פרשת בהעלותך
פרשת בהעלותך
"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת
הנרות" (ח,ב).
איך עשויה המנורה?
מקשה אחת. ואע"פ שיוצאים ממנה כפתורים ופרחים וכו', למרות זאת הכל נמשך ממקשה
זהב אחת. מקשה מרמז על עקשנות, "כי מובא בדברי רבינו ז"ל שצריך האדם
להיות עקשן גדול בעבודת ה' מכיוון שהרבה הרפתקאות, עליות וירידות צריכים לעבור על
כל אחד ואחד בלי שיעור, ואם לא יהיה עקשן גדול אי אפשר לו להישאר על עומדו "
(ליקו"ה בהמ"ז ד,יב).
אל מול פני המנורה
פני המנורה זה צדיק
האמת שבדור. שבעת הנרות הם שאר הצדיקים שבאותו דור שנמשכים ממנו כענפים מאילן והם
בחינת התלמידים שלו, בדיוק כמו שמובא בזוהר הקדוש על רבי שמעון בר יוחאי שהיה צדיק
האמת באותו הדור והחבריא שהיו תלמידיו ואף הם היו צדיקים גדולים.
אור המנורה זה בחינת
אור צדיק האמת, שהוא עיקר האור המאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה. ואיזה אור
הוא מאיר? אור האמת! צדיק האמת יודע האמת לאמיתו עד הסוף (ליקו"ה סימני בהמה
ד,ל).
האמת היא שמה שמרחיק
אותנו מה' יותר מכל דבר אחר זה הגאווה שלנו, ההרגשה שאנחנו עושים. אני יגעתי, אני
השגתי, אני הבנתי, "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה." אנחנו מתפארים
בהצלחות שלנו ושוכחים לגמרי שבלי סעייתא דשמיא זה לא היה קורה! זה לא היה מסתדר!
זה לא היה מצליח!
צדיק האמת מאיר את
האור של מי אני בכלל? זה ה' עשה, אני לא עשיתי כלום. הוא כל הזמן ממלמל לעצמו שלוש
מילים: זה לא אני. זה לא אני.
יש לנו כלי נפלא שזה
הכלי של הביטול. הכלי של הביטול זה הכלי הגבוה והנפלא ביותר בעולם. אם יש לי ביטול אז מה יכולים
לעשות לי? אני בלאוו הכי כלום, אז מה יעשו לי? לכלום לא עושים כלום. מי שאומר אני
ואני ואני, רודפים אותו, פוגעים בו, משפילים אותו, כדי שיידע שהוא כלום.
הביטול הזה גורם
שבעצם האדם לא צריך כלום. כי ברגע שהאדם כלום האלוקות מתלבשת בו והוא נהייה הכל.
בזה שהוא כלום הוא לא מפסיד כלום, הוא רק מרוויח, שכל האור האלוקי נמצא בו, יש לו
צלם אלוקים והוא נהיה כזה מאיר, וכזה חכם וכולם רק אוהבים אותו וכולם רק רצים
אחריו כי יש לו כזה אור עצום.
הצדיק הוא בעצם יהודי
פשוט שעשה פה עבודה קשה, עבודה של ביטול,
ועוד ביטול, ועוד ביטול, עד שזכה להגיע למקום הכי גבוה שיש, הכי קרוב לקב"ה.
כל המעלה של משה רבינו, שכל צדיקי האמת משתלשלים ממנו, זה לא הניסים שעשה, או שעלה
לשמים, או שהוריד תורה. המעלה שלו זה "והאיש משה עניו מכל אדם". זה האור
שלו, זו ההצלחה שלו, זה מה שהוא הנחיל לעם ישראל. זה קל לדבר, בנסיונות זה מאד קשה
להגיע לביטול הזה. אבל זאת כל העבודה שלנו, לבטל את היישות. אם נצליח בזה, כל השאר
יסתדר.
השכל הזה שאומר שאין
שום יאוש בעולם כלל, הפתגם הזה, כל העולם שרים אותו, כל העולם מכירים אותו, גם
אנשים שלא קשורים ליהדות מכירים אותו. אבל מי חי אותו? מי נמצא בו? מי הוריד את
האור הזה? מי יכול לתת לנו להתחבר אל האור הזה?
מי שזכה להמשיך את
האור הזה עד למטה למטה, עד למקומות הנמוכים ביותר זה הצדיק. שאומר שאין שום יאוש
בעולם כלל. וגם אם אתה מתפלל כבר כמה שנים ולא זוכה לראות ישועה, וגם אם אתה מתחנן
בלי סוף ולא רואה שינוי, אסור לך להתייאש, כי היאוש גורם לאדם לומר "כאשר
אבדתי אבדתי", ואז הוא עושה שטויות ונופל לעבירות, כי הוא אומר לעצמו
"ממילא אני לא מסוגל ולא מצליח, אז מה שיהיה יהיה".
גם אם נפלת לאן שנפלת
ח"ו, אתה לא נשבר, אתה מתחדש, מתחיל מחדש, ממשיך הלאה עם עוד יותר רצונות
ועוד יותר כסופים. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכסופים, של התחלות מחדש.
ה' נמצא איתך תמיד.
גם כשאתה בחושך. "זכרתי בלילה שמך ה'", גם בתוך תוקף הלילה והחושך אני
זוכר אותך ופונה אליך. כי רק אתה יכול להושיע אותי. כי כל מה שקורה לי וכל מה
שמתעכב לי זה הכל כדי שאני אתקרב אליך עוד קצת. כי אם לא אליך אבא, למי אני אפנה?
הצדיק זה "ואני
תפילה". זה עיקר העבודה שלו. וגם שלנו. בכל מה שרוצים לזכות, צריך להרבות
בתפילה ולהאריך בתפילה, לא רק לצאת ידי חובת תפילה. אי אפשר להכניע את היצר הרע
אלא על ידי תפילה. וכשמתפללים זוכים להכנעה, לענוה. מבינים שזה לא אנחנו, זה
הרחמים של ה' שזיכה אותנו. כל דבר שאדם משיג בלי תפילה רק מכניס בו גאווה, מחזק לו
את ההרגשה של האני, מרחיק אותו מה'. אך כשאדם מתפלל, ומרבה בשירות ותשבחות לה',
הוא יוצר קשר אישי עם ה', נפשו נקשרת באהבת ה'.
יהודי לא צריך להסתפק
בצדיק שאפשר לראות אצלו מופתים וישועות. הוא צריך לחפש צדיק שיקרב אותו לעבודת ה',
שיראה לו דרך לצאת מהתאוות, לזכות באמונה, להגיע לדבקות.
הצדיק הוא מורה הדרך
שלנו, הוא שבר את כל התאוות, הוא רואה מול העיניים רק את ה'. ואנחנו? מאמינים שיש
בורא לעולם, ומתפללים ולומדים תורה ועושים מצוות, אבל לא באמת מאמינים שהקב"ה
מנהיג את הכל בהשגחה מדוייקת וכל מה שקורה, הכל ברצון ה'. אנחנו כל הזמן מתווכחים
ורבים, ומאשימים, ונעלבים, ושונאים, שוכחים שיש בורא לעולם שהוא מנהיג את הכל
ועושה את הכל וכל מה שקורה לנו, הכל ממנו יתברך.
מי שיש לו אמונה
בהשגחה פרטית הוא רגוע, הוא לא דוחף, הוא לא נדחף, הוא לא מתווכח, הוא לא מקנא,
הוא לא שונא, הוא לא מאשים, אלא אומר: ככה ה' רוצה, זה רצונו יתברך. והוא גם מאמין
שזה הכל לטובה.
האמונה הקדושה לוקחת
את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל
סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח,
ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה סיפור, ואצלו כזה ילד, ואצלו כזו בעיה בשלום
בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום
ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם, שה' עושה את
הכל והכל לטובה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה
בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך אלי מה שקרה לי.
מתי אדם יודע שהוא
זכה לאמונה שלמה? כשהוא כל הזמן אומר תודה. בכל המצבים. הוא חי באמונה שכל מה
שקורה לו זה מהשם והכל לטובה. רק להגיד תודה. בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה
טוב, צריכים להאמין שזה טוב. שכל דבר שקורה, זה טוב. האמונה הזאת זה כזה מרגוע,
כזאת מנוחת הנפש, זאת השמחה הכי גדולה שיש לבן אדם.
האמת של צדיק האמת
היא שחייבים להיות בשמחה. וכשאין לנו אותה, אז צריך לברוא אותה. איך? ע"י
שמתחילים לספר בדיחות, ולפתוח את הטייפ, ולשיר שירים, על ידי שסוגרים את הבית
ומתחילים לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח, ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ולא
נבהלים מזה שזה מלאכותי כי המלאכותי הזה זה הכי אמיתי, כי הרצון שעומד מאחורי
המלאכותי הזה, הרצון לנצח את השטן ולא ליפול לעצבות, הרצון הזה הוא הכי אמיתי שיש,
ולאט לאט השמחה תתפשט בכל האיברים והיא תהיה חלק מאתנו, היא לא תהיה מלאכותית.
הצדיק מלמד אותנו
לשמוח במעט טוב שיש לנו במקום להיות שבורים ורצוצים שלא זכינו לדברים גדולים יותר,
שלמים יותר, כי בהתחלה בנאדם שמתקרב אל ה' רוצה הרבה מאד, וכשהוא רואה שהוא לא כל
כך מצליח, שהוא משיג רק מעט, הוא נופל, הוא מתקרר, הוא מדרדר מהיהדות שלו, מהיראת
השמים שלו, מהקדושה שלו, ויש כאלה שעוזבים לגמרי את היהדות ח"ו.
הצדיק מראה לנו כמה
ה' קרוב אלינו, כמה ה' רחמן, כמה ה' אוהב אותנו, את כל יהודי ויהודי. אנחנו צריכים
את הצדיק כי אנחנו כל כך רחוקים, כל כך מגושמים, שרק האור הזך והצח שלו יכול לחדור
אלינו.
האמת היא שכל אדם יש
לו שורש אחר ועבודה אחרת ותיקון אחר בעולם, ולכן אי אפשר לקחת דוגמא משום אדם או
להשוות בין אדם לחברו בשום אופן. "למשל, כאשר האחד לומד בהתמדה, והשני קשה לו
ללמוד, אין פירושו שהוא נחות ממנו ח"ו, כי יתכן שהוא כבר תיקן את ענין הלימוד
בגלגול אחר, ויש לו עתה בגלגול זה עבודה אחרת לגמרי, לתקן את ענין החסד וכיוצא
בזה. (בגן הגעגועים).
כל אדם ואדם יש לו
חלק אחר בבריאה שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את
זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול, ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו,
יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו, רק הוא יכול לעשות את זה כי
הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול
שלו, את זה הוא צריך לתקן.
והעיקר שכל מה
שעושים, עושים לשם שמים. מה זה להיות מכוון לאמת? זה שכל דבר שאני עושה צריך להיות
לכבוד ה' ולא לכבודי. אם אני עושה כדי לקבל כבוד, כדי להיות חשוב, כדי שיתפעלו
מההצלחות שלי, אני לא מכוון לאמת. וההיפך.
כל התורה כולה היא
ואהבת לרעך כמוך, והיות וזה קצת קשה לנו, אז לפחות לא לעשות לשני מה שאני שונא
שעושים לי, שגם פה אנחנו נופלים לא פעם ולא פעמיים.
הצדיק יש לו כזאת
אהבת ישראל, הוא בכלל לא חושב על עצמו, הוא מגן על הדור, הוא מפקיר את עצמו לטובת
עם ישראל, כמו שאמר משה רבינו "מחני נא", העיקר שלא תיפגע ציפורן של
יהודי.
מורנו הרב:
["הראיה לאדם שהוא הגיע לצדיק האמת זה כשהוא מתחיל לשנוא את הרע שלו, מתחיל
לחפש רק את הדברים הטובים, רואה רק טוב אצל כל אחד, מתחיל לאהוב את עם ישראל, אוהב
אותם אהבת נפש, מוסר את הנפש למען כולם. אם אדם לא מחזיר אנשים בתשובה, אין לה'
נחת רוח מהתורה שלו אפילו יהיה אדם הכי חכם, הכי צדיק, אם הוא לא הולך ומחזיר
אנשים בתשובה, והוא לא מתחבר עם אנשים קטנים ממנו ומנסה לקרבם אז התפילה שלו לא
מתקבלת. כי אין רשעים בישראל. אפילו אם אתה רואה רשע גמור מכף רגל ועד ראש תדע שזה
רק קליפות שמסובבות אותו, זה רק עטיפה של מילימטר, וברגע אחד משילים את זה ומתגלה
האור הפנימי העצום שלו"] (עד כאן מורנו הרב).
הצדיק לוקח על עצמו
את כל העוונות של כל הדור ואת כל היסורים. הוא בא ללמד אותנו אהבת ישראל ואכפתיות מכל
יהודי ויהודי. הוא בא ללמד אותנו איך לרצות לקרב כל יהודי לאור התורה הקדושה עד
שכל עם ישראל יתעוררו לחזור בתשובה שלמה ולמלא את היעוד שלהם עלי אדמות. יש אמת
גדולה מזו? אם רוצים את ה', צריך לאהוב אחד את השני. הדבר שהכי יקרב אותנו אל ה'
וישמור על הלהבה שלא תכבה, זה אהבת חינם. הבעיה שלנו שזה גם החלק הכי קשה. לקיים
מצוות בין אדם למקום זה הרבה יותר קל. זה אפילו תענוג. אבל להסתכל על השני ולראות
איך הוא מצליח ולשמוח בהצלחתו, לסלוח לאדם שפגע בך, לא לדבר על אף אדם בעולם, זה
כבר יותר קשה.
כמו בסיפור הבא
הקב"ה
לא חייב לתת לך..."
מונולוג.
הבטתי על שלושה קלסרים עבים גדושי מסמכים ומכתבים, ובהם הדיאגנוזה
הרפואית המוחצת. "לעולם תהיי עקרה". כולם כאן, פרופסורים, מומחים מן
הארץ והעולם, מי לא? חוות הדעת שלהם שוכנות אחר כבוד מתוייקות לפי תאריכים
כרונולוגים, עשר שנות נישואין, ואין יבבה של תינוק, על פי הטבע – הם אומרים – אין
סיכוי.
השעה עשר בלילה, האברך שלי סעד ערבית והלך לישון. אני לבד במטבח, תוהה
ושבורה. הלילה הוא ליל נישואינו העשירי...
כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ירא אלוקים מרבים, עדין
נפש ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צלילון של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף
ולא גרגיר אבק של ייאוש. אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קישקושי צבעים,
ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מאחורי הדלת. אישה עקרה.
שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין...
לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת, והוא לא יצער אותי לעולם!!! אבל
הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה. נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה. מעגל שאין לו סוף. שכנה
שנכנסה לא שאלה מדוע אני בוכה, היא הכירה את הסיפור. לפתע ניצנץ רעיון במוחי.
חייגתי לנהג מונית חרדי המוכר לנו וביקשתי שיגיע. שכנתי שמחה להתלוות אלי, לנחמני
מעט. "בבקשה לאן נוסעים?" שאל הנהג, קח אותנו לרב הכי צדיק בירושלים,
בקשתי, והמתן לנו כמה דקות. "בשמחה", השיבני "נוסעים מכאן 7 דקות
דרומה לשכונת שערי חסד, ותכנסו לבית של גדול הדור הרב הגאון שלמה זלמן
אויערבעך".
חורף. גשמי זעף, ברקים ורעמים ליוו את המונית בדרכה, ובתוכה נהג טוב
לב, ידידה מתפללת, ונשמה מיוסרת. הגענו. דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, ומי
שהכירו הוקסם מהארת פניו הלבבית. "מה אוכל לעזור שאל?" סיפרתי על בעלי
הצדיק, על שלום הבית, ואז פרצתי בבכי גדול. עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים
אמרו: אין סיכוי. והבכי שוטף כנהר מתגלגל... וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי
ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי... כאמור.
כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד, ומופלאים מאידך, מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו
אש ומים המשמשים בערבוביה אל טבעית. "אני מאד מצטער בשבילך", אמר בלחש בעיניים
מזדהות, ואז הגביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים...
הוא לא חייב לתת לך בריאות, ולא חייב לתת לך פרנסה, או בית או משפחה..."
ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!!!"
אני אשה פשוטה, חשבתי לתומי שאשמע ממנו דברי נחמה, עידוד, שהקב"ה
רחמן ועוד אזכה לישועה ואולי יתן לי ברכה מיוחדת בצרוף סגולה, משהו אופטימי, והנה
אני שומעת "הקב"ה לא חייב לך ילדים!!!" הסתחררתי, עולם חשך בעדי לרגע,
אבל הרב המיוחד הזה לא הטיף לי מוסר, הוא פשוט מילא אותי במסר מכונן. לפתע חשתי
חמימות פנימית, של גילוי שמיימי, כואב, שורף
את הלב אבל אמיתי. הכי אמיתי שיש. השתררה דממה, הבנתי שאין לו מה
להוסיף לי, וכנראה זו גזירה שעלי לקבל באהבה. הסתובבתי לצאת "תודה כבוד
הרב" מילמלתי. עשתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל". הוא
אמר "אבל". הפנייתי ראשי לעברו, ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכל כך
פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים
מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך. כל המרחם על הבריות
מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה...". החילותי לשנן את המשפט
הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא
חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך". אמרתי "תודה רבה",
וירדתי במדרגות בוכה מאושר. קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים שחדרה לכל כדורית
בדמי. יצאתי אל הגשם והחשיכה, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה הבנתי הכל,
אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש לחיות ולעופות,
לכל בריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם גם
אם אינני חייבת...".
פרק ב
נכנסתי לדירתי הקטנה מאושרת מן הגילוי ואז גמלה החלטה בליבי. מחר אלך
לבית היולדות ואעזור ליולדות. הן חלשות וזקוקות לסיעוד.
קניתי כמה מתנות והפתעות והלכתי לשמח אותן. הן באמת שמחו בנוכחותי אבל
אחרי מספר שבועות הבנתי שכאן לא בדיוק צריכים אותי. מחלקת יולדות היא מחלקה שמחה,
יש תינוק אז יש ברית מילה, יש בת אז יש אור נוסף, יש בני משפחה, מתנות, ובסך הכל
היולדות מאושרות... החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי... הכי..
אונקולוגיה.
קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. ופלות, וחלווה וקוקוס
ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים, עם מפיונים מרהיבים והכל ארזתי בסלסלות
מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך
במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה, שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות
מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב.
השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף. התאהבתי בחסד הזה, וכל
חיוך קטנטן של מבריאה, שובב את נפשי. רבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה
ממראשותיו של חולה, ובוודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים
ביסורים, ולכם ברכתם ראוייה שתתקיים.
ביקשתי שיברכוני והן ברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראוייה
לה. אחרי שנה נולד לנו - במזל טוב – בן. אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת
מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות.
אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת. חיי סובבים סביב המתקת
חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית ובחסדי השי"ת יבריאו.
מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה ועם בנותי, (כשהן בחופשה מן הלימודים) אנו מחלקות
מאות סלסלות מתוקות, שממתקות חיים.
חצי טון ממתקים בחודש!!! למען בניו ובנותיו של מלך מלכי המלכים, שדורש
מעמנו להיטיב עם הזולת, גם מבלי לקבל שכר. כמו שהבנת, כבר חלפו שנים רבות מאז.
לפני ארבעה חודשים חיתנו את בני בכורי, שהוא תלמיד חכם גדול, ובחתונתו שימחוני בין
השאר מאות רבות של רופאים אנשי צוות, חולים שהבריאו ובני משפחות של חולים שנפטרו.
רציתי לספר לך שראיתי הרבה פרידות בחיי, אתה כבר מבין... חוויתי המון תודות מכאלה
על ערש דווי, שקובית שוקולוד בלשונם גרמה להם אושר עצום, שאינני יכולה לתארו.
ההסתכלות שלי על חיינו עלי אדמות מאד
אופטימית, מאד שמחה, ולא אגואיסטית. אינני אשה עשירה, בעלי אברך שלא מקבל
מילגה והממתקים שאני משיגה מכספי ומתורמים, עולים לי במאמץ רב. אבל הכל שווה. כי
במידה עצומה אני חשה שהאושר שלי מקורו בעובדה שאני עושה לזולת מה שאני לא חייבת,
אבל עכשיו זה כה הדוק בשיגרת חיי, עד שזה הפך למחוייבות ממכרת ממש.
צליל קטן מאחורי הסיפור
הגב מרים גבאי מתגוררת עם בני משפחתה בדירה קטנטונת בשכונה חשובה
בירושלים, ביתה פתוח, הפקר לכלל. בצפיפות ראוייה להערכה תמצאו שם המון שקיות
וקרטונים של ממתקים, אותן היא אורזת בסלסלות אסטיות ויוצאת לדרך מדי יום שני לבית
המבריאים. 20 שנים פעלה ב"שערי צדק" ובשנה האחרונה מפעל החסד שלה הועבר
להדסה עין כרם, ל"מכון שרת" שם היא נעה בין שמונה קומות של מבקשי ישועה
ורפואה ומייצרת חיוכים, מתיקות ושמחת חיים למי שכה זקוק להם.
אגב, מי שירצה לסייע בעדה, ולהיוושע בעזרת השם, שיתקשר ל- 0504146190
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי לחיות את השכל הזה שאומר שאין שום יאוש בעולם כלל. להרגיש את זה כשאני למטה למטה, בימים שהכל
חשוך לי, הכל יבש, אני לא מרגיש כלום, הכל כל כך כבד שרק רוצים לישון, וכשאני רואה
אחרים שמחים, מתלהבים זה ממש משגע אותי, אני לא יכול לראות את זה, לא רוצה לראות
אף אחד.
תעזור לי כשאני במקומות האלה לזכור שכבר הייתי שם, ושאתה הוצאת אותי,
בדרך כלל אחרי זמן קצר. תעזור לי לזכור "שביום שאחרי" עולים למקום יותר
גבוה ממה שהיינו קודם, שמבינים אז שכדי לטעום מהמתיקות החדשה הזאת היינו צריכים
לעבור מה שעברנו.
תעזור לי לזכור שהירידות האלה זה לא הסוף, שזה רק זמני, ושגם זה זה
הכל רחמנות שלך, כדי להעלות אותנו למקום קצת יותר גבוה.
רבונו של עולם
תעזור לי לזכור שכל מה שקורה לי זה ממך, כי אני שוכח. כי כשהמדיח החדש
שקנינו לא הגיע בזמן שהבטיחו, אני כועס על בעל החנות. וכשאני רוצה לעלות אל
האוטובוס בחזרה ממירון בל"ג בעומר אני נדחף כי נדמה לי שאחרת אני לא אזכה
להיכנס.
וכשמישהו מתעלם מהשלום שלי ואני לא מבין למה, אני קצת נעלב. וכשמאוד
פוגעים בי ויותר באשתי, אני לא יכול לסבול את האדם הזה, אני לא רוצה לראות ולשמוע
אותו.
ואני מתווכח, ואני רב, ושוכח שאתה אבא מנהל את העולם ואתה יודע מה
שאתה עושה, ושאתה אף פעם לא עושה לי רע גם אם לפעמים זה נראה לי ככה.
רבונו של עולם
זכה אותי להגיד לך תודה על כל דבר שקורה לי, על כל תקלה, על כל שבוש
בתוכניות, על כל מה שנשבר או מתקלקל, על כל מה שמתעכב, על כל צער שמצערים אותי, על
כל דבר "לא טוב" שקורה לי. ויחד עם זאת להגיד תודה על כל הדברים הנפלאים
שקורים לי יום יום, רגע רגע, ושאני מקבל אותם כמובן מאליו, שוכח שהכל אתה שולח לי
ברחמיך הרבים ובאהבתך האינסופית לכל בן ובת שלך.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
