"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" וגו' (בראשית לח,כו) '"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקדש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו", יהודה שקדש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה' (סוטה י,ב). לכאורה לא מובן, הרי יהודה ניקרא כך מלידתו, אז מה כאן ניזכר ר"ש חסידא לומר שזכה ונקרא כולו ע"ש הקב"ה?- בפשטות כמו שיוסף לא ניקרא תמיד "יהוסף" אלא נאמר כך בתהלים בשל זכותו זו, מימלא אותו דבר יהודה תמיד נקרא יהודה, אבל כאן שכעין בא על עונשו שבעל אותה , היה ראוי ליקרא 'יהדה' או 'יודה' בכתיב חסר לרמז על עונש לחטאו, ובכ"ז נאמר בכתיב מלא כדי לומר שיש כאן מעלתו, שזהו קידוש שםש מים בפרהסיא, ודוחק. ניראה יותר שכשאדם נולד ההורים בוחרים לו שם כעין ברוה"ק על מהותו. ובפרט בימי קדם 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הָיוּ מוֹצִיאִין לְשֵׁם הַמְאֹרָע. אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין אָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אָנוּ מוֹצִיאִין לְשֵׁם אֲבוֹתֵינוּ' (בראשית רבה פרשה לז אות ז) הרי שכשקראו שם לתינוק זה ע"פ רוה"ק. מימלא אמנם לאה קראה לו יהודה ע"ש "הפעם אודה את ה'” (בראשית כט,לה) אולם ניראה שזה בלול בעניין של כעין קידוש שם שמים, שמודה לה' על חלקה וזה מקרב אנשים ששומעים זאת לה'. והיא היתה הראשונה בכך: 'ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר "הפעם אודה את ה'"' (ברכות ז,ב). מימלא היא כמו היסוד הזה בעולם (של הודאה לה') ולכן יש ביהודה שהיה מעורב בזה כח של קידוש שם שמים כמו שנעשה בהודאתה. מימלא גם כעין בדיבורה היה ניצוץ רוה"ק שאומר שבשם יהודה "אודה את ה'" אגרום להודות לה', שזה ע"י קידוש ש"ש שגורם לחיבור אנשים לה', שזה נטוע ביהודה כמו שבא לידי ביטוי אצלנו שקידש ש"ש בפרהסיא, וזה בא ע"י שהודה שהוא זה שבא על תמר, ולכן בשמו יהודה יש לשון הודאה, ושם ה' שמתגלה בכך בעולם, ע"י קידוש ש"ש שבזה. ע"פ זה ניראה שלכן דין השלטון הוא ליהודה "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט,י) ולכן חטאו ישראל כשהלכו אחר מלכות יוסף (מלכות ישראל) במקום אחר יהודה, ובפרט לכהנים אסור למלוך: 'אין מושחין מלכים כהנים. רבי יודה ענתודרייה: על שם "לא יסור שבט מיהודה". א"ר חייה בר בא: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל" מה כתיב בתריה "לא יהיה לכהנים הלוים"' (יר' הוריות פרק ג הלכה ב) וראה ברמב"ן על הפס' "לא יסור" שהביא שבכך חטאו מלכי חשמונאי, ולכן נענשו שמתו כולם (וראה ברור יסודי מאוד בעניין זה [בין דעת הרמב"ם לרמב"ן] ממרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המועדים' מאמר 'מלכות חשמונאי'). אולם מה המיוחד ביהודה מאחרים, ומדוע אסור במיוחד לכהנים למלוך? (לרמב"ן זה לומר שאפילו להם אסור, ולא שבמיוחד להם)?- ניראה שאצלנו נעוצה התשובה, שכאן מתחילה החלוקה בין יהודה ליוסף (ראה ב'תורת המקרא' למרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א בפרשתנו) [ולכן למדו '"הכר נא" א"ר חמא ברבי חנינא: בהכר בישר לאביו, בהכר בישרוהו. בהכר בישר (בראשית לז, לב) "הכר נא הכתנת בנך היא", בהכר בישרוהו "הכר נא למי"' (סוטה י,ב) ומכירת יוסף העלתו בסוף למלכות במצרים] שיוסף קידוש ש"ש שלו זה בסתר, ואילו ליהודה זה בגלוי. מלכות זה הפצת ש"ש בגלוי בעולם, ולכן מתאים ליהודה ולא ליוסף, שכיון שליוסף ההתמקדות היא בסתר, אז בגלוי מושפע מהחיצון (מהגלוי)וכך מלכות ישראל הדרדרה מהר לע"ז, וכן החשמונאים נעשו צדוקים. אבל יהודה שמקדש ברבים, כולו קידוש השם (ולכן כל שם ה' בו) ולכן ראוי להיות ממנו המלכות, שהוא המייצג את ה' בגלוי בעולם, שזהו מהותו של יהודה (ש"ש בגלוי) וזהו מהותו של מלך (גילוי דוגמת ה' בעולם). לכן מודגש במיוחד איסור שלכהנים אסור למלוך, כיון שתפקידם לשמור על התורה בפנימיות, הם עובדים בביהמ"ק ושיאם זה הכהן הגדול ביוה"כ שניכנס לקודש הקדשים כשהוא לבדו, שאסור שאף אחד יהיה איתו, ובכלל ההקשר במקדש, לא מסתובבים סתם ישראלים במקדש. לכן הם כשורש לקידוש ש"ש ולא לפרהסיא, ולכן זהו ביטוי חזק יותר לאיסור שימלכו. לכן ביהודה נאמר "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו" הוא חוקק לציבור הרחב מה לעשות, הנהגת הציבור ברבים ('"לא יסור שבט מיהודה" - מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים ע"פ המלכות (סנהדרין ה). "ומחקק מבין רגליו" - תלמידים אלו נשיאי א"י'. רש"י). “ולו יקהת עמים" הוא מנהיג את העמים כולם, שזה מכח הפרהסיא שבו. לכן הוא הראוי להיות מלך המשיח "עד כי יבוא שילה" שהמשיח אחראי על קידוש השם בעולם כולו בפרהסיא. ניראה שנירמז לכאן, שלא נתן לה את שלה בנו, כמו שהודה כאן, וזהו קשר לקידוש ש"ש בפרהסיא שמופיע כאן כמהות יהודה, שאולי היה ראוי שיקרא 'שילו' ע"ש 'שי לו' (ראה ברש"י) וניקרא שילה לרמז על שלה בנו, כנאמר כאן בהודאתו.