נעשה ונשמע וכפיית ההר כגיגית

לאורך כל חיי האדם מצויים צמתים בהם הוא פועל בהשפעת רצון חופשי מחד וכוחות כפיית הר כגיגית מאידך, המגבילים ומצמצמים, קבועים ויציבים.

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם

רש"י שמות פרק כא (א) ואלה המשפטים... אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם [1].

השלב הראשון היא הגרסה ורק אח"כ מגיעה ההבנה: דליגמר איניש (לגרוס שמעתא מרביה ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה) והדר ליסבר (טעמיה) [2]. ואמר רבא לעולם ילמד אדם תורה (מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו) ואחר כך יהגה (יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל והרב לא ימצא לו כל שעה ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה וה"נ אמרינן בהרואה (ברכות דף סג) הסכת הס ואח"כ כתת ומייתינן להא דרבא התם) שנאמר בתורת ה' והדר ובתורתו יהגה [3].

השפת אמת מביא בשם סבו חידושי הרי"ם בשם הרבי מפסישחא "אשר תשים לפניהם", שיהיו המשפטים לפני חיות האדם, כעניין "נעשה ונשמע".

נמצא כי למילה "לפניהם" שני משמעויות שלכאורה סותרות – "לפניהם", לתוך פנימיותם, שיהיו המשפטים ערוכים ומוטעמים. ו"לפניהם" – שיהיו עומדים לפני האדם, קודמים לו במעלה ובחשיבות.

(כדומה ל"לך לך"- לךְ, התרחק צא ממקומך, לךָ, התכנס לפנימיותך לטובתך).

קושיית התוספות ותירוציה

הגמרא במסכת שבת (פח.) –

(שמות יט,יז) [ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה] ויתיצבו בתחתית ההר; אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: (תחתית ההר = תחת ההר ממש,) מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית (קובא, שמטילין בה שכר), ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (שאם יזמינם לדין: למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה: שקבלוה באונס).

אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש (מאהבת הנס שנעשה להם), דכתיב: (אסתר ט,כז) קימו וקבלו היהודים [עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה] - קיימו מה שקיבלו כבר.

ולכאורה הכפיה הזו מיותרת שהרי ישראל הקדימו נעשה לנשמע, מדוע היה צורך לכפות אם הם הסכימו מראש לקבלה?

·        לשיטת הרמב"ן לא קשיא מידי, שכן אמירת "נעשה ונשמע" הייתה לאחר מתן תורה [4].

·        גם במכילתא מובא שאמרו "נעשה ונשמע" אחר כפיית ההר, וכך כתוב שם: "ויתיצבו בתחתית ההר"- מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגגית ואמר אם מקבלין אתם עליכם את התורה מוטב ואם לאו כאן תהא קבורתכם, באותה שעה געו כולם ושפכו לבם כמים בתשובה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע...

·        התוס' תירצו (תוס' שם ד"ה כפה) "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן". המחלוקת בדבר עיתוי קריאת "נעשה ונשמע" מורה כי ישנם שתי בחינות. קיימת נקודת מוצא כי הכל מתחיל מהקבלה הכפויה עלינו ולא תלויה ברצוננו ובמצב רוחינו. אנו מחוייבים לקיום דבר ד', כי כך הוא ציווה, אף ללא שנבין זאת. ומנגד, נקודת המוצא היא שאנו רוצים בתורת ד' ובחרנו בה אף קודם שנבין את טעמיה,  והכפיה שאח"כ רק מסייעת לנו להתמיד תוך התגברות על הקשיים בהמשך הדרך.   

·        המהר"ל (בתפארת ישראל פרק לב, וכן בגור אריה) דחה את תירוץ התוס' [5]  וכתב: אבל העיקר הפירוש אשר נראה פשוט, כי כפה עליהם ההר כגיגית לומר 'אם לא תקבלו התורה, שם תהא קבורתכם' (שבת פח.) לומר כי התורה היא הכרחית לקבלה, ואם לא יקבלו התורה - שמה תהא קבורתם. וידוע, כי דברים המוכרחים להיות הם חשובים במעלה יותר, שאי אפשר מבלעדם, ואין קיום לנמצא בזולתם. לכך כפה עליהם ההר כגיגית להודיע מעלת התורה, שאי אפשר מבלעדה כלל [6]. ואם לא היה עושה זה, היו אומרים כי התורה אין הכרחית לעולם, רק ברצון קבלו עליהם, ואם לא קבלו - לא היו צריכין. לכך היה השם יתברך מפתה ומרצה אותם קודם, וכאשר ראו שעיקר נתינתה על ידי כפיית ההר, היו מוכרחים לומר כי נתינתה מוכרחת, שאין להם קיום זולתה. ומסיים שם המהר"ל: "ולפיכך כפה עליהם ההר כגיגית במה שהחיבור היה הכרחי ואינו דבר שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, שאחר שקבלת התורה היא שלמות כל העולם איך יהיה בדבר זה אפשרות כלל". כלומר, זכות גדולה היא לישראל שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו את התורה מרצונם, ולא היו חוזרים בהם אף בראיית האש הגדולה. אך מצד התורה, מחמת חשיבותה והכרח קבלתה לקיום העולם, היא צריכה להינתן בכפייה, להורות שאין נתינתה תלויה ברצונם של ישראל.

·        במדרש תנחומא (פרשת נח, ג) מתרץ את הסתירה הנ"ל שמדובר כאן בשני ענינים: הנעשה ונשמע שאמרו במעמד הר סיני הוא היה על תורה שבכתב שאותה קבלו מרצון, ואילו כפית ההר כגיגית היתה על תורה שבע"פ שהיתה קשה עליהם, ובימי אחשורוש כשחזרו וקבלו ברצון היתה הקבלה של תורה שבע"פ[7]. יש בכפיה מצד אחד מימד שמצמצם את הנפש בהיותו שולל את הבחירה ומציב גבולות ברורים: "ויתייצבו בתחתית ההר". לא ניתן היה לכל אחד לעלות להר כפי רצונו החופשי, ההר הוגבל וקודש. אך יש בזה גם מימד של יציבות וקביעות. דווקא התורה שבעל פה המצריכה עמל ושינון, המקובעת בגדרים וסייגים, היא חיי עולם הנטועים בתוכנו [8], והיא צומחת ומתפתחת מתוכנו[9].

הראי"ה בביאורו 'עולת ראי"ה' (ח"א עמ' תלט-מ) מתרץ כי 'נעשה ונשמע' אמרו הנפשות, כי הן הרי נהנות מהאור העליון של התורה, ואדרבא זהו רצונם וכבודם לקבל עליהם עול תורה ומצוות (עיין ברמב"ם הל' גירושין פ"ב הל"כ) וכפית ההר כגיגית היתה רק לגופים, ששקעו במצרים במ"ט שערי טומאה ואך עתה יצאו משם ולא נתקנו עדיין לגמרי מטומאתם, ולכן לא היו נכונים במעמד הר-סיני לקבל תורה והיה צריך לכפות עליהם את ההר. ועל כן היה צריך לכפות גם על הגוף את קבלת התורה[10]. הכפייה מסלקת את המניעות המסתירות את הרצון האמיתי שלנו לעשות את רצון ד'. עשה רצונו כרצונך[11].

פירוש נוסף ל"נעשה ונשמע" מופיע בתשב"ץ, המצוין בגיליון הש"ס: נעשה כל מה שהיה עד כה, ונמשיך לשמוע בעתיד, כמו אם תשמע בישן תשמע בחדש.

ומכאן – לפסח. הבן הרשע לא רוצה לקיים כי הוא עוד לא מבין. הוא לא מעוניין לקיים מתוך כפיית הר כגיגית.

לעומתו  החכם, שלכאורה שואל שאלה דומה לשאלת הרשע, מקיים את המחויב – אך מעוניין להפוך את התורה שהוא משנן לשולחן ערוך, המבורר בטעמו. טעמי המצוות, המביאים אותם לפנימיותנו, באים רק על יסוד קיום מכח הקבלה. אנו לא שואלים בסדר "על שום מה נאכל פסח, מצה ומרור" – אלא מציינים "מצה זו שאנו אוכלים" וכדו', ברור כי אוכלים אותה בציווי של הקב"ה, ועתה ניתן לבוא ולבאר את עניינה כשולחן ערוך "על שום מה".

לסיכום:

התורה באה לפנינו (הר' מפסישחא). התורה מוכרחת  ויציבה ולכן נתנה בכפיה (מהר"ל), כדי שנתמיד בה למרות הניסיונות, האש הגדולה, והקשיים בעמל התורה, בתשישות ובטומאת הגוף (תוס', תנחומא, מהר"ל, הראי"ה). אך לאחר כל עמל הלימוד והשינון, מגיע שלב של "והדר ליסבר", צריך להפנים אותה ולעמוד על טעמיה כשולחן ערוך, ולהמשיך להגדיל את נטיעותיה בתוכנו. 

ויה"ר שנזכה להרבות בשמחת ימי הפורים והפסח, לקבל ולקיים, "נעשה" בישן "ונשמע" בחדש, ברצון ובהבנה פנימית.

 [1] כן הובא במכילתא בשם ר' עקיבא.

[2] שבת סב ע"א

[3] עבודה זרה יט.

[4] עיין בדברי האדר"ת, נעשה ונשמע אימתי: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/17/01704.htm

[5] ואין דעתי נוחה בפירוש זה לעשות כל זכות ישראל שהקדימו נעשה לנשמע - לאין, שיחזרו מזכותם הגדול, שהוא לדורי דורות, ואולי התוספות סבירא להו דכיון דמחמת יראה חזרו להם, לא נחשב לחזרה למעט זכותם

[6] "וכך מוכח במדרש בפסוק ולו תהיה לאשה ... לא יוכל שלחה כל ימיו כשבא הקדוש ברוך הוא לתת תורה על הר סיני כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו תורתו, וכיון שכך הרי ישראל אנוסתו של הקדוש ברוך הוא ואצל אנוסתו כתיב ולו תהיה לאשה ... לא יוכל לשלחה כל ימיו ולא כן אצל מפתה. מפני שמשפט האונס כפי מה שהיה המעשה כי המאנס היה מכריח בתולה על האישות וכל דבר שהוא מוכרח הוא מחויב, ולכך לא יוכל שלחה כפי אשר הוא עושה בעצמו האישות ההכרחי לכך לא יסור כלל. ולכך כפה השם יתברך עליהם ההר כגיגית להיות החבור הזה הכרחי, וכל זיווג וחבור הכרחי אין סלוק והסרה כמו שהוא אצל המאנס אשה". ועיין בהקדמת השב שמעתתא (אותיות ז-ט) שדן בגדרי ישראל כגרים שבכפייה.

[7] "וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול... ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעוה"ז כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפ' שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול... ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות...".

[8] טור או"ח קלט,י.

[9] חגיגה ג, ע"ב: ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד... אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין תלמוד לומר מסמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין תלמוד לומר נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. ומבאר הרב ישראלי זצ"ל:  סמכות זו שניתנה לחכמים, שדבריהם הם תורה, הוא החידוש הגדול שישנו בתורה שבע"פ. זהו עיקר ייחודה, שאינה מסוימת ואינה גמורה, אלא חיה היא, מתחדשת ומתמשכת, משום כך לא ניתנה ליכתב, כי כתיבה פירושה מתן צורה סופית לדברים, דפוס קבוע ומוגמר. אכן מצד שני יש גם הגבלה לכח היצירה העצמי שהוא צריך להיות בהתאמה עם כללים מקובלים, והוא נתון במסגרת של המשך ולא של סתירה; הוא מה שאמר הכתוב בקהלת: "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות וכו'" - מה פרין ורבין, אולם בתנאי שהם כמסמרות,נטיעה זו פרה ורבה, כך דברי תורה כמסמר הקבוע ותקוע במקומו ללא זיז. (עי' חגיגה ג':). יש צורך בחכמה מרובה בכדי לשמור על היחס שבין הקבוע למתחדש. חוסר הבנה הופך את פעולת הנטיעה לקציצה בנטיעות.

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=3104

[10] http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=3118

[11] אבות ב,ד. ובשיחת שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשמ"ז: עשה רצונו כרצונך - על-פי שורת הדין מספיק מילוי רצון הבורא בפועל, אולם מידת חסידות מחייבת שגם רצונו של האדם יתאים לרצון העליון, רצון ה' צריך לחדור ולהיות גם רצונו של האדם. http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=272&CategoryID=373