בס"ד                                                     ערש"ק                                              כ"ב  במנחם אב תשע"ה

                                    ליקוטי - אור - בפרשה - עקב

  " וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת

    הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ   "(ז, יב)

הפסוק החותם את הפרשה הקודמת מציין שיש לשמור 'את המצווה' 'את החוקים' 'ואת המשפטים' על פי

ציווי ה' יתברך כאשר השכר בגינם הוא לעולם הבא, כמו שנאמר: 'היום לעשותם', ופירש רש"י ז"ל: 'היום

לעשותם, ולמחר לעולם הבא, ליטול שכרם'. והנה הפלא הוא שפרשתנו תולה את התנאי שבו ישמור ה' 

את הברית ואת החסד דווקא בשמירה ועשייה של 'את המשפטים', ללא אזכור של המצוות והחוקים, כנ"ל.

היינו שאם תשמור ותעשה את המשפטים האלה תזכה לבני חיי ומזוני, שנאמר (שם יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ",

היינו מאהבתו אליך שאתה שומר את הדין והולך בדרכיו תזכה לחיים טובים, "וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ"

היינו תזכה לבנים ולבני בנים ההולכים בדרך הישר, וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ" וכו', היינו תזכה שה' יתברך ישפיע

עליך פרנסה והברכה תשרה במעונך, וכן חלילה להפך, חס ושלום. מכאן רואים, שה' הטוב לכל משפיע

ונותן לאדם כל אחד ואחד כפרי מעלליו ובהתאם למעשיו עוד בזה העולם.

ואף על פי שאמרו חז"ל(קידושין לט): שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אך ראיתי שמתרץ המדרש(דב"ר ג, ד): כל

מה שישראל אוכלים בעולם הזה, בכוח הייסורים שהן באין עליהם. רצה לומר אולי שעל ידי שמצדיק עליו

את המשפט היינו את הדין, על ידי זה מראה שמקבל את הייסורים היינו את הדינים מתוך אהבתו את ה'.

ולפיכך, זוכה מה' יתברך לדברים הנ"ל בעולם הזה. וזאת מלבד השכר שיקבל בעולם הבא, כמו שדרשו

חז"ל(דב"ר פ"ז, א): מצוות שאתם עושים מפרותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו בעקב(היינו בסוף) אני

נותן לכם. ודע, שרק על ידי שמירה ועשייה של אלה המשפטים כאמור, נעלה במסילה לקיים את המצוות

והחוקים כראוי, היינו מתוך שמחה ואהבת השם. ועוד תדע, שכמו כל אב שרוצה שיהיה לבניו טוב באמת

כך הקדוש ברוך הוא, אבינו מלכנו, אב הרחמן רוצה להשפיע עלינו רק טוב בעולם הזה ובבא, כדכתיב

(תהילים לא): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", אבל זה בתנאי שנקיים ונשמור את המשפטים כנ"ל.

ובכל זאת, יש להבין מה הטעם שהתנה את החיים את הבנים ואת הפרנסה כאמור, דווקא במשפטים ולא

במצוות והחוקים, שהרי אמרו חז"ל חז"ל(מו"ק כח): חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא,

כלומר כל הדברים הנ"ל אינם תלויים בזכויות של האדם אלא במזל העליון. ונראה להקדים להסבר, את

מה שזיכנו השם לבאר בפרשת משפטים, שעיקרם הוא שהמשפטים מורים על דינים, ובפרט על הדינים

שבין אדם לחברו, כי רק על ידי משפט שהוא דין צדק אפשר להשכין שלום של אמת ביניהם, שכן אין לך

כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום(ירושלמי יז:). לכן, יש להקדים לעשות לעצמו משפט צדק על פי דעת

תורה. וזה 'משפטים' ראשי תיבות : משפט שיעשה פה טרם יעשו מלמעלה, ולפיכך, אפשר שיחסוך את

הדין היינו את הייסורים ואף יזכה לברכה במעשיו, וממילא ישכון השלום לבטח בין בני האדם, ועל ידי זה

ישמרך ה' מכל רע, ולא רק זו אף גם זו, היינו יהפוך לך את הדין להיות החסד אשר נשבע לאבותיך.

ועל פי זה אפשר אולי להסביר השאלה הנ"ל, כי נראה שהמזל העליון אינו מושפע משמירת קיום המצוות

והחוקים שבין אדם למקום אלא דייקא מאלה המשפטים שהם לרוב הדינים שבין אדם לחברו, כי כאשר

אדם שומר את המשפטים כראוי, כמו שכתבנו למעלה, על ידי כך אינו פוגע או ומזיק לנפשות ולממון של

חברו ששניהם באים מאותו מקום עליון שהוא המזל העליון, כידוע. כי עיקר רצון ה' יתברך שבני האדם

יחיו בשלום אחווה ורעות ויטיבו זה עם זה. נמצא, שהנפשות והממון הם בחינת בני חיי ומזוני כנ"ל, ועל

ידי שהוא שופט את עצמו על פי דעת תורה כנ"ל, הוא יכול להגביר את החלק של המזל שלו השייך לו

מאותו המזל העליון, היינו חיים ובנים ופרנסה שקצובים לו. וזה דייקא שהתנה את הבני חיי ומזוני כנ"ל

במשפטים ולא בחוקים ובמצוות, כי השומרם ומקיימם באופן שכתבנו לעיל יש באפשרותו לשנות את מזלו

לטוב או להפך חלילה.

ומובא בספרי(כאן): פרשה זו נאמרה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, שהיו אומרים שמא לא ניכנס לארץ

יפה כזו, אמר להם הקב"ה: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתהּ(היינו ארץ ישראל) משובחת הימנה

(ממצרים) וכו', ע"ש. אומנם, ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אך צריך להבין מה הטעם שפרשה זו

מוקמה דווקא בספר דברים שהוא 'משנה תורה', בעוד שרוב הפרשות שבו נאמרו ממש בטרם הכניסה

לארץ ישראל. ונראה לומר אולי בסייעתא דשמיא, שיש ב' טעמים לדבר שמשלימים זה את זה: האחד

שייך לחלק מדור המדבר שלבסוף נכנס לארץ ישראל, ואילו השני הוא לדור שיהיה בסוף כל הדורות

לפני ביאת גואל צדק, כפי שנבאר לקמן אי"ה.

והטעם האחד הוא שמכיוון שהעם האמין למרגלים כאשר הוציאו דיבת הארץ, נגזרה גזירה על דור

המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל, ועונשם היה שבכל שנה בני ישראל במדבר היו חופרים לעצמם

קברים בט' באב וישנים בתוכם, ומי שהיה בו נפש חיים היה קם ויוצא, והבין שקיבל עוד שנה לחיות.

ובשנת הארבעים שנה עמדו הנותרים כולן חיים וחשבו אולי שטעו בתאריך. ועל כן, המשיכו להיכנס

לקברים בלילות שלאחר מכן עד ט"ו באב בו נתמלאה הלבנה והבינו שהסתיימה גזירת הארבעים שנה.

ואמרו חז"ל(תענית לב): לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב - יום שכלו בו מתי מדבר, לפיכך

יום טוב הוא(רש"י שם).

ואילו הטעם השני מתחבר ומשלים את קודמו כי הוא מכוון לדור שיהיה בסוף כל הדורות היינו בתקופת

אחרית הימים, שהיא נקראת בלשון חז"ל(סוטה מט): עקבתא דמשיחא, היינו הדורות האחרונים שהם

בבחינת עקב שהוא סוף הגוף. וכן מובא בשם רבנו האר"י זצק"ל(בשער המצוות פ' ראה): שהגלות האחרונה,

שהיא לאחר שתוקנו כל האיברים, ונשאר לתקן את הרגליים ולבסוף את העקבים של הרגליים, וברגליים

יש התגברות של החיצוניים והבירור של הקדושה הוא קשה וכו', עכד"ק. ולכן, זאת הסיבה שקשה לנו

מאוד להיות שמחים באמת בשמירה ועשיית המצוות, ובפרט בדורנו כנ"ל, שנראה שאיבדנו קצת את

הרגש בלב בעבודת ה' ואנחנו כשיכורים מטרדות היום. וזה כי על ידי התגברות הקליפות התגברו

הייסורים ותתעצם העצבות כמו שרואים בחוש ממש שכל אחד ואחד עובר עליו מה שעובר עליו: ילדים

בפרנסה, בבריאות ועוד כהנה וכהנה דברים.

ואפשר שעל פי זה יובן הטעם למה פרשה זו מוקמה דייקא כאן למרות שנאמרה עוד שיצאו ממצרים כי

היא תצא תמיד בשבת שלאחר ט"ו באב שבו כלו מתי מדבר אשר לא זכו לראות את ארץ הקודש, וזוּ

הפרשה תהיה זיכרון מידי שנה בשנה לישראל בשביל שלא לחזור על אותה טעות שטעו דור המדבר

שהאמינו בדיבת הארץ כנ"ל שהרי שפרשה זו מדברת בהרחבה בשבחה ובמעלתה של ארץ ישראל, כמו

שנאמר(דברים ח, ז-ט): "ארץ טובה ארץ נחלי מים וכו', ארץ חיטה ושעורה וכו' ארץ זית שמן ודבש, ארץ

אשר לא במסכנת תאכל-בהּ לחם" וכו'. ואם נתבונן נראה כי מיקום פרשה זו היא בבחינת עקב היינו

סוף השנה היינו ארבעים יום לפני ראש השנה שהוא יום הדין, ואלו הארבעים יום שלפני יום הדין הם

בבחינת 'יום לשנה' בגזירת דור המדבר כנודע. ולכן מידי שנה בשנה זאת הפרשה שמדברת בקדושת

ארץ ישראל והמצאות ה' יתברך בה כל השנה, כמו שכתוב(דברים יא, יב): "עיני ה' אלקיך בָּהּ מֵרֵשִׁית

הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", רצה לרמוז שזה הזמן שחייב להתעורר לעשות תשובה ולשוב אל ה' הטוב,

אבל הנכון הוא לשוב מתוך אהבה ושמחה כדי לתקן את שורש חטא המרגלים היינו 'בכייה לחינם', וזה

הטעם שפרשת עקב מוקמה דייקא כאן היינו שנזכה לעשות תשובה במשך ארבעים יום בטרם יום הדין.

וזה שדרשו חז"ל(דב"ר  ג, ב): מהו על אדום(הגלות האחרונה) אשליך נעלי? אמר הקב"ה: הכל מוכן לעשות

תשובה ואני דורך גיתה של אדום בעקב רגלי, אימתי? אמר הקב"ה לישראל: בני! אני מביא עליכם

ייסורין עד שתכינו את לבבכם אצלי וכו', ועד היכן אני מייסר אתכם? עד שתשמרו את מצוותיי עד העקב.

נמצא, שעיקר הדינים היינו הייסורין הקשים ובפרט בדורנו כנ"ל, הם בשביל שנתעורר ונעשה תשובה

שלמה היינו שנעבוד את ה' יתברך מתוך אהבה ושמחה, שהרי קיום המצוות ללא שמחה הם בבחינת

'מת מצווה' היינו כלֹא עשה, כמו שכתוב(דברים כח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב

לבב". לכן, חייב להתרחק ולשמור נפשו מאוד מהעצבות ולא לתת לה להתפשט כי אחרת היא תגיע עד

העקבים של הרגליים ופשוט לא יהיה מספיק כוח לעשות את המצוות כי הגוף יהיה משותק מהעצבות!

רחמנא ליצלן.

וזה שחיבר סוף הפרשה הקודמת עם פרשתנו 'והיום לעשותם - והיה עקב' היינו החוקים ואת המצוות

ואת המשפטים שצווינו בפסוק האחרון של הפרשה הקודמת כנ"ל עם 'והיה' שהוא מלשון שמחה, היינו

רמז לכך שחייב לקיים את הכול מתוך שמחה וטוב לבב כנ"ל. וזה שנאמר 'עקב' היינו רמז שזו שלמות

המצווה היינו השמחה צריכה חיזוק גדול ביותר בסוף כל הדורות שהם בחינת עקב כנ"ל. שהרי על ידי

השמחה - הגוף ובפרט הרגליים יהיו חפצים לקיום המצוות כי אם יש שמחה בלב בקיום המצוות ודאי

שהרגליים יימשכו לכך, כי האדם הולך ברגליו איפה שלבו חפץ. ודע, שהשמחה תושג באמצעות התמדה

ובקביעות בעסק התורה, כמו שכתוב(תהילים יט): "פקודי ה׳ ישרים משמחי לב". ואפשר אולי שזה גם

נרמז במילה 'עקב' שהם ראשי תיבות: עוסק קבוע בתורה. כי בדרך זאת יעלה מעלה במעלות הקדושה,

כי רק ע"י קביעת עיתים לתורה צומח השינוי הגדול באדם ובקניין התורה, ומביאו ליראת ה' ועבודה על

המידות. וזה שנאמר: 'והיה עֵקֶב תשמעון' סופי תיבות 'הבן' שמשלימות את מה שתרגם אונקלוס

'תשמעון' - 'תְקַבְּלוּן' בחינת מה שצריך לכוון בקריאת הפסוק(דברים ו, ד): 'שמע ישראל' היינו שצריך לכוון

במחשבה 'קבל והבן' עליך עול מלכות שמים בקיום המצוות.

וייתכן לומר אולי שלזה רמז רש"י באומרו: 'מצוות שאדם דש בעקביו', דש דייקא רמז לבחינה של מלאכת

דש אשר בה מוציאים את הקליפה מגרעין החיטה על ידי דבר קשה שלוחץ על הגרעין. וזה בחינת דור –

עקבתא דמשיחא כנ"ל, היינו שיהיה קשה לברור את הגרעין בחינת הקדושה שבתוך הקליפה שהרי יגברו

'המשפטים' היינו הדינים היינו הייסורים, כאמור לעיל. ודע, שסוף הגלות האחרונה תלויה בזה היינו שצריך

לבחור לעשות תשובה מאהבה דייקא ועל ידי כך נקיים את המצוות מתוך שמחה. ובשביל להמתיק את

הדינים לחסד אשר נשבע לאבותינו, ובפרט בדורנו, יש להרבות בצדקה מתוך שמחה כפי גם שנרמז בכתוב

'והיה עקב' שעולה בגימטרייה עם האותיות והכולל 'בצדקה' כי בזאת תלויה גאולתנו, כמו שכתוב(ישעיה א):

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אכי"ר.

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי שמחת המצווה נשלם הקדושה, ומעלה החִיוּת והקדושה שבקליפות, ועל כן כשעושה המצווה בשמחה,

מעלה השכינה מבין הקליפות. צריך להתרחק מעצבות מאוד מאוד, כי הקליפות הם בחינת עצבות, והם תוקפא

דדינא, וכשעצבות מתגברת הוא בחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל, ועיקר ביטול הקליפות ועליית

הקדושה הוא על ידי שמחה כנ"ל(סימן שמחה, אות ט-י).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                    ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה