"מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (במדבר ד,ג) 'כתוב אחד אומר "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה" וכתוב אחד אומר "מבן שלשים" אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלשים, הא כיצד?- כ"ה ללמוד ושלשים לעבודה, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה. ר' יוסי אומר: ג' שנים שנאמר "ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים". ואידך, שאני לשון כשדים דקליל. ואידך, שאני הלכות עבודה דתקיפין' (חולין כד,א) וכן הביא רש"י על פס' “מבן חמש ועשרים שנה" (ח,כד), אומר על זה הרמב"ן: 'וכתב רש"י: כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר הוא אומר מבן שלשים שנה, הא כיצד? מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד, מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה. וא"כ יהיה פירוש "יבא לצבוא צבא" שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה, ולכך לא אמר כאן "לעבוד עבודה" כמו שנאמר למעלה, אלא אמר "לצבא צבא בעבודת אהל מועד" שיהיה בא עם הצובאים בעבודה. אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג): ר' נתן אומר: כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו'. וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים'. והנה אצלנו בספרי נאמר ללא פתיחה של ר"נ, אלא דבריו מובאים על עניין אחר 'כמראה אשר הראה ה' את משה להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו המקום כן עשה. ר' נתן אומר: אין צריך שהרי כבר נאמר' וכו', שזה על פס' ד' (ולא על פס' כד). וניראה שאפילו אם ניגרוס כדברי הרמב"ן, שזה דברי ר"נ, הרי הרבה פעמים שמובא בסתמא ובמקום אחר מופיע בשם תנא מסויים, לכן כיון שבגמ' זה מופיע כסתמא ואף בספרי אין חולק עליו, הביא זאת רש"י כפשט. והנה נראה שיש הבדל גדול בין דברי הגמ' והספרי, כיון שבספרי לא מובא הסיום 'מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה' שמופיע בגמ', כך שהספרי מתפרש בין לת"ק ובין לר"י שמודע שבהלכות משכן יש ללמוד חמש שנים, כך שאין כלל מי שחולק על הספרי. עוד ניראה שדברי הספרי יכולים להתפרש כללית אף על שאר ההלכות ומבלי להכנס למחלוקת בגמ', והנה מובא במשנה באבות (א,כה) 'הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד' וכו' ומביא הברטנורא 'בן עשר למשנה- שלומד מקרא חמש שנים, וחמש שנים משנה, וחמש שנים גמרא. דאמר מר: כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה, דכתיב "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא" שבא ולומד הלכות עבודה חמש שנים, ובן שלשים עובד' הרי ששורש המשנה נעוץ בדברי הגמ', אולם זה לא לגמרי אותו דבר, כיון שאמנם לכל אחד נותנים חמש שנים, אולם לכאורה לא מפסיק מללמוד מקרא ומשנה גם אח"כ, כך שלא חל בדיוק שאם לא ראה סימן ברכה אז לא יראה ולכן שיפסיק, ועוד שזה נאמר על הלכות מסויימות (כהרכבת משכן וכדו') ולא על כל התורה או משנה וגמ'. לכן ניראה שבאבות לומדים מהפס' אבל כמו הספרי, בלי הסיום של כל שלא ראה.. אלא בא לומר שחמש שנים זה הזמן להתרגל ללימוד מסויים, ולכן חמש שנים לקח לבני לוי להתרגל להבנת העבודה, כמו שמתרגל למקרא או משנה בחמש שנים ולכן יכול להוסיף עוד שלב, למעלה הבאה (משנה, גמ') שיש בו צורת חשיבה אחרת,ועדיין לא מבטל את הקודם אלא נוסף אליו במקביל. לכאורה מדוע נאמר הגיל בדגש לכל אחד מהבנים (קהת, גרשום ומררי), שחוזרת התורה על גיל שלושים בכל אחד מהם?- (בפשטות זה שלא נאמר שגיל עשרים וחמש שייך למי שלא נאמר בו 30) ניראה שבא להדגיש על ענייני קדושה, ולכן חוזר כעין לומר שאין ללמוד מכאן לאחרים (שאחרת היה מספיק לומר פעם אחת וזה יחול על כל הלימודים) אלא זה עניין מיוחד בתורה שיש בה עניין של חמש שנים. לפי זה מה שעונים בגמ' שלשון כשדים קלה, לא הכוונה דווקא זה בפרט, אלא כל דבר שאינו תורה אינו צריך חמש שנים. ולר"י זה בא להדגיש דווקא עבודת המשכן ולא שאר התורה. ולשיטתנו בהתרגלות ללימוד, חמש שנים זהו הזמן המסוגל ליתחבר לסגנון לימוד בקדושה, כדי שיהיה לו סיעתא משמים לכוון נכון ע"פ האמת של רצון ה', ולכן זה חמש כנגד התורה שהיא רצונו של ה'.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.