ע"פ המדרש, הריונה של דינה התחיל כבן נוסף, ובזכות תפילתה של לאה הפך לבת. לפי מדרשים אחרים ובכללם תרגום יונתן, התחלף העובר הזכר שברחמה של לאה ועבר לרחל (והוא יוסף) ואילו הנקבה שהייתה תחילה ברחם רחל היא דינה בת לאה.

ניתן להביא ראיה ממדרש זה לסוגיית האימהוּת במצב בו האישה ההרה אינה האם הגנטית של העובר, כגון שנעשתה הפריה במעבדה בין זרע הבעל לביצית מאישה אחרת, והחזרתו לרחמה של אשת הבעל. הסיבות הרפואיות לצורך בתרומת ביצית נובע מאי תפקוד שחלתי או ביציות חלשות: גיל מבוגר (בד"כ מעל 45), כשל שחלתי מוקדם בשל בלות מוקדמת או טיפולים רפואיים שפגעו בשחלות, ועוד. שאלת האימהות ההלכתית במקרה זה מאד משמעותית, הן מבחינת עצם ההיתר לעשות הליך כזה, והן בשאלת קביעת המעמד ההלכתי –משנעשה, כגון תורמת גויה, תורמת יהודיה נשואה. החשיבה המדעית המודרנית נוטה לראות את הגנטיקה כקובעת הבלעדית, כך שבעלת הביצית היא האם לכל דבר ועניין.

כאמור, מדברי המדרש מוכח שהייחוס של הוולד נקבע לפי האם שהרתה וילדה בפועל. אולם פוסקים רבים שללו אפשרות ללמוד הלכה ממדרש אגדה, גם במקרים בהם אין הלימוד סותר דברים המפורשים בגמרא (נובי"ת,יו"ד,קס"א; הגר"ש ישראלי) ובפרט כאשר המדובר במעשה נסי (החלפת עוברים תוך כדי הריון אפילו בזמננו טרם הומצא...)

היו שניסו להביא ראיה ממקורות הלכתיים שהלידה היא הקובעת את הייחוס כגון: "שני אחים תאומים גרים...הייתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה...חייבים משום אשת אח" (יבמות,צ"ז,ב) וכן מדברי ר' אבהו (סוטה.מ"ג,ב) לעניין ערלה: "ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה". אכן, שתי הראיות ניתנות להפרכה.

למעשה רבו הדעות: יש הרואים ביולדת את האם ההלכתית (הגר"מ אליהו) יש הסוברים שזו בעל הביצית (הגר"ע יוסף) ויש הסוברים שמידי ספק לא יצאנו ויש לנהוג לחומרא משני הצדדים (הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב) והיו שהבחינו בין צד הלאום (שהעיבור קובע) לצד הייחוס המשפחתי (=הלידה).

משום כך ברור שבאופן מעשי בשאלה מורכבת מעין זו אין לזוז ללא שאלת חכם ותשובה מרב פוסק.