'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה' וכו' (בהגדה של פסח) ניראה שהפס' והפירושים בהגדה של פסח שזורים זה בזה, ומלמדים אחד על השני, שיש קשר בין הדברים. שהנה אומרים: 'בְּיָד חֲזָקָה - זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאֹד. וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם.. וּבְמֹפְתִים - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן' מה המיוחד שדווקא אלו הוזכרו?- ניראה שזה קשור ל-'וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקים. וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם' שהמצרים בקשו לעקור את העברת מסורת היהדות לדורות הבאים-לבנים, ולכן במיוחד בפסח יש עניין להגיד לבנים ולספר מה היה שם במצרים (מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" שמות יג,ח). ואת הרצון לנתק את העברת המסורת היהודית הוציאו לפועל ע"י שגרמו לבנ"י 'פרישות דרך ארץ' שלא יתרבו, ואם כבר התרבו ונולדו ילדים את להרוג את הבנים (שהם לומדים תורה), ואם גם שרדו הבנים אז לדחוק את בנ"י בעבודה קשה כדי שלא יהיו פנויים ללמוד וללמד (כמו שאמר פרעה כשרצו לצאת לעבוד את ה' “כי נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לאלקינו" [שמות ה,ח] שהקושי מבטל את המחשבות והרצונות, ובפרט של קדושה). לכן ה' העניש אתהמצרים בדבר על שגרמו לפרישות דרך ארץ, שההתרבות זה צד שקיים אף בחיה (ובטומאה הדבר הזה יכול להפוך לחייתי ביותר), והדבר נעשה "במקנך אשר בשדה" כמו הדרך ארץ שעשו בשדה 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים' וכו' (סוטה יא,ב). החרב זה כנגד הריגת הבנים, שהחרב ממיתה. ודם כנגד הדוחק, שה' נתן למשה להפוך מים לדם כדי שיאמינו לו (“והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת" [שמות ד,ט]) שיחשבו שדובר אמת אע"פ שדחוקים וקשה להם לשהות ולהאמין לזה. "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו- כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה" זה מהצד שלנו שצועקים וה' שומע לגאלנו, וכנגד זה 'וּבְאֹתוֹת - זֶה הַמַּטֶּה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת' שבו כתוב עשרת המכות ('"כל המופתים אשר שמתי בידך" זה המטה שהיו כתובין עליו עשר מכות, שהיה כתוב עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו המכות אשר שמתי בידך עשה אותם לפני פרעה על ידי המטה הזה' [שמו"ר פרשה ה אות ו]) שיבואו כעונש על מה שעשו לנו (במדרשים יש כמה הסברים כל מכה כנגד מעשה שהמצרים עשו). 'וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב' שזה שה' שומע וזוכר לגאלנו, ולכן כנגדו 'וּבְמֹרָא גָּדֹל - זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה' וכו'. כל זה הוא מהצד שלנו מה עבר עלינו- ענינו עמלנו ולחצנו, וקודם סופר מה מעשה המצרים, 'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" שרצו שלא יתרבו (“פן ירבה") ששיאו בהריגת הבנים. “וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס' שזה כמו "ענינו" (דרך ארץ) שמרוב עבודה קשה אין כח וחשק לדרך ארץ. 'וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ' זהו שהעבידונו בלחץ- להפסיק כמו ביום הראשון 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך... רבי שמואל בר נחמן אומר: בפריכה, וכן עשו לכל אחד מישראל כל מה שעשו הלבנים ביום ראשון שמו עליו לגזרה שיעשה כנגדן בכל יום ויום' (שמו"ר פרשה א אות טו). כנגד כל אלו הוכו במכות שר"ת שלהם הוא: 'רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב', דצ"כ כנגד "מופתים"-דם, שאהרן הכה, והוא השליח כי משה עצמו לא יכל להכות, וכך זהו כאילו הוא השליח להוצאה (כמו שמשה ביקש שישלח ביד אחר במקומו) וזה תחילת המכות ולכן גרמו להאמין שיצאו. עד"ש כנגד "ביד חזקה"-דבר, שהיה קשור בחיות (גם השחין, שנאמר "ועל הבהמה" [שמות ט,ט]) שאדם צריך להיות עם דרך ארץ צנועה ולא פרוץ כחיה, אלא להתנהג כמלאך- ברוחניות. באח"ב כנגד החרב, שסופו מכת בכורות, ואף זה האחרונות כשכבר מצרים כמעט חרבה לגמרי (כמו המלאך שעומד וחרבו שלופה להשמיד), וזה כמו שרף שגדול ממלאך, שהמכות האלו היו בניסים מיוחדים (בברד אש וברד יחד, בארבה לא יהיה כמותו, וחושך חריג במיוחד שלא ישנו כלל בעולם). לכן במכת בכורות ה' אומר שמכה בעצמו 'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ' וכו' להבדיל מהמכות האחרות. ומה הטעם שנעשנו באלו השלושה, דרך ארץ בנים ולחץ?- זהו שנאמר קודם 'וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב' שהתרבו מאוד במצרים (צאצאים רבים) והרגישו בעקבות זה שמצרים היא מקומם הטבעי במקום א"י הקדושה, לכן כנגד זה ניסו המצרים לנתקם מקדושה בהקשר לצאצאים,. זהו 'צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב' שמדוע מזכירים את לבן עם מצרים?- לבן ביקש להרוג את האבות, שלא יהיה שום קדושה וגם המצרים ביקשו להשבית את הקדושה בהמשך- במשך הדורות – בצאצאים.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.