"זאת הפעם עצם מעצמי" (ב, כג)

אפשר להסביר בשתי דרכים את שמחת אדם כשהביא לו ה' את חוה.

(א) החיות והעופות שהביא ה' לאדם לקריאת שמות (ולבדיקת התאמה) נוצרו מהאדמה, שנאמר: 'וייצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה... ויבא אל האדם' (ב, יט). הם לא מצאו חן בעיני אדם, כיוון שנוצרו מהאדמה שחטאה נגד ה' באי-עשיית "עץ פרי עושה פרי". רק כשהביא לו ה' את האשה שנבראה ממנו ולא מן האדמה, שמח האדם ואמר: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזה יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", כלומר, היא יכולה להיות עזר כנגדו, כיוון ש"מאיש לוקחה" ואין בה מזוהמת האדמה (ואמנם יש בה מזוהמה זו בעקיפין, כיון שנלקחה מהאדם שנוצר מן האדמה, אבל התחברותה עם אדם אינה מוסיפה לו זוהמה, כיוון שזוהמה זו כבר היתה בו קודם).

(ב) היתה בכך מעין כפרה לעוון האדמה, שנצטוותה לעשות 'עץ פרי עושה פרי' ועשתה רק 'עץ עושה פרי'. כאן האדם עצמו הפך ל'עץ פרי', שהרי האישה לא נוצרה בדרך של 'פרו ורבו' אלא נעשתה מבשרו של האיש ממש, 'עצם מעצמי ובשר מבשרי', כאילו שטעם העץ כטעם הפרי. ועל כך שמח האדם.