בס"ד
והאספסף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ההכרה בטובתו של מקום ותועלתה
ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל
במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת
הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל
המן עינינו: (י"א, ד' –ו')
ופירש רש"י: מי יאכלנו בשר- וכי לא היה להם בשר, והלא
כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר
וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר
לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים
עלילה:
כשנתבונן כשנתבונן נראה, שכל חטא המתאוננים המתאוננים היה בעצם 'כפיות
טובה', שכפרו בטובות העצומות העצומות שעשה עמהם הקב"ה,
שהוציאם מבית עבדים מארץ מצרים שם עבדו בפרך, ונתן
להם את המן שהיה לחם מן השמים, 'לחם אבירים' – לחם
של מלאכי השרת (יומא עה, ב), והרגישו והרגישו בו את הטעמים של
כל המאכלים שבעולם.
והם לא די שלא הכירו טובה להשי"ת על כל זאת, אלא עוד
הם באו בעלילה וכפרו בטובה, ואמרו שבמצרים היה להם
אוכל חנם, וכאן הם אוכלים אך ורק את המן– 'ועתה נפשנו
יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו'. וכיון שהם כפרו בטובותי בטובותיו
של מקום, לכן חרה בהם אף ה' ונענשו מכה רבה מאד.
ענין זה מצוי מאוד, שבני אדם אינם מכירים בטובתו של
מקום עמהם, הלוא הקב''ה מטיב עם כל אחד ואחד, ואין
אדם שנפטר מלהודות על חסדי המקום עמו, רק שעל האדם
להתבונן בהם, ואז יראה כמה עליו להכיר טובה לבוראו.
אך כשלא מתבונני מתבוננים בה, אז לא די שאינו מכיר בחסדי
המקום, אלא עלול חס ושלום להיות מלא טרוניא על איזה
מצוקה שנקלע לפתחו, ואז אינו יודע באיזה סכנה הוא נכנס,
כמו שאנו רואים כאן, כמה רע הוא הדבר לפני המקום,
שמתרעמי שמתרעמים על המצוקות
במקום להכיר טובה על
החסדים, שהם בדרך כלל במידה מרובה.
שמעתי מיהודי את אשר שמע מהרה''צ רבי אליהו רוט
זצ''ל שכידוע שימש את הרה''ק רבי שלומק'ה מזוויעל
זי''ע, שרבו זה אמר לו שכשיהודי אינו מרוצה ממצבו,
ומתעצב על גורלו, עלול להפסיד גם החסדים הנגלים
שנקצבו עבורו, ומאידך כשיהודי מרוצה ממצבו, וכשמוצא
איזה חסד שהשי''ת הטיב עמו, מודה ומשבח עליה, אז
ממשיך עליו שפע טובה.
והסבירו בדרך משל, לאב שהיו לו ב' בנים, אחד שעל כל
צעד ושעל מתמלא רוגז על שלא עלתה לו הדבר כהוגן, ואף
כשנותן לו אביו מתנת יד, מוצא בה תמיד טעם לפגם, והשני
תמיד בשמחה, וכשמזכה וכשמזכהו אביו במתנות יד, מודה לו על כך
מעומק לבו, מובן מאליו שהאב יבקש תמיד להטיב עם זה
האחרון המעריך את נתינותי נתינותיו, במקום שיטיב עם הראשון
שממילא לא יתרצה ממה שיקבל.
וכך הוא גם כן הנהגת השי''ת עם ברואיו, כי כשרואה שהאדם
מכיר בחסדיו, ומהללו על מה שזיכהו, אז משתוקק כביכול
להטיב עמו יותרויותר, מאחר כי חפץ חסד הוא, אך כשרואה
שהאדם ממילא אינו מרוצה מחלקו, אז למה יטה עליו חסד?
הרי בין כה לא יתרצה במה שיזכהו.
ודבר זה יכולים לראות בעליל, שהאדם המרוצה, אז גם
כשעובר עליו קשיים שונים, יכול כוחו הנפשי לשאתו,
ולעבור עליהם בשלום, ובנוסף לזה זוכה לחסדי הבורא
במידה מרובה, ובני אדם שהם עצבים ומיללים תמיד על רוע
מצבם, לא תמצא בהם אפילו שעה אחת של קורת רוח.
וזה גם הסיבה שלפעמים אין תפילתנו עושה פירות, כי
סדר התפילה הוא מתחילה הודאה, ואחר כך בקשה, ולסיום
התפילה שוב מודים אנו אל השי''ת, כי תחילתה פסוקי
דזמרה, שבהם הודי'ה על כללות הטוב שמטיב יוצרנו עמנו,
ואחר כך באה תפילת העמידה, שתחילתה וסופה הודי'ה,
ורק תוכה הם בקשות, וכשאדם מתבונן בתיבותי בתיבותיה, ומודה
ומשבח לבוראו, אז גורם לו נחת רוח, ותפילתו מתקבלת,
וממילא מתמלאים מתמלאים גם הבקשות שנאמרו תוך כדי הודאתו.
אך כשעובר על חלק ההודאה בחיפזון, ורק בבואו אל חלק
הבקשות אז מאריך בהם, אז אף כשהוא נושא עיניו למרום,
ומרבה בתחנונים בתחנונים, הרי עיקר חסר מן הספר, ואינה עולה חס
ושלום כהוגן, ועל כן עליו להתחזק ולהודות מעומק הלב על
הטוב שהטיב עימו הבורא, ועל ידי זה יתעלו תפילותי תפילותיו וגם
יענה במשאלות לבו.
ועצם הדבר שזכינו להיות בניו של מקום, הרי אין לך טובה
מרובה יותר מזה, ועלינו להודות ולשבח את בוראנו על
אשר זיכנו בכך, כי בין אלפי רבבות בני אדם בחר בקומץ
קטן להיות לו לעם סגולה, ומתוכם הרי בעונותינ בעונותינורובם אינם
יודעים בין ימינם לשמאלם, ונשכח מאיתם שם אלוקי יעקב
רחמנא ליצלן, ואנו זכינו להיות בין הקומץ הקטן בתוך עם
הנבחר שזכינו לדעת את השם, ומה שייך חסד יותר מזה,
שנולדנו בתוך בתי ישראל הכשרים, וזוכים לעבדו ולעשות
נחת רוח לפניו.
ואספר לכם עובדא, כדי להמחיש הדברים, כמה עלינו
לשמוח ולהודות ולהודות, על אשר זיכנו השי''ת בכל זאת, הרה''צ
רבי אלי' רוט זצ''ל, הבחין פעם באברך העומד טרם התפילה,
ומתכונן להניח תפילין, ניגש אליו רבי אלי' ואמר להאברך
במטותא מינך, אל תניח היום תפילין, וכתמורה וכתמורה לכך אתן
לך חמישים דולר, נחרד האברך לשמע הדברים, ובפרט
כשהפונה אליו הוא רבי אלי' שהיה נחשב לאדם מורם מעם,
ושאלו בתמהוןרבי אלי' כלום נשתבשה דעתך? וכי יעלה על
הדעת שלא להניח תפילין שהיא אות בינינו לבוראנו? אךרבי
אלי אינו מניחו, אתן לך מאתיים דולר אם תציית לבקשתי,
אך הלה מבקשו שיניחנו לנפשו, כי ממהר הוא לתפילתו,
ורבי אלי' עומד על שלו ומעלה הסכום לחמש מאות דולר
וכן הלאה, עד שהאברך ענהו אף אם תתן לי כל הון דעלמא
לא אציית לעצתך המוזרה.
אז אמר לו רבי אלי', אלו הדברים רציתי לשמוע ממך,
בתמורת כל הון אינך הולך לעבור על צווי השם, והיינו
שמצוות תפילין של יום אחד שווה לך יותר מכל הון, ואם
כן ברצוני לדעת למה אינך שמח כל כך בשעה שאתה מניח
תפילין כאדם שזכה בעושר גדול, הרי מצוה זו חשובה עליך
יותר מהון גדול כזה, ואם כן הוא האמת ברצוני שבעת שתניח
התפילין תקיימנה בשמחה יתירה כראוי לגודל הזכות שנפל
בחלקך.
יעזור השי''ת שנזכה להכיר בטובתו של מקום ולזכות על
ידה לשפע טובה וברכה.