בס"ד                                             ערש"ק                                                   ט"ו  בכסלו  תשע"ו

                      ליקוטי אור - בפרשה - וישלח

  " וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם   "(לב, ד)

הנה, מעת שברח יעקב אבינו ע"ה מאחיו עשו עברו שלושים וארבע שנים, כאשר מתוכם ארבע עשרה

שנה עסק בתורה יומם ולילה בישיבת שם ועבר, ועוד עשרים שנה עבד אצל לבן הארמי בעבור בנותיו

וצאנו. וברגע שנולד יוסף בנו בכורו מרחל אמנו ע"ה, מיד ביקש לעזוב ולחזור לארץ ישראל לבית אביו.

כי ידע ברוח קודשו שרק על ידי יוסף לא יישאר לעתיד לבוא שריד לבית עשו. ודע, שלולא זאת לא היה

מתעכב שנים רבות אצל לבן שהיה רב הרמאים, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר עה, ה): שעדיין לא נולד(=יוסף)

שטנו של אותו האיש, אבל עכשיו נולד שטנו של אותו האיש(=עשו) וכו', כי מסורת הוא, שאין עשו נופל

אלא ביד בניה של רחל וכו'. וכדי לחזור מחרן לארצו היה צריך לעבור דרך 'ארצה שעיר שדה אדום',

היינו נחלתו של עשו אחיו שהייתה בין חרן לארץ ישראל (עיין הראב"ע והרמב"ן), אשר קרובה לארץ מגורי

אביו.

לפיכך, חשש יעקב מהמפגש הטעון ביניהם, ולמרות שעברו שנים רבות מלקיחת הברכה והבכורה כנ"ל,

אפשר שידע בלבו שהסכנה עדיין קיימת, שהרי לא במהרה יתרצה עשו אחיו, כי מלבד מזגו החם וטבעו

לנטור ולנקום ללא רחמים, כמובא במדרש (בר"ר, ע"ה, ד): הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה, גיבוריו

אדומים וכו', הרי גם אביו יצחק ברכו בזה, כמו שכתוב (בראשית כז): 'על חרבך תחיה'. ועל פי זה, אפשר

אולי שיעקב בחר ליזום את המפגש ביניהם ולא שיהיה יזום על ידי עשו כאשר ישמע שיעקב חזר לארצו,

ואזי לא יהיה לו זמן להתכונן להכניעו. ועל כך דרשו חז"ל (בר"ר עה, ג): 'מחזיק באזני כלב' וגו' (מש לי כו, יז:)

אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו, ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב?!, היינו רצה לומר

לו, שאף על פי שרצה להתכונן כנדרש לאותו מפגש, לא היה צריך לשלוח אצלו ולרצותו בכל מיני דברים

כפי שנסביר בהמשך אי"ה, שהרי זה מתפרש אצלו כהתרפסות היינו חולשה אשר תוצאתהּ בדיוק ההפך,

דהיינו לא רק שלא יושג השלום המיוחל, אלא גם אפשר שייגרם נזק מקרבה הצדיק לרשע, כמובא במדרש

(שם עה, ג): באותה שעה שקרא יעקב לעשו 'אדוני', אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השפלת עצמך וקראת

לעשו אדוני שמונה פעמים, חייך! אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך וכו'. ומכאן, לעניות דעתי יש

יש לנו ללמוד כלל גדול ולקח חשוב מאוד לדורנו, דהיינו שאין לנו להתרפס ולהשפיל את עצמנו בתחנונים

כאלה ואחרים אל מול מלכות אדום הרשעה אשר בא מכוחו של עשו וגברה בגלות הארוך והמר הזה, כי

ודאי שלא נשיג בכך שלום בעצמנו, אלא ההפך רק תתעצם תאוותם וחשקם לנסות להכניע את זרעו של

ישראל סבא חס ושלום, לא יקום ולא יהיה בעזר ה'.

ועל כן, פירש רש"י ז"ל שיעקב אבינו ע"ה התקין עצמו לג' דברים: דורון תפילה, ומלחמה. ולכן שלח לפניו

מנחה היינו מתנות רבות כצאן ובקר, וזה על מנת לנסות להשביע את תאוותו של עשו לממון, כמובא בילקוט

(רמז קל): מיד שלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר: כי השחד יעור עיני חכמים, וכו'. וכן נשא עינו לתפילה,

כמו שנאמר (שם לב, י-יב): "אלקי אבי אברהם...הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו", היינו ביקש רחמים מה' יתברך

שיציל אותו מעשו אחיו שמא יפגע בו ובמשפחתו ובעיקר על יוסף ורחל, כי כאשר ראה יעקב שעשו בא וארבע

מאות איש עמו, הוא חצה את המחנה הנשאר לפלטה, היינו שֹם את השפחות וילדיהם ראשונות, אחריהם

לאה וילדיה, ואת יוסף ורחל שֹם אחרונים. וזה שדרשו רז"ל (יל"ש רמז קל): ועל זה יעקב נשא תפילה ריבונו של

עולם, כתבת בתורתך (ויקרא כב, כח): "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אם יבוא רשע זה

ויאבד את בני ואת אמם כאחת. ושור הכוונה ליוסף, שנאמר (דברים לג): 'בכור שורו הדר לו', ואילו שה הכוונה

לרחל אמנו ע"ה שנדמתה כשה על שהייתה רועת צאן.

ונראה אולי להסביר שיעקב התפלל על יוסף במיוחד כי הבין בדעתו שאם הוא ייפול ביד עשו חלילה, אזי

יהיה זה יוסף שיצאו ממנו י"ב השבטים, כנודע במדרש במעשי אשת פוטיפר, שהרי יוסף הוא בחינת יעקב

היינו צדיק יסוד עולם (משלי י:) כידוע , היינו שורש טוב שממנו יכול לצמוח אילן הנשמות בעתיד. ואם תשאל

לגבי רחל העניין הוא שאם יכניע את עשו יהיה צריך להשלים את השבט השנים עשר שכן טרם נולד בנימין,

כי בכך יושלמו השישים ריבוא העתידים לקבל את התורה בהר סיני, כי אין השכינה שורה בפחות משישים

ריבוא (בר"ר עה, יז). נמצא, שכל מזימתו של עשו הרשע הייתה לגדוע את המשכיות קיום ישראל, חס ושלום

ועל ידי כך לעקור את השורש הטוב, ואזי היה יכול לשלוט על העולם ח"ו. ועל כן, יעקב הכין עצמו לגרוע

מכול, כלומר התקין עצמו גם למלחמה. ולפיכך, עוד בטרם המפגש חצה יעקב את מחנהו לשניים והניח

את יוסף ורחל אחרונים, כמו שכתבנו למעלה, וזה בשביל להקטין את סיכויי עשו לעשות את זממו, כאמור.

ודע, שיעקב אבינו ע"ה לא חשש רק מעשו אלא גם משרו הרוחני, כמובא בפסוק בהמשך הפרשה (בראשית

לב, כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ - וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ", ודרשו רז"ל (תנחומא ח): 'איש' עמו זה סמא"ל שרו של עשו

שבקש להרגו. נמצא, שהמאבק לא היה רק בין יעקב ועשו ממש אלא גם בין ישראל סבא שהוא בחינת היצר

הטוב לבין הס"מ שהוא היצר הרע, כנודע.   

ועל פי המורם לעיל, אפשר לומר אולי בסייעתא דשמיא שיעקב אבינו ע"ה פעל בשני אופנים במקביל, וזאת

בשביל לצלוח את המפגש הכפול והטעון כנ"ל, האחד כנגד עשו והשני כנגד שרו כנ"ל. וזה שנאמר: 'וישלח

יעקב מלאכים לפניו' ונחלקו רז"ל בפירוש: היינו יש אומרים ששלח מלאכים ממש, ויש אומרים שלוחי בשר

ודם(בני אדם). וליישב זאת, נקדים את מה ששנינו במשנה באבות (פ"ד, יא): "העושה מצווה אחת - קונה לו

פרקליט אחד" וכו', ופירש רבנו מברטנורא פרקליט - 'מלאך' מליץ טוב וכו'. והנה ידוע, שיעקב כל ימי חייו

היה עסוק בלימוד התורה וקיום המצוות ודבק בה' יתברך, ובפרט שהיה אצל לבן, אבי הרמאים, עבד ה'

ביתר שׂאת וביתר עוז כדי שלא יושפע ממנו. לכן כשהיה רועה את צאנו היה מתבודד ומתפלל לשֶם יתברך

בדבקות גדולה מאוד. וזה שנאמר(שם לב, ה):'עם לבן גרתי' ופירש רש"י ז"ל: גרתי בגימטרייה תרי"ג, כלומר

עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ומכאן רואים, שיעקב עלה ממדרגה

למדרגה והלך מחיל אל חיל והתעלה בצדקותו, וזו הסיבה שחשש גם מהיצר הרע כנ"ל, בבחינת: כל הגדול

מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נב:)

ולפיכך, אפשר לומר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים כי מצד שהיה צריך לשלוח את המתנות על מנת לפייסו

היה זקוק לשליחים היינו בני אדם, ומצד שהיה צריך להפחיד את שרו של עשו שהוא בחינת היצר הרע כנ"ל

היה זקוק למלאכים ממש שנבראו מכוח התורה והמצוות שקיים אצל לבן כנ"ל, והם הם שהחלישו את כוח

והגנו עליו מפניו, כמו שדרשו רז"ל ( בר"ר ע"ה, י, תנחומא ג): מלמד, שנתנו לו ליעקב ארבעת אלפים ריבוא מלאכי

השרת, ונדמו לחיילות של מלך, מהן לובשי ברזל, ומהן רוכבי סוסים, ומהן יושבי קרנות וכו'. ובכך גם יוסבר

כפל הלשון 'עשו אחיו' שהרי לכאורה היה מספיק לומר עשו בלבד, אלא אפשר שרצה לרמוז שמלבד ששלח

מלאכים היינו שליחים לעשו כנ"ל, שלח לפניו גם מלאכים ממש אל 'אחיו' היינו לשרו של עשו שהוא השטן הוא

היצר הרע.

ואולי לזה האריך הכתוב: 'ארצה שעיר שדה אדום' כי הם ב' ראשי תיבות: אחד 'אש' והשני 'שא' היינו גם

'אש'(=301) למפרע, שעולים בגימטרייה כמניין 'יצר'(=301) עם הכולל. רצה לרמוז שיעקב אבינו ע"ה נלחם

במסירות נפש כנגד היצר הרע הרוחני והגשמי כאחד, כמו שכתבנו למעלה. דהיינו 'אש' הראשון רומז על

הס"מ שהוא שרו של עשו והוא השטן הוא היצר הרע הרוחני שהוא מאש אשר בא מארצה שעיר היינו מארץ

ה' העליונה בעבור להילחם עם יעקב, כמבוא במדרש על מאבקם (בר"ר ע"ז, ג): בסוף אמר המלאך, אני מודיעו

עם מי הוא עוסק! מה עשה? נתן אצבעו בארץ, התחילה הארץ תוססת אש. אמר לו יעקב: מן דא את מדחיל

לי? אנא כוליה מינה(מאש)!, רצה לומר לו שיעקב הוא גם מאש, היינו שהוא נקרא בחיר האבות כי הוא מסמל

את עמוד התורה שממנה נבראו המלאכים כנ"ל, כי התורה היא בחינת אש, כמו שכתוב (דברים לג, ב): "מִימִינוֹ

אֵשׁ דָּת לָמוֹ". ודע, שאף על פי שהוא מאש אפשר להכניעו על ידי התורה הקדושה, על דרך שאמרו חז"ל

(קידושין פא): דאת(=היצר) נורא (=אש) ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך!. ואילו 'אש' למפרע השני אפשר שרומז

ליצר הגשמי שהוא בחינת עשו, שנחלתו היא שדה אדום אשר נקראת כך כי הוא ונחלתו מסמלים את הרצון

העז למלא את תאוותיו הגשמיות הבוערות בגופו כאש, על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין לז): אפשר אש בנעורת

ואינה מהבהבת, וכמבואר עוד בהרחבה במקום אחר (עי' פ' תולדות).

ולפיכך, אפשר עוד שנרמז בכתוב: 'ארצה שעיר שדה אדום' סופי תיבות 'הר' ו-'מה'(=45) למפרע. אולי בא

לרמוז על היצר שנקרא הר שעיר הוא עשו, על דרך שאמרו חז"ל (סוכה נב): לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר

הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה,

הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים היאך

לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. והנה ידוע שכל מה שעבר על יעקב עם הר שעיר שהוא עשו כנ"ל הוא

סימן ורמז לבניו לדורות (עיין במדרש ובהקדמתו הקצרה של הרמב"ן לפרשה זו). לפיכך, בשביל להכניע את היצר

הרע הרוחני, בבחינת: 'הצילני נא מיד אחי' כנ"ל, חייב אדם ללכת בדרכו של ישראל סבא וכל הצדיקים כנ"ל

היינו לעסוק בתורה. אך לא רק זאת, היינו ה' יצילנו גם 'מיד עשו' שהוא בחינת יצר הרע הגשמי של התאוות

והמידות רעות כנ"ל, וזה נרמז בשם נחלתו של עשו 'שדה אדום' כנ"ל שהם סופי תיבות 'מה' שעולה כמניין

'אדם'(=45), רצה לרמוז שזה לא מספיק לדעת תורה, אלא חייב גם לעבוד על המידות והתאוות, כי אחרת  

במקום להיות בגדר 'אָדָם' בעל מידות טובות יהפוך להיות בגדר 'אדֹם' חלילה, היינו בחינת עשו שהיה בעל

מידות רעות, חס ושלום. וזה שהיצר נדמה לרשעים כחוט השערה, 'שערה' דייקא כי היא בחינת עשו השעיר

שהיה בעל מידות רעות ומושחתות, כמובא בילקוט (רמז קל): למה נקרא שמו שעיר? שהוא מעמיד שערותיהם

של אדם. נמצא מכאן, שרק על ידי התורה יוצאים מגדר של אדֹם והופכים להיות אדם ישראלי כשר בעל מידות

טובות שאינו ככל האדם, ודו"ק.  

וזה בחינת מה שאמר הנביא בהפטרה של פרשתנו (עובדיה א): 'והיה בית יעקב אש' וגו', היינו שיעקב הוא בחינת

התורה שהיא מאש, כמו שכתוב (ירמיהו כג, כט): "הלא כה דברי כאש נאם ה'", אך דע, כי זה לבד לא מספיק כי

צריך גם את 'בית יוסף להבה' היינו יוסף שרומז על הכיסופים לה' ולקיום המצוות, בבחינת (משלי ו): "נר מצווה

ותורה אור", דהיינו להבת הנר היא בחינת מצווה והאש היא בחינת אור התורה. ורק על יד כך נכניע את היצר

הרוחני והגשמי כנ"ל ואזי 'ובית עשו לקש'. ולא בכדי פרשה זו באה לרוב (בשנה רגילה לא מעוברת) דייקא לפני

חנוכה, אפשר שרצה לרמוז למלחמה העיקרית בין האור שהוא בבחינת התורה והמצווה כנ"ל, לבין החושך

שהוא היצר הרע הרוחני והגשמי שהם כאחד כנ"ל. ועל כן, לאחר שנלחם יעקב אבינו ע"ה עם שרו של עשו עד

עלות השחר חזר לקחת פכים קטנים, וכפי שפירש רש"י ז"ל: רמז לפך השמן הקטן שנעשה בו נס בימי בית

שני והצליחו להדליק את מנורת בית המקדש שמונה ימים. ה' הטוב יעשה לנו ניסים, כמו שעשה לאבותינו

בימים ההם בזמן הזה, ובזכות שנחזיק חזק חזק בתורה ובמצוות כנ"ל, נצליח לגרש את החושך עם האור,

ויתבטל כוחו של היצר הרע מקרבנו, ונזכה לראות את משיח בין יוסף ואת משיח בן דוד יחדיו. אכי"ר.

                 רצ"ב לוח מועדים לשמיטה – פירות וירקות

          פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

בלי עסק התורה אי אפשר לחיות; כי לפעמים בוער האדם להשם יתברך, אבל הוא יותר מדי, עד שהיה

אפשר להיות נשרף לגמרי חס ושלום מגודל התבערה חוץ מהמידה; ועל ידי עסק התורה מקרר אש

התבערה שיהיה במידה כראוי, ויכול להתקיים. וכן להפך חס ושלום, שלפעמים בוער האדם אל תאוות

עולם הזה כל כך עד שהיה אפשר לשרוף כל הגוף חס ושלום מעוצם תבערת אש התאוות; אבל כשלומד

תורה – מגנת עליו ומצלת אותו, ומכבית האש הבוער בו, ויכול לחיות. נמצא שעקר החיות - על ידי

התורה(סימן תלמוד תורה, אות נא). 

                                                           "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה