פרשת וילך- לאן הלך משה?

מאמר מאת: אהובה קליין.

הפרשה פותחת במילים: "וילך משה וידבר את--- הדברים האלה אל- כל ישראל: ויאמר אליהם בן—מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא- אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.."[דברים ל"א, א-ג]

השאלות הן:

א] לאן הלך משה?

ב] מה הייתה כוונתו במילים: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"?

ג]מהי משמעות :" שבת שובה"?

תשובות:

הליכתו של משה.

על פי אבן עזרא: משה הלך להיפרד מעם ישראל- ניגש לכל שבט ועודד אותם שאומנם הוא הולך למות, אך  אל להם לפחד וחיזק את ליבם בדבריו ליהושע ולכן התורה מזכירה בהמשך את דבר משה ליהושע:

"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל- ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את- העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם  לתת להם ואתה תנחילנה אותם" [שם ל"א, ז]

ספורנו אומר רעיון דומה: משה הולך לנחם את עם ישראל בדבר מיתתו הקרובה על מנת שיקבלו בשמחה את הברית שה' כרת איתם.

ויש מפרשים האומרים: שגם בימיו האחרונים של משה, עדיין היה בשיא כוחו כפי שנאמר: "לא--- כהתה עינו ולא נס לחה" [שם ל"ד, ז]

חז"ל נותנים הסבר מעניין לכך שמשה הלך אל בני ישראל ולא הם הלכו אליו?

לא במקרה נהגו בדרך זו השבטים, הם ידעו שהתורה עתידה  להקיף תרי"ג [613] מצוות וכבר ניתנו להם 611 מצוות והיה  צורך להשלים עוד שתי מצוות נוספות:

א] מצוות הקהל [שם ל"א, י-ג]

ב] "כתבו לכם את השירה..." [שם י"ט]

באותה שעה בני ישראל החליטו לא לגשת אל משה -כדי למנוע ממנו להורות את שתי המצוות הנותרות ,במחשבה כי כך יעלה בידם לעכב את יום מותו של משה- מנהיגם האהוב.

אך משה שהרגיש בכך, מיהר אל עם ישראל במטרה לא לעכב את מועד כניסתם לארץ המובטחת.

רבינו בחיי מסביר: משה הולך אל בני ישראל כדי להודיעם: "..בן מאה ועשרים שנה אנוכי, זה היה ביום הולדתו, היינו ז' אדר, יתכן לומר שהיו ימיו מאה ועשרים שנה - כנגד ק"כ יום שעבר בהר, ארבעים יום ראשונים לקבל את הלוחות, ארבעים יום שניים- להתפלל על עוון העגל וארבעים יום שלשיים - לקבל לוחות  בפעם שנייה.

וזה הטעם שמשה אמר: "אנוכי" ולא אמר: "אני" ועל כך דרשו רז"ל: היום מלאו ימיי ושנותיי, היום נולדתי והיום אמות.

אי יכולתו של משה לבוא וללכת.

רש"י שואל: האם יתכן שתש כוחו של משה? הרי נאמר בהמשך: שלא כהתה עינו ולא נס לחה?

על כך מביא רש"י שני פירושים:

א] כוונת משה הייתה: לא אוכל- איני רשאי, לפי שניטלה ממני הרשות והועברה ליהושע.

ב]"לצאת ולבוא"- הכוונה לדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות חכמה.

על פי אבן עזרא: "לצאת ולבוא"- הכוונה לצאת ולבוא במלחמה, והטעם:, כי אין אני יכול להילחם וגם אם לא אמות ,אין לכם צורך בעזרה שלי מכיוון  שה' ישמיד את הגויים.

רבי יעקב יוסף מפולנאה מעיר: בדרך כלל טיבם של צדיקים לעלות ממדרגה למדרגה בחוכמתם וכוונת הכתוב היא : כי ביום מותו של משה  ,עלייתו פסקה ואין באפשרותו להמשיך לעלות  עוד. לכן אמר לבני ישראל: "לא אוכל  לעלות הלאה ומכאן שיום מותי  קרב והסתיימה מנהיגותי.

רבינו בחיי  מפרש בדומה לדברי אבן עזרא: כי כוונת משה הייתה: לא אוכל לבוא ולצאת לעוד מלחמה.

בהמשך רבינו בחיי מביא את דברי הרמב"ן: כי כוונת משה הייתה לנחם את עם ישראל בכך שהוא עומד למות למרות שהוא היה במיטבו ורצה לחזק את ליבם -יהושע- משרתו ומלא את מקומו מעתה.

"שבת שובה".

 השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת בפי עם ישראל:

"שבת שובה"- על שום ההפטרה המתחילה במילים: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך, כי כשלת בעוונך" [הושע י"ד, ב] בניגוד להפטרות אחרות הקשורות לתוכן הפרשיות, הרי הפטרה זו אין בה משהו משותף לפרשת וילך.

הקשר הוא לתאריך המיוחד: השבת שבתוך עשרת ימי תשובה- לכן השבת מכונה בפי רבים גם: "שבת שובה"

שבת זאת מתאפיינת בהכנה הנפשית של עם ישראל לקראת היום הקדוש-  יום הכיפורים. במרבית בתי הכנסת הרבנים נושאים דרשות בנושאי מוסר ותורה לקראת יום גדול זה.

הרמב"ם פסק בהלכות תשובה, פרק ב': "אף על- פי שהתשובה והצעקה[התפילה לה'] יפה לעולם[טובה  ומקובלת במשך כל השנה] בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה  ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר:[ישעיהו נ"ה ד]"דרשו ה' בהימצאו" [בזמן שה' נמצא בקרבת עם ישראל הוא מצפה מאתנו שנעשה תשובה]

ה"שפת אמת" אומר: שכל יהודי חייב להתחזק בתורה ובקיום מצוות במיוחד ב"שבת שובה", שהיא הראשונה בשנה כפי שכתוב במסכת שבת [קי"ח, ע"ב]: "אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה- לא שלטה בהם אומה ולשון"

לפי דברי הקדמונים בראש השנה נעשה  סדר חדש לכל השנה ואם נקפיד שהשבת הראשונה שתהיה כראוי- כל השנה תהיה מתוקנת.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק כי גם כאשר  מנהיג דגול דוגמת משה הולך לעולמו,  מיד הקב"ה דואג לעם ישראל שכניסתו לארץ תהיה  בידי מנהיג בעל שיעור קומה כיהושע.

יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק:

 "כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך"

כפי שנאמר בפרשה.[שם ל"א ,ו]