"ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם" (ויקרא כו,לח) 'אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום... משה אמר "ואבדתם בגוים" בא ישעיהו ואמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וגו'. אמר רב: מסתפינא מהאי קרא "ואבדתם בגוים", מתקיף לה רב פפא: דלמא כאבידה המתבקשת, דכתיב "תעיתי כשה אובד בקש עבדך"? אלא מסיפא [דקרא] "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", מתקיף לה מר זוטרא: דלמא כאכילת קישואין ודילועין?' (מכות כד,א). דברי רב לא מובנים, הרי קודם נאמר שישעיה ביטל את הגזירה הזו, אז מה יש לרב לפחד ממנה?- הת"ת העלה שאולי ישעיה ביטל את הגזירה מאשור ומצרים, שהם המקומות המפורשים בפס', אבל בשאר הארצות אולי נישארה הגזירה. לכאורה זה דחוק מאוד להעמיד כך, כיון שפשט האמירה היא 'וביטלום' שמשמע שביטלו לגמרי? בספרא מובא על הפס' '"ואבדתם בגוים" רבי עקיבא אומר: אלו עשרת השבטים שגלו למדי. אחרים אומרים: "ואבדתם בגוים" אין 'אובדן' אלא גולה. יכול אובדן ממש?- כשהוא אומר "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", הרי אובדן ממש, הא מה אני מקיים "ואבדתם בגוים"?- אין 'אובדן' אלא גולה'. מימלא אולי יש כאן רמז לדברי הת"ת, שמוזכר בדברי ר"ע 'עשרת השבטים שגלו למדי' שזה ע"פ שיטתו 'עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה" מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: כיום הזה, מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן' (משנה. סנהדרין פרק י,משנה ד) הרי שלר"ע מי שגלה בעשרת השבטים לא יחזור, ומפרט שזה 'למדי' שעל זה לא נאמר בנביא שיחזרו, ולכן נישארה הגזירה. ניראה שאפשר שאמנם ישעיה ביטל את הגזירה, אולם מעלתו של משה גדולה משל ישעיה, אז איך יכול לבטל גזירתו?- בפשטות הוא מפרש את גזירתו באופן אחר, וכך מוריד את חומרתו ולכן לא סותר את גזירת משה לגמרי. לכן גם בגמ' מובא הסבר, אבידה המתבקשת ואכילת קישואים. אולם ניראה שאע"פ שמוריד את חומרתו בכ"ז קצת נישאר מהגזירה המקורית, כדי שלא לבטל לגמרי את הכוונה המקורית של משה, ולכן מביא ר"ע שעשרת השבטים לא יחזרו, שאצלם לא בטלה הגזירה. מימלא לכן מפחד רב, שאמנם ישעיה ביטל אולם לא לגמרי, ולכן חושש שאולי יחול עליו הגזירה המקוית שנשארה במקצתה. אי נמי, רב אמר שחושש, והעמידו את דבריו כר"ע שמה שמופיע שבטלה הגזירה זה לא ע"פ ר"ע כיון שאומר שלא יחזרו, ועל זה אומר ר"פ שיפרש כחכמים אחרים שאמרו גולה, שזהו שגולים אבל עדיין מתבקשים לימצא. ואז העמידו שעדיין גם לאחרים ההמשך כן מתפרש כאבדון, ועל זה אמר מר זוטרא שגם אבדון אפשר לפרשו שאינו לגמרי, ולכן אמנם ישעיה דיבר על "ובאו האבדים" כנגד "ואבדתם בגוים", אולם אולי זה חל על כל הפס' כאחד ולכן ביטל גם את האבדון, שיהיה מיעוט שיאבדו (כמו קישוא שחלק כן אובד) ומימלא רב שהוא ת"ח גדול אין לו לחשוש למיעוט, ורב בכ"ז חשש גם לזה. אי נמי, המשך הפס' הוא "ואף בעונות אבתם אתם ימקו" (פס' לט) ודרשו חז"ל 'כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם' (סנהדרין כז,ב). והנה הגלות היתה על אי שמירת שמיטה "אז תרצה הארץ את שבתתיה" (פס' לד) 'בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם... בשמיטין וביובלות כתיב "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו' וכתיב "כל ימי השמה תשבות"' (שבת לג,א) מימלא כשחוטאים בשמיטה חוזר ועולה חובת עון גלות, ולכאורה איזה שמיטה יש אז, הרי לא חל דין שמיטה בשל שגלו?- אלא עומק השמיטה שהיא מעלת א"י גורם לעליית חובת עון השמיטה (שהיא גדולת מעלת א"י. ולכן מודגש ארץ האויב הרבה פעמים להדגיש עונש על א"י). לכן פחד רב שאפילו אם ישעיה ביטל, מי שפוגע במעלת א"י עולה עליו החובה, ולכן לא מספיק ביטולו של ישעיה שזה על אלו שגלו ולא פוגעים בארץ, ורב הרי היה בא"י וירד לבבל, שזה הפחתה ממעלת א"י, ולכן פחד שזה יעלה עליו את הדין של גזירת משה. לכן ניסו להרגיעו שלא יחול ממש כפשוטו אלא יומר בפחות וינצל בזכות תורתו. (ולצערנו בשואה נענשו על שלא עלו לא"י והתחייבו מיתה כגזירת משה). כיום שאנו בונים את א"י ובכך מראים את חשיבותה בשבילנו, אנו זוכים שיעלו יהודים מכל רחבי תבל לא"י, גם אלו שהיו ניראים כאבודים לגמרי כאתיופים שירדו הרבה לפני חורבן הבית.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.