צו

ו,יא: כל אשר יגע בהם – יִקְדָּש: תובנה: נגיעה במנחה או בחטאת, וכן במזבח ובכלי המשכן – גורמת לקדושה. התורה מרבה לדבר על נגיעה הגורמת לטומאה (ויקרא ה,ג; ז,יט; טו,ה; במדבר ד,טו; יט,טז; ועוד). עניין הנגיעה הגורמת לקדושה נזכר כאן בעניין קרבן המנחה (פסוקים ז-יא), וכן בעניין תורת החטאת (פסוקים יח-כ). עוד נזכרת הנגיעה הגורמת לקדושה בעניין נגיעה במזבח (שמות כט,לז), נגיעה בכלי המשכן (שמות ל,כט) ובעניין הנגיעה במחתות קורח (במדבר יז,ג).

ז,לח: להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני: תובנה: ה' ציווה להקריב קרבנות (עולה, מנחה, חטאת, אשם, קרבנות המילואים, זבח ושלמים) רק במדבר סיני, ולא כציווי כללי ותמידי להקריב קרבנות, גם לא בבית המקדש העתידי. התורה לא התכוונה כאן לציין את מקום הציווי ("במדבר סיני") שהרי את המיקום כבר קבעה בראשית הפסוק ("אשר ציוה ה' את משה בהר סיני"). זה מסביר את קביעתו של הנביא ירמיהו: כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח (ירמיהו ז,כב), כלומר לפי ירמיהו ה' ציוה את העם על עולה וזבח רק לתקופת המשכן במדבר, ולא לעתיד.