יום הזיכרון ויום העצמאות נופלים בדרך כלל בשבוע של פרשות תזריע-מצורע, הדנות בטומאה והטהרה.

רבי יהודה הלוי מזהה את הטומאה עם המוות וההתנתקות מהחיים (כוזרי מאמר שני פסקה ס). כך, היולדת מתנתקת מחיים שנוצרו בתוכה במשך תשעה חודשים, המצורע מנתק עצמו מהחברה בה הוא חי ובשל מחלתו חשוב כמת, והזב והזבה מתנתקים מהחומר בגופם המאפשר להביא חיים לעולם. לכן, בימי טומאתם נגזר עליהם להתנתק מהחיים.

הטהרה, לעומת זאת, מזוהה עם החזרה לחיים תקינים. המצורע חוזר לחיות חיים תקינים בחברה, ואילו היולדת, הזב והזבה חוזרים ליכולתם להביא חיים חדשים לעולם. לכן טהרתם נעשית על ידי מגע במים חיים המביאים חיים לעולם.

בייחוד מעניינת טהרתו של המצורע, החשוב ממש כמת (בבלי, נדרים סד, ב).

בטהרתו של המצורע, נוסף על המגע במים חיים המוזים עליו על ידי הכהן, עליו להביא שתי ציפורים חיות טהורות. את אחת מהן שוחטים, והיא כנראה מסמלת את הטומאה והמוות, ואילו את השניה משלחים על פני השדה, דבר המסמל את הדרור והחופש והחזרה לחיים תקינים. מה שמעניין במיוחד הוא, שאת הציפור החיה משלחים בעוד דם הציפור השחוטה עדיין עליה, לאחר שנטבלה בו. ללמדנו שהטהרה והחיים באים וצומחים דווקא מתוך הטומאה והמוות.

במילים אחרות: לטומאה והמוות יש כח מיוחד להצמחת חיים חדשים וטהורים.

לכן כאשר פרק יג, העוסק בטומאת המצורע, מסתיים, אנו עוברים מיד לפרק יד, העוסק בטהרת המצורע, אשר מהווים שני חלקים של פרשה אחת (תזריע - מצורע).

וכמו המעבר מטומאת המצורע (פרק יג) לטהרתו (פרק יד), עוברים אנו מיום הזיכרון ליום העצמאות, שהם שני ימים שהם בעצם אחד. וכמו הציפור החיה המשולחת לחופשי בדם הציפור השחוטה, נשלחים אנו אל יום עצמאותנו וחירותנו בדם החללים שמסרו נפשם ודמם על כך.

ובמותם ציוו לנו את החיים! 

מאת: אלחנן דרייפוס, מתוך האתר – ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים, www.ybm.org.il