פרשת צו
פרשת צו
"צו את אהרון ואת בנו לאמור, זאת תורת העולה"
(ו,ב).
האור הגדול של חג
הפסח מתחיל בשבת הגדול. "שבת שלפני פסח קוראין אותה שבת הגדול ויש בה את הכוח
כמו הכוח של כל שבתות השנה ביחד, שזה כוח עצום לתת סיוע לכל אדם לקבל קדושה וטהרה
ושפע של אמונה ושמחה לכן נקראת שבת הגדול. כי יש בה את הכוח של כל חמישים השבתות
של השנה (חידושי הרי"מ).
זאת תורת העולה
יהודי צריך כל הזמן
לשאוף למעלה, לרצות את ה'. הוא צריך להחליט ששום דבר לא יבלבל אותו, שום דבר לא
יזיז אותו מהנקודה הזאת שהוא רוצה רק את השם.
יהודי שזוכה לטעום את
הטעם של השם, של תורה, של תפילה, של התבודדות, טעם של קדושה, הוא כבר לא יחליף את
התענוג הזה בשום תענוג של העולם הזה. ואם הוא רואה פתאום שאיזו תאוה מתחילה להתגבר
עליו, ירים את הראש ויגיד: "רבונו של עולם! אני לא רוצה את התאווה הזאת! אני
רוצה רק אותך השם!" עוד פעם ועוד פעם עד שהמילים יחדרו פנימה.
פרשת צו, פרשה של
קורבנות וקורבן זה לשון קרוב, מקרב אותנו אל השם. והיום, כשלא מקריבים קורבנות,
במקום זה תקנו לנו תפילה, שהיא "עבודה שבלב, שמזככת ומטהרת את הנשמה. אדם
מתפלל בדבקות, הוא ממש רוחץ את הנשמה שלו. יהודי צריך כל הזמן להתחזק באמונה
הפשוטה שתפילה פועלת. אם אדם נשחקה אצלו האמונה הפשוטה בכוח של התפילה, איך הוא יוכל לחזק את הילד שלו לאמונה
הזו? כשהילד יחזור הביתה מהלימודים בבכי שהחברים לא רצו לשחק אתו היום, הוא כבר לא
יוכל לייעץ לו בחום שיתפלל אל ה' וה' ישמע לתפילתו כי הוא עצמו, אמונתו נשחקה קצת.
הקשר עם ה' זה בעצם
הכל. קיבלתי או לא קיבלתי, נתנו לי או לא נתנו לי, עצם הקשר עם ה' הוא הזכייה. כל
העניין שלי זה לשמור על הקשר, לשמור על החיבור, כי זה החיות שלי, זה ימלא את הנפש
שלי, זה ישמח אותי, כל שמחה אחרת היא אולי שמחה של רגע, יש איזה תענוג, אך בסוף
הכל מתקלקל, זה לא מצליח למלא את הנפש שלי לאורך זמן.
כל אחד ואחד צריך
לראות מה מתאים לו לחיים שלו, מה הוא יכול לעשות ואיזה דרכים הוא יכול למצוא כדי
לחזק את הקשר אבל העיקר זה בלב, במחשבה.
ברור שזה צריך לקבל את החיזוק שלו בדיבור, שזה תפילה ואחר כך במעשה. אחרת זה נעלם.
זה מסתלק. אדם יכול להגיד שבדיבור, בתפילה, זה לא מסתדר לו עם הזמן. ובמעשה בודאי
שזה לא מסתדר. אבל במחשבה, המחשבה היא אין סוף. היא לא מוגבלת. לא צריך זמן מיוחד.
אדם חושב כל היום, אדם חושב גם מתוך שינה, במחשבה הוא יכול לבנות את הקשר שלו עם
ה'. אני רוצה את זה ואת זה ולא זכיתי, לא קיבלתי אבל בעצם אם אדם מחובר עם ה' ויש
לו קשר עם ה' הוא קיבל הכל. זה עניין של הקב"ה מתי להביא לי את זה ואת זה. זה
לא ענייני. ענייני זה לשמור על הקשר.
בן אדם צריך לראות כל
רגע ורגע כמה ניסים ה' עושה אתו. אין סוף ניסים. הבעיה שלנו זה עולם כמנהגו נוהג.
יושבים בבית ומרגישים בטוח. כי המהנדס תכנן, והקבל בנה, ויש יסודות ויש קורות,
הבית ברוך ה' חזק. צריך לראות איך בעצם הקב"ה הוא שבנה לך את הבית והוא מקיים
אותו ומחזיק אותו כל רגע ורגע. וככה עם כל דבר ודבר. ה' מנהיג את העולם. הטבע זה
כל שניה נס. אם ככה מסתכלים על הדברים, אז זה נקרא שרואים את ה' עין בעין.
כשזוכים לראות את הניסים,
לא שוכחים להודות עליהם. התורה מדברת בפרשה שלנו על קורבן תודה. כשיוצאים מהצרה,
צריכים להביא קורבן תודה. ועכשיו, כשאין לנו קורבן, צריכים להודות בפה, עם כל
ההודאה הזו זו השמחה הכי גדולה. "הודו לה'' בכינור, בנבל עשור זמרו לו".
והתודה הכי גדולה – על שזכינו להיות יהודים. יש הבדל כזה גדול בין יהודי לגוי, זה
משהו אחר לגמרי. אנחנו אולי נראים ככל העמים אבל אנחנו משהו אחר. אנחנו "בני
בכורי ישראל". אנחנו "הבן יקיר לי אפרים". אפילו שכל העולם נברא
מהקב"ה, אנחנו משהו מיוחד. האלוקות של הקב"ה מרוכזת דווקא בנו. ה' אוהב
דווקא אותנו. וכמו שה' אוהב אותנו ככה הוא רוצה שאנחנו נאהב אותו.
["כמו שאני רוצה
אתכם אני רוצה שאתם תרצו אותי. תחפשו אותי, תבקשו אותי, תבקשו ממני את האהבה, ממני
את החמימות, ממני את השמחה. אני רוצה שהאלוקות שלי תפעם בכל האברים שלכם, שכל
תנועה שאתם יכולים לחשוב שאתם עושים, אתם מזיזים את היד כי היד זזה, שתאמינו שאני
מזיז לכם את הידיים, ואת הרגלים. אני מנשים אתכם, אני כל דקה אתכם. מה אני מבקש
מהיהודי? במה הוא ניכר שהוא יהודי? שהוא – את המסר הזה שאין עוד מלבדו – הוא לוקח
את זה אל הלב, מאמץ אותו, לא עוזב אותו, נושם אותו, ישן אתו, קם אתו, אוהב אותו,
תודה רבה שיש ה', תודה רבה שאין עוד מלבדו. זה לא איזה מן גזירה, איזה משהו קשה,
כן, הבנתי את זה בשכל אבל עכשיו תעזבו אותי, עכשיו יש לי חשק לזה ועכשיו יש לי
תאווה לזה, ועכשיו יש לי רצון לזה. לא! את המסר הזה שאין עוד מלבדו, אני מתפלל על
זה, אני כוסף לזה, ומבקש את זה, ומאמץ את זה ללבי, וכשאני רואה שאני לא מצליח אז
אני עוד פעם מתפלל ועוד פעם מבקש, זה מה שאני הכי רוצה"] (באור פני מלך).
אם אדם משקיע את
החיים שלו באין עוד מלבדו, ומגדל את
הילדים שלו על זה, הוא יראה נפלאות. ה' כשאין עוד מלבדו אז כל כך הרבה בעיות
נעלמות מאתנו, כל כך הרבה דאגות כבר לא שייכות אילנו.
ה' מחכה לנו. מצפה
לראות איפה יש לנו איזה פרפור בלב, פרפור של עליה, של רצון להתקדש, להיות יותר
טוב, אפילו בפסיק הכי קטן. ה' אוסף את כל הנקודות האלה, משתעשע איתן. אפילו שאלה
דברים הכי קטנים. התורה בפרשה שלנו מראה לנו כמה חביבה מנחת העני לפני הקב"ה.
כל המנחה כולה היא בסך הכל עשירית האיפה קמח ומעט לבונה ומעט שמן. זה הכל. וגם
מזה, מה שהולך למזבח זה המעט שנכנס בין שלוש אצבעותיו של הכהן, כל השאר נאכל
לכוהנים. ולמרות שזה כל כך מעט, זה הכי חביב לפניו יתברך. כי יש פה רצון. גם אם
אני לא יכול כי אין לי, אבל אני רצה לשמח אותך, אני רוצה לעשות לך נחת רוח רבונו
של עולם. הרצון זה המבחן שלך. כי עצם הרצון הוא זה שיקרב אותך אל ה'. אדם צריך כל
הזמן להתחזק בנקודה הזאת, לא משנה מה עובר עליו, שהוא רק רוצה את ה'. זה כל הסוד.
שאפשר לפחות לרצות. ולעשות מהרצון תפילה. יש לך התעוררות להיות צדיק, אל תזרוק את
זה בגלל שאתה זוכר שבעבר כבר ניסית ולא הלך לך. אל תתייאש מזה. אתה לומד באיזה ספר
מוסר או חסידות, אתה שומע איזה דרשה מרב ובאה לך התעוררות? אז גם גם אתה מבין שאי
אפשר בבת אחת להיות צדיק גדול, אבל תרצה. תרצה. תעמוד בפינה ותגיד כמה מילים לקדוש
ברוך הוא. זה כל כך יקר כשיש לאדם רצונות חזקים וכיסופים גדולים לה' יתברך. כי אם
תתמיד בהם, אז הקב"ה יעזר לך שגם אתה תזכה להיות צדיק גדול.
העיקר זה הרצון. זה
חביב לפני הקב"ה כמו שחביבה מנחת העני. כי רצון לשון ריצה, זה המנוע שלנו, זה
החיות ושמחה שלנו. "צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה". "צו
אומר רש"י הקדוש זה לשון זרוז. כשמצווים מישהו לעשות משהו, מזרזים אותו. ולמה
צריך לזרז את אהרון ובניו להקריב קורבן עולה? כי בקורבן הזה אין להם שום חלק, כולו
לה'. הזריזות הזאת כל כך חשובה בעבודת הבורא. לחטוף כל מה שאפשר, לא לבזבז זמן.
ימי הזקנה הגיעו
וההליכה כבדה וקשתה על הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הנכדים שהיו אצלו בתורנות,
הכינו את השתיה החמה בשתים לפנות בוקר, ליווהו לבית הכנסת וחזרו עמו. והנה בוקר
אחד כשחזר מבית הכנסת הרחיב הגרי"ש את פסיעותיו וכמעט רץ. הנכד הקשה להדביק
את מהירותו. "סבא" שאל – "למה אתה ממהר כל כך"? השיב לו
הגרי"ש: "התעוררתי היום דקה מאוחר יותר מהרגיל. חסרה לי דקת
לימוד"... (ישא ברכה).
קורבן לשון קרוב. כל
החיים שלנו אנחנו צריכים להתקרב אל ה'. ולהתקרב אל ה' אפשר רק אם מתחזקים באמונה.
זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה,
שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים.
אני בשיא החושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה. אני מאמין בך רבונו
של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה
שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות
שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר זה.
ויש גם מצבים פחות
קשים. כל מיני תקלות ושבושים בתוכניות שלנו. דברים לא צפויים. ברגע הראשון נבהלים,
מתכווצים, שוכחים שהצרה הזאת שנחתה עלינו עכשיו, גם היא מאת ה'. אנחנו דואגים,
אנחנו מתבלבלים, אנחנו חסרים את הבטחון הזה שיש ליהודים יחידי סגולה, ששמים מבטחם בה',
שתמיד זוכרים שכל מה שקורה להם זה מה' וזה לטובה.
מורנו הרב: [נחום איש
גמזו היה לו ארגז מלא יהלומים, גנבו את היהלומים ומילאו את הארגז בעפר! ומה הוא
אמר? ה' החליף! ה' בעצמו הביא את היהלומים וה' בעצמו החליף אותם בעפר! זה הכל
השגחה, זה הכל לטובה, הוא חשב – אם ה' שם לי עפר במקום יהלומים, סימן שהעפר הזה
שווה יותר יהלומים! כנראה שה' רוצה לתת לי משהו יותר טוב! לקחו לי מיהלומים ושמו
לי חול מי יודע איזה ניסים ונפלאות יהיה לי עכשיו. אדם צריך לדעת, כל בעיה שיש לו,
כל איזה הפסד, זה רק מביא לפלאי פלאות, הוא רק צריך להחזיק באמונה ולדעת שהכל
לטובה. כל מה שקורה לאדם כל רגע, כל שניה, זה אך ורק כדי להיטיב לו יותר ויותר. אם
קרתה לך איזה תקלה, סימן שהעפר הזה, התקלה הזאת שווה יותר מיהלומים. אדם כל שניה
יש לו תקלה, יש לו תקרית בחיים, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה
צריך להגיד גם זו לטובה ולהאמין שה' עושה רק יותר טוב!] (עד כאן מורנו הרב).
"זאת התורה לעולה
למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ז, לז). הפסוק הזה מזכיר את כל
הקורבנות ומסיים בשלמים. למה דווקא שלמים? כי שלום זה מעל הכל. אדם עושה שלום עם
חברו, איזה שלום עושה לו הקב"ה בתוכו פנימה. אסור לך לעשות דבר שיכול לצער את
השני. התענוג הכי גדול זה שאתה יכול לשמח בני אדם. מה זה אדם רוחני? זה מי ששם את
השני במרכז. סופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, כי בשעת פטירת אשת
נעוריו, באותו מוצאי שבת כשירד מן הקומות העליונות של בית החולים בו נפטרה פגש את
אחד מתלמידיו. הלה שלא ידע מאומה על פטירתה של הרבנית, אץ בשמחה לקראת רבו, ובישר
לו בשמחה על הבת שנולדה לו לפני זמן מה... באחת, עטה הגרש"ז על עצמו צהלת
פנים, ותיכף שמח עם תלמידו ואיחל לו במאור הפנים האופייני שלו ברכת 'מזל טוב',
התעניין אצלו לשלום אשתו היולדת ולשלום בתו התינוקת, והמשיך לשאלו אם בכוונתו
לשלוח את אשתו לבית החלמה ליולדות. לאחר מכן נפרד ממנו לשלום בשמחה גדולה, ללא
שיהיה ניכר על פניו דבר מה מאבלו ומיגונו הכבד. כעבור מספר ימים, הגיע אותו אברך
לבית הגרש"ז, וביקש את סליחתו על שהטריח עליו והטרידו בדברים בעוד מתו מוטל
לפניו. אך הגרז"ש אמר שאינו מבין כלל במה המדובר: 'דע לך כי פטירת רעייתי היא
בעייתי הפרטית בלבד, ובעיה פרטית של אדם בחייו אינה צריכה להעיב על שמחתו של הזולת, כי
צריך כל הזמן להכיר את מקומו גם בשעת צער ויגון חלילה"
פרשת צו, פרשה של
קורבנות, שבאים לקרב אותנו אל ה', ואין דבר שיכול לקרב אל ה' יותר מאשר אהבה ושלום
ביננו. כמו בסיפור הבא
עושר השמור לבעליו
הפרנסה שלי היא בתחום
החשמל, אבל קשה להגדיר אותי כחשמלאי. אני עובד בכל דבר שקשור בחשמל, וזה אומר
שמעבר לתיקוני קצרים והעברת קווי תאורה, שקעים ומתגים ותיקון כל המכשירי החשמל,
אני מעין בנק של חלפים למקררים, למכונות כביסה, למדיחים ולמייבשי כביסה. כשאני
רואה מכשיר חשמלי, הדבר הראשון שאני עושה הוא קודם כל להעמיס אותו על הרכב שלי,
ואין זה משנה אם אני בדרךך לחתונה או בחזור מאסיפת הורים. עם כל הכבוד, זו הפרנסה,
ומכשיר חשמלי – ממגהץ ועד מקרר תעשייתי – הוא בפירוש מקור פרנסה. אני עובד עם
שותף. אנחנו שותפים זה עשרים שנה. שנינו לומדים במשך היום. הוא בבוקר, אני בערב.
אני עובד מהבוקר, ומהצהריים אנחנו עובדים בשותפות. יש עבודות שאנחנו עושים יחד ויש
עבודות שמבצעים לחוד. אנחנו מתחלקים בכל, וברוך ה' יש פרנסה טובה.
באחד הימים הוא מתקשר
אליי בשעה 14:00 בצהריים ואומר לי: "תגיע אליי מהר לכתובת זו וזו". אני
שואל אותו: "קרה משהו?" "תבוא ותראה", הוא עונה. "האם זה
סובל דיחוי?" והוא אומר: "הכי לא סובל דיחוי שאפשר". אני כבר
מדמיין מה יכול להיות שהוא מצא, אולי תנור חדש ששווה 2000 שקל – כי יש אנשים,
שמשום מה זורקים במקום לנקות.... – או אפילו מקרר תעשייתי ששווה 5000 שקל. כשאני
מגיע למקום, אני רואה אותו נשען על מייבש כביסה חלוד וישן עם דלת לפני נשירה. מבט
מקצועי של מספר שניות מביא אותי למסקנה, שאם אנחנו מוציאים מהחורבה הזו 30 שקלים –
אנחנו ברי מזל. "בשביל זה הבאת אותי לכאן"? אני שואל אותו. "בוא
נעמיס את הדבר הזה על הרכב שלך ואז נדבר". העמסנו ונסענו לכיוון המחסן. שם
הורדנו את הגרוטאה, ורק לאר שהגיף את הדלתות, הוא מתכופף, מגשש בידיו ואז מוצא... קופסא של קפה עלית.
"איזה יופי", אני אומר לו, "הרווחנו 49.90 שקל". "תפתח
את הקופסא ותראה שמדובר בקצת יותר", הוא אומר. אני פותח את הקופסא ומגלה שהיא
גדושה בשטרות מגולגלים של 200 שקל. "זה היה בתוך המכונה, מחוץ לתוף",
הוא אומר לי. אנחנו מרוקנים את קופסת הקפה. מעולם לא חלמתי כמה כסף יכול להיכנס
בתוך קופסת קפה קטנה. עשרים ושש חבילות, בכל אחת עשרה שטרות אדומים מגולגלים היטב
ומלופפים בגומיות. סך הכל 52,000 שקלים היו שם. "מה עושים?" אני שואל
אותו. "צריך לברר מי השליך את המייבש", הוא אומר. התחלנו לברר. תלינו
פתקים בכל הבניינים הסמוכים וביררנו מי השליך מייבש כביסה ישן. כתבנו שיש בתוכו
אבידה, אך לא ציינו איזו.
לאחר שלושה ימים
התקשרה אליי תושבת המקום ואמרה כי היא השליכה את המייבש, אך לא ידוע לה על משהו
שהלך לאיבוד. שאלתי אותה: "קנית את
המייבש בחנות?" היא אמרה: "לא, קניתי אותו רק לפני חצי שנה בגרושים,
מאיזה חשמלאי שעוסק בחלפים, אך הסתבר שזה בדיוק מה שזה היה שווה: גרושים".
"תוכלי להיזכר מי החשמלאי?" "כן", אמרה וציינה את שמו.
התקשרתי אליו. ,האם מכרת מייבש לגברת הזו והזו?" אני שואל אותו. הוא מיד
התחיל במגננה: "שתעזוב אותי. מכרתי לה במאה שקל, אמרתי לה שזה בלי אחריות.
הוא עבד חצי שנה. כלומר ארבעה חודשים יותר ממה שחשבתי". "עזוב"
אמרתי לו. "אין לה שום טענות. אני רק רוצה לברר ממי רכשת אותו, אתה
זוכר?" "ממש לא", הוא
אומר, "מצאתי אותו באיזה מגרש פתוח בצפון. נסעתי עם הילדים לטיול. במקום
להנות הם היו צריכים לסחוב אתי את הגרואטה ולפנות לה במקום בחזור... הוא לא עוזב
אותי, המייבש הזה, אפילו שנה אחרי. מה הסיפור כעת?" "טוב, אם אתה אומר
שלא נתת לה אחריות, אני אסביר לה", שיניתי נושא וסיימתי את השיחה.
מכאן פנינו למורה
הוראה. היה ברור שהאישה לא הניחה את הכסף, כך גם החשמלאי, אך עדיין היה לנו חשש
שאולי האבידה שייכת מצד הדין לאחד מהם. הרב אמר כי מאחר שהכסף לא היה שייך להם,
ומדרך תשובתם עולה כי הם אפילו לא ידעו על קיומו, הם לא זכו בכסף ואין להם כל
שייכות אליו. שאלנו מה אנחנו צריכים לעשות עוד, והוא ענה כי מצד הדין לכאורה יש
כאן ייאוש בעלים ומותר לנו להשתמש בכסף, בתנאי שאם באחרית הימים יתברר שהבעלים לא
התייאשו, כייון שהיה לכסף סימן, אנו נצטרך להשיב את הכסף. יצאנו מהרב. אמרתי
לשותפי: "אני כל כך שמח בשבילך. בטח יהיה לך מה לעשות עם 52,000 השקלים? הוא
אומר לי: "התכוונת 26,000", אמרתי לו:
"למה 26? ספרנו ביחד. זה היה 52". "נכון", הוא אמר.
"באמת היה שם 52,000 , אבל מה לעשות, אנחנו שותפים. אני מצאתי סכום ואני צריך
להתחלק אתך". עצרתי. הסתכלתי עליו לראות שהוא אינו צוחק, לקח לי זמן להבין
שהא התכוון לכל מילה. "תגיד, אתה בסדר?" אמרתי. "אולי אני אהיה
שותף גם אם תזכה בלוטו?" "לא", אמר, הלוטו אינו קשור אליך, אבל
המייבש קשור ועוד איך. זה חלק מהעסק שלנו". התחלנו להתווכח עד שזה הגיע לטונים
גבוהים, אבל הוא לא ויתר: ,אתה תיקח את
26,000 השקלים, ולא פרוטה אחת פחות,. בשלב מסוים הוא פשוט הניח מחצית מהסכום על
גדר אבנים, עלה על האופנוע והשאיר אותי עם הכסף.
הלכתי הביתה והחלטתי
שאת הכסף הזה אני שומר. יום לאחר מכן מישהו ביקש ממני הלוואה. הבאתי לו את הסכום
וידעתי שהכסף נמצא בידיים בטוחות. כך חלפו שנתיים, הכסף הוחזר מספר פעמים, ואז
התארסה בתו של שותפי.
החתן היה בן תורה
וידעתי ששותפי התחייב לסכום לא קטן. כשלושה שבועות לפני החתונה באתי יחד עם רעייתי
לביתו. אמרנו להם שאנחנו רוצים למסור להם את מתנתנו עוד לפני החתונה, כדי שיוכלו
לעשות בה שימוש נאות בזמן הקריטי הזה. ישבנו אתם דקות אחדות ולאחר מכן חזרנו
לביתנו. עוד לא הגענו הביתה, וכבר צלצל
הסלולארי שלי. "מה זה צריך להיות?" שאל שותפי. "שמרתי לך את הכסף
ששייך לך", אמרתי לו. "האבידה הזו הייתה מלכתחילה שייכת לך ואני רק
שמרתי אותה כפיקדון". "אבל זה היה רק 26,000 שקלים, איך הסכום הזה צמח
פתאום ל-80,000?" "זה חשבון אחר", אמרתי לו. "הרי אתה מתחיל
לעבוד מהצהריים ואני עובד עוד שעתיים בבוקר. מאז מציאת האבידה, קיבלתי על עצמי כל
עבודה שאעשה בבוקר, אפריש לך מחצית, וזה סכום המחצית שהצטבר מהשעתיים האלה בשנתיים
שחלפו".
זהו הסיפור. זה זמן
רב שאנשים אומרים לי לשלוח לך אותו. לא רציתי לעשות זאת, כי חשתי שזו גאווה, אבל בתקופה
האחרונה שהייתה מלאה במחלוקות, השתכנעתי שיהיה זה קידוש ד' לפרסם את הסיפור על ריב
מסוג אחר של שני שותפים, ריב שוודאי יש בו כדי לתקן מריבות אחרות ולהוכיח ולהוכיח
שניתן גם אחרת.
תפילה
רבונו של עולם
זכה אותי שהתפילות
שלי תהינה אחרות. לא כמו היום. באריכות, עם ניגון, בלי כל כך הרבה מחשבות זרות
שאין להם שום קשר לתפילה. תזכה אותי לפחות להשמיע לאוזני את מה שפי מדבר ולא להגיד
את המילים של התפילה כמו מכונה, כמו רובוט, ואז פתאום מתעוררים מהחלומות ולא
יודעים אפילו איפה אוחזים בתפילה.
רבונו של עולם, אני
רוצה תפילות שרוחצות לי את הנשמה, שכשאני מסיים אותן, אני מרגיש חדש. מרגיש שאני
אוהב אותך.
רבונו של עולם
תעזור לי להתחזק
באמונה שתפילה פועלת. שזה הנשק הכי חזק שלנו. כי כל כך הרבה פעמים בחיים אני אומר
לאחרים ולעצמי "רק תפילות", או "אם תתחזק בתפילה תראה ישועות"
אבל אני עצמי לא מתנהג ככה. רק כשיש דברים שחשובים לי מאד, או שמדאיגים אותי מאד,
או שמאוד נוגעים לליבי ואני רוצה לעזור לשני, רק אז אני מרים את הראש ומבקש וגם זה
לא יותר מדי. תעזור לי אבא לחיות את הדיבור הזה "ואני תפילה", לא להפסיק
לדבר איתך, לא להפסיק לבקש ממך שתעזור, כי כל כך הרבה דברים קורים לנו בחיים, כל
כך הרבה בעיות ואיך אפשר לוותר על הכלי מלחמה הכי חזק שיש לנו?
רבונו של עולם
זכה אותי להרגיש שהכל
זה אתה. להודות לך על כל דבר שיש לי, דברים הכי פשוטים כמו הכסא והשולחן והנייר
והעט שאני משתמש בהם עכשיו כדי לכתוב את התפילה הזו. שאני תמיד אזכור ששום דבר לא
מובן מאליו, שהכל זה מתנות שמקבלים ממך אבא. כי כשחיים ככה, כשכל הזמן מודים על כל
דבר ודבר, זה יכול להיות כזה תענוג, כזאת שמחה, כזה חבור אליך.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
