"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ד' אלוקיך לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מה-מז)

מדוע התורה רואה בחומרה גדולה כל כך את עבודת השם שלא מתוך שמחה? מידת השמחה בעבודת השם מעידה על הגישה של האדם לעולם התורה והמצוות. קיום מצוות לא מתוך שמחה מעיד על תפיסה שגויה בהתייחסות למערכת המצוות כחובות מעשיות וטכניות, שהופכות עם הזמן להיות מעיקות ומשעממות. זוהי הסיבה לכך שהתורה מתייחסת לעבודת השם שלא מתוך שמחה בחומרה רבה כל כך: כאשר אין שמחה בעבודת השם, סימן שיש פגם מהותי בהתייחסות לעולם התורה והמצוות כאמצעי לקרבת אלוקים.

הרב יחזקאל פנט בספרו "מראה יחזקאל" כתב:  "ועל זה נאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב', וכמו שאמר הרמב"ם (הלכות לולב, פרק ח') שעיקר העבודה הוא במה שישמח האדם בעשיית המצות... כי השמחה בעת עשיית המצות היא הוראה נכונה שעושה בשביל אהבת המקום, ולא בשביל יראת עונש או קיבול שכר".

ה"אור החיים" הקדוש אמר: "שהצדיקים, הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל, אלא אדרבה כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה".

ובעניין זה ידוע משלו של המגיד מדובנא בביאור הפסוק - "וְלֹא אֹותִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה מג, כב):

משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם, שיעלה לאוניה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו, אמר לו הסוחר: החבילות שהבאת אינן שלי. שאלו הסבל: וכי מניין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי? השיב לו הסוחר: חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בוודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך, מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבוודאי לא את הסחורה שלי הבאת.

כך אומר הקדוש ברוך הוא: "וְלֹא אֹותִי קָרָאתָ יַעֲקֹב", ומוסיף הקדוש ברוך הוא ואומר: "כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל". כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על ידי שראיתיך מתעייף ומתייגע.

מתוך הספר: פניני התורה" - מאת הרב דוד חדד שליט"א

מאת: הרב נחמיה רענן שליט"א, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il