ננסה לברר את עניין חטא המרגלים ומה גרם לאותם "אנשים ראשי בני ישראל" ליפול במצודת חטא זה.

בתחילת הפרשה שלח משה שנים עשר איש הנבחרים ע"פ ציווי ד' לביצוע שליחות מודיעינית "וראיתם את הארץ... ואת העם אשר הוא יושב בה... והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (יג, יח-יט). וביאר רש"י: יש ארץ מגדלת ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין. משה התובע מהם דיווח על המתרחש בארץ מצפה מהם להבין מתוך אמונה בדברי ג' שהבטיח לתת לנו את הארץ שראיית מציאות של גיבורים, עם רב, ופרות גדולים וטובים הם עדות למעלת הארץ.

לאחר שתרו את הארץ חוזרים המרגלים ועל כתפיהם מוטות, הנושאים את פרות הארץ הטובה. כולם פגשו בארץ בעם העז אשר עליה, בערים הבצורות ובילידי הענק, אך נוצרות שתי גישות בפרשנות העובדות המוסכמות.

קבוצת "מוציאי דיבת הארץ" מבקשים לרפות את ידי העם מלעלות לארץ ולכובשה, ולהפחיד ע"י שיבוח הארץ בהסתייגות והזכרת שם אויב אכזרי ומוכר: "אפס כי עז העם... עמלק יושב בארץ הנגב".

כנגדם מופיעים בעלי האמונה, המפיחים אמונה ותקווה במסוגלות העם לעלות ולכבוש את הארץ. "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה" (יג, ל). פי' רש"י: השתיק את כולם לשמוע מה שידבר במשה. הזכרת המופתים שנעשו בעבר בתהליך בחירת עם ישראל, גאולתו והנהגתו הם הנוטעים ביטחון לעזרת ד' גם בעתיד.

מוסיף ה"משך חכמה": עיקר פחדם של ישראל היה מזה ששמעו את נבואתם של אלדד ומידד: משה מת, יהושע מכניס. ונפל רוחם בקרבם. כיצד יוכלו להתגבר על ענקים וערים בצורות כאלה בלעדי משה. הסביר להם כלב כי טעות היא בידם ביחסם כל המופתים למשה. אדרבה, בני ישראל עצמם חוננו בכוחות כבירים שיהיו ראויים לנסים אלו, כך שגדולתו של משה נובעת מקדושתם הם. עכת"ד.

העולה מכאן וממקומות רבים נוספים הוא חוסר האמונה בדורם, בזכותו לרשת את הארץ ובמסוגלותו לחונן את חייו בפלטין של מלך.

מובא ב"ליקוטי אברהם" בשם "הכתב והקבלה" שחסרונם היה הגאווה: "בשביל שהם היו ראשי בנ"י ואנשי שם, היה נדמה להם כל דבר לכלום, ולא יכלו לדבר מחמת גאווה דבר טוב, ודברו לשון הרע על הארץ. לא ראו את הטוב רק את הרע, לכן נפלו ממדרגתם...".

תוצאות גאוותם ניכרת בענווה פסולה, "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (יג, לג), שכן דרכו של יצר הרע, היושב על שני מפתחי הלב, להתהפך בתחבולותיו. ענווה זו גורמת להתנער מהאחריות המוטלת עלינו ע"פ ערכנו האמיתי ולרפיון גדול בעשיית תפקיד האדם בעולמו, שהרי "אין אנשים פשוטים כמוני נדרשים לדבר זה" כמובא בפרק י"ט משמירת הלשון ח"ב.

המשבר שבעקבות חטא זה גרם למות כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ותוצאות הניכרות ב"בכיה לדורות". "וזאת היה גם לבכיה לדורות שגם היום בזמנינו יש אנשים שרואים רק את הצד הרע" (ליקוטי אברהם).

מתוך רצון לתקן מצב זה עלינו, ובמיוחד על תלמידי החכמים בדורנו, לפעול מתוך ענווה גדולה ואחריות, לחזק את האמונה בסגולת העם וביכולתו, בסגולת ארץ ישראל, בדרך של הוספת עוז ורוח לעם והדגשת החיוב והטוב.

"ומיאוס הארץ עמד לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מן הארץ... ואין לנו שום מבוא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובנו אליה" (עקידת יצחק).