בפרשתנו מובא ענין שמיטת כספים בשנת השמיטה "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו" (טו, ב). ויש לבאר ענין שמיטת החובות בעבודת האדם לקונו:

אמרו חז"ל בנוגע להנהגת האדם בעולמו כלפי חובותיו לבוראו: "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה" (אבות פ"ג, מט"ז). והיינו, שהקב"ה הוא נותן לאדם בני חיי ומזוני רוויחי, אך אין השפעה זו באה בתורת מתנה אלא הלוואה היא, שהקב"ה "מלווה" לאדם את ההשפעה על מנת שסוף כל סוף ישיב את אשר לווה.

והחזרת ההלוואה אינו באופן שמשיב את השפע עצמו אשר קיבל, שהרי "מלווה להוצאה ניתנה" (כתובות פד, א), האדם מקבל את הפרנסה והשפע בכדי לנצלו וליהנות ממנו, אך עליו לזכור כי הלוואה היא זו ויש לפרוע למלווה את הלוואתו.

ופירעון זה מבקש הקב"ה באופן המתאים לתוכנה של כל הלוואה, על הבנים שאדם מקבל מאת הקב"ה עליו להשיב בכך שהוא מחנכם בדרך התורה והמצווה, על שנות חיים שאדם "לווה" מאיתו ית' עליו לפרוע בכך שכל יום ויום לא יהא יום "בטל" אלא יהיה מלא בתוכנו הרצוי על פי הוראות השי"ת בתורתו, ועל פרנסתו אשר מקבל מלמעלה עליו להחזיר ע"י נתינה לצדקה של חלק העשירי או חומש מהכנסותיו.

אך מה יעשה האדם שחיסר בעבודתו את קונו, ולא השיגה ידו לפרוע את מלוא ההלוואה שקיבל מאיתו ית' בבני חיי ומזוני רוויחי?

הנה, זהו ענין שנת השמיטה, בה משמט הקב"ה את החובות שצבר האדם, ומכאן ואילך יתחיל חשבון חדש, ומכיוון שהושמטו כל החובות, ממשיך הקב"ה "להלוות" וליתן לו שפע פרנסה בריאות ובנים.

ועבודת ה"שמיטה" היא "ושבתה הארץ שבת לה'", שהאדם "שובת" ומתרחק מה"ארציות" והחומריות, ומתקרב ומתדבק בהשי"ת ובעבודתו, ומכיוון שהאדם משתנה ונהפכת מהותו למהות אחרת, הרי אין הוא אותו אדם שהיה קודם, וממילא חובותיו הקודמים אינם שייכים אליו יותר, ומתחיל חשבון חדש.

ואף שעל האדם להתאמץ לשלם חובותיו, ו"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו", שאל לו לאדם להסתמך על שמיטת כספים אלא להשלים עבודתו אשר החסיר ולהשיב ההלוואה, מכל מקום הנה אם לא השיגה ידו ועדיין בחובו עומד, משמטת השביעית את חובותיו.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 626 ואילך)