"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו)

הג"ר יעקב גלינסקי שליט"א אמר בשם אחד מקדמאי, דמעשה העגל היה הסטייה הראשונה של יהודים מדרך התורה. בפעם הראשונה העזו חלק מבני ישראל לחרות על דגלם דרך חיים שאינה עפ"י דעת תורה.

ההתייחסות של עושי העגל "לתורתם" היא אופיינית לאופן ההתייחסות של ממציאי כל מיני אידיאלים במשך כל הדורות, אל "החזון" או "ההגשמה" אשר לאורם הם "חיים":

"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹולֹות" – בתחילת הדרך כתוב "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹולֹות". כך זה תמיד, בתחילה מתייחסים לעניין בהילה של קדושה וכל המאמצים והמשאבים מופנים אל המטרה בלבד. בלא חשבונות של טובה עצמית, כמו "קורבן עולה" – שאין בו שיור לבעלים, אלא כולו למזבח.

"וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים" – משחולף הזמן דועכת ההתלהבות ומתחילים להתפכח מן השיכרון וההתלהבות של ההתחלה, ואז מגיעה תקופה של "וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים". "קורבן שלמים" יש בו חלק גם למזבח וגם לבעלים (בניגוד "לקורבן עולה" שכולו למזבח), כלומר ישנה עדיין הערכה לעניין, אבל כבר מחפשים את טובת ההנאה העצמית. ובלעדיה, כבר יש להטיל ספק אם העניין כדאי.

"וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ" – הדרגה השלישית מעידה כבר על התפכחות מושלמת, או אם נרצה לומר – אכזבה מוחלטת  מהעניין שרק תמול שלשום נראה כה נעלה ומרומם. כנגד שלב זה אנו מוצאים בפסוק: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ" – הערכים נשכחו מזמן וכבר אין זכר לקורבן, אלא חולין גמורים: לאכול ולשתות.

"וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" – ומכאן מגיעים עד לדיוטה התחתונה – "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".

מתוך הספר: "שולחן מלכים" על פרשיות התורה, מאת הרב אברהם חיים שפיגל