" והשיקום. גם השיקום זאתמלחמה. מלחמה יותר קשה מ"צוק איתן". ב"צוק איתן" אתה עובד. פהאתה נלחם על החיים שלך.
מתוך: קוטס-בר, חן,"בחזרה לחיים", ידיעות אחרונות, מוסף חג, כ"א בתשרי תשע"ה,עמ' 7.
נספח 2: סרטונים וסיפורים אישיים נוספים
להעשרת הפעילות בבית הספר ובקהילה
בפיגוע בדולפינריוםבשנת 2001, נהרגו עשרים ואחד בני אדם, רובם בני נוער. בכתבה מתואר מסע השיקוםהמפרך של אלונה, שנפצעה אנושות בפיגוע.
שש שנים אחרי המלחמה: הקצין שנפצע הוא עכשיו רופא
עשהאללובוצקי היה מפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני כשהחלה מלחמת לבנון השנייה. בקרב הקשהבבינת ג'בל, הוא נפצע ברגליו מטיל. כיום, שש שנים אחרי, הוא רופא ועוזר לאחריםלהחלים ולהשתקם.
את ההבזק ששינה את חייו, עשהאל לובוצקי, בן עשרים וארבע,לעולם לא ישכח. כמ"מ בגדוד 51 של גולני, הוא נדרש במהלך המלחמה האחרונה לנסועב"אכזרית" המשוריינת לתוך לבנון כדי להעביר ציוד רפואי, מזון ומיםלחייליו שלחמו בעיירה בינת ג'בל. בדרך לעיירה, שבה התבצרו אנשי החיזבאללה, פגע טילנ"ט בכלי הרכב. הטיל "שיגר" את לובוצקי לרצף של טיפולים רפואייםארוכים, שעדיין לא הסתיימו.
שנה לאחר שנורה בחזהו במבצע "עופרת יצוקה" וכמעט מצא אתמותו, הצליח תום גרינשטיין להגיע לקורס מ"כים. גרינשטיין מספר על רגעי האימה,על הרגע שבו הבין שחייו נמצאים בסכנה, על תקופת השיקום הקצרה שיועדה אך ורק כדילחזור במהירות לחברים בצוות, ועל הקשר המיוחד עם הרופא שהציל את חייו, ד"רמנחם ביתן.
נועם גרשוני, טייס בחיל האוויר, נפצע בתאונתמסוקי האפאצ'י במלחמת לבנון השנייה (2006). הטניסאי בכיסא גלגלים ריגש מדינה שלמהכשזכה במדליית זהב במשחקים הפרה-אולימפיים בלונדון. הסרטוןמתעד את ביקורו של נועם גרשוני בטייסת שבה שירת ואת סיפור ההתמודדות והשיקום שלו.
כתיבה:שלומית לנגבוים, עדי שפירא
עריכה:אילנה רבינוביץ, צפרית גרינברג, סימא גוטמן
תודות:
אורהחיון - מנהלת בית הלוחם תל אביב
מיקינתיב - מנהלת אגף חברה ותרבות, בית הלוחם תל אביב
מצורף בזה קישור לאתר מועצת תנועות הנוער ובו פעילויות לקראת יום ההוקרה לפצועיצה"ל ולנפגע פעולות האיבה