בס"ד

הקב"ה שברא את כל העולם וגם את בני האדם יודע שהדרך היחידה בה יכולים הם לזכות לחיי הנצח והעולם הבא היא רק בדרך ד', האמונה, התורה והמצוות, וחרף כך אין הוא מכריח אף לא אחד מבניו ובנותיו היקרים והאהובים ללכת בדרך זו, כי אם מעדיף שילכו בה מתוך רצון פנימי תוך שימוש בזכות הבחירה החופשית.

בני אדם הרוצים להידבק ב-ד' יתברך ובמידותיו וללכת בדרכיו צריכים לקחת דוגמא מהקב"ה גם מכאן, באופן בו הם מתייחסים לסביבתם הקרובה בכלל ובין איש ואשתו וכלפי ילדיהם בפרט.

כך לדוגמא אם האיש מחליט להתחזק, לעשות צעדים משמעותיים כלפי מעלה בעבודת ד' ולהתקרב אליו יתברך, עליו לגלות הבנה, סבלנות ואורך רוח במידה והוא מגלה שאשתו וילדיו עדיין לא נמצאים באותה דרגה לעת עתה. טעות גדולה מצדו תהיה אם הוא חלילה יהפוך את דרך הנהגתו של הקב"ה וינסה לכפות עליה את הנהגותיו החדשות, תופעה נפוצה בקרב חוזרים בתשובה שקודם לכן היו בקוטב השלילי ומשהו פנימי בתוכם מרגיש צורך לפצות על חטאי העבר ולהשלים פערים ע"י הקצנה לקוטב ההופכי, עד שבמשך הזמן הדברים הולכים ומתאזנים והאדם מוצא את מקומו הטבעי שמשתנה מעת לעת ככל שהולך הוא ומתקדם בעבודת ד' יתברך.

על תורתנו הקדושה נאמר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג יז), ומדוע שדוקא האיש שהכי קרוב לאשתו, אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו ישלול ממנה את הזכות הבסיסית לבחירה חופשית שהיא קיבלה מהקב"ה, ואף את ההזדמנות להתקרב אליו יתברך כמו שהוא זכה, באופן הדרגתי, פנימי ואמיתי, בתהליך מלא באורות אלוקיים שמי שעבר אותו לא היה מחליף אותו בעד שום הון שבעולם, ואף לא היה מוכן לעשות שום קיצור דרך שכזה אילו היה מתאפשר לו בדיעבד ואף לכתחילה.

הקב"ה מעדיף שיעבדו אותו ויעשו את רצונו כבני חורין בצורה בחירית, מתוך אהבה ואמונה, עומק, גדלות ורצון פנימי, שהם פועל ישיר של הבחירה בטוב, באמת ובקודש, ס"ת "שבת" בסיכול אותיות, ולא מתוך כפיה ששייכת יותר לעבדים אומללים שחשים שהענישו והכריחו אותם לעשות דברים שאין להם מושג קלוש אודות מקורם, משמעותם ותכליתם. לאדם כזה אפשר להמליץ ללמוד מספרי אמונה ועל טעמי המצוות.

גם ממספר האיברים שיש בגוף האיש והאישה ניתן ללמוד ב"ה עד כמה צריך האיש להבין ללבה של אשתו, וכיצד גם האישה מצדה צריכה להתחשב בבעלה, וכך בכל שלוש דרגות המחשבה, הדיבור והמעשה כל אחד מבני הזוג צריך לחשוב עם עולם המושגים של הצד השני, וכך לדוגמא טעות תהיה מצד האיש לקנות ליום הולדתה של אשתו כלי עבודה או מצדה לקנות לו סט איפור, אלא כל אחד מהם צריך לחשוב מה הכי ישמח ויתאים לחלקו המשלים.

מניין האיברים בגוף האיש הוא "רמח" ומכך שבסיכול אותיות מתקבלת המילה "רחם" ניתן ללמוד עד כמה צריך האיש להכיל את אשתו והאישה את בעלה, על רמת הרגש והפנימיות בהן חנן ד' את האישה ועל חלקה החשוב בהבאת ילדים לעולם.

מספר האיברים בגוף האישה הוא "רנב" ומכך שבהיפוך אותיות מתקבלת המילה "רבן" גם האישה מצידה יכולה ללמוד על חשיבות תפקידה לשלוח את בעלה ובניה ללמוד תורה בבית המדרש, ודרך זה שהם ילמדו, יחקרו ויהיו בקיאים בפנימיות התורה שמקיפה את כל הידע והחכמה שיש בעולם יהיה להם קל יותר להבין ולהתחבר גם לפנימיות האישה והילדים ובכך להיות לא רק עובדי ד' ותלמידים חכמים טובים יותר, כי אם גם בעלים ואבות טובים יותר, ויוצא שכולם נהנים ומרויחים מכך.

מילה נוספת שמתקבלת היא "ב-נר" (ב נרות) כנגד שתי הנרות שמדליקה האישה לכבוד שבת קודש מתוך כוונה שתזכה ביחד עם בעלה לשלום בית, ולצורך תיקון חטאה של חוה שכיבתה נרו של עולם. הרב מרדכי ענתבי שליט"א אומר שנר בגימטריה 250 ומכאן ששתי נרות מצטרפים ל-500. מספר האיברים בגוף האיש 248 ובגוף האישה 252 וגם מתוצאת החיבור בין שני הערכים האלה מקבלים 500, ללמדנו עד כמה המצוות שציוונו ד' יתברך הן חלק בלתי נפרד מפנימיותנו, על עזרתן הגדולה בתיקון העבר עם הפנים לעתיד קדוש וטהור יותר, ועל כוחן להחזיר אותנו אל שורשנו ומקוריותנו.

מהמילה "מחר" שאף היא מתקבלת יכול ללמוד האדם על נטייתו הטבעית איתה עליו להתמודד, לדחות דברים חשובים ולא לעשותם מהר ככל שניתן. הרב הרצל חודר שליט"א אומר שהיא מייצגת את האות "מ" ב"עמלק" ימ"ש, שכל אחד מאיתנו צריך למחות מקרבו. האות "ע" היא כנגד "עוד מעט", האות "ל" כנגד "לא יכול" והאות "ק" כנגד "קשה לי", תירוצים שונים שהיצר הרע מספק לאדם בניסיון להרחיקו מעצמיותו, מהתפקיד והתיקון שלשמם נשלח לעולם, וממימוש התכלית אליה שואפת נשמתו, וכדי להצליח במשימות אלו צריך האדם לא מעט פעמים לכוף את יצרו ולהשליט את הנשמה האלוקית שבו (אדם מלשון אדמה לעליון) על הצד הבהמי שאף הוא קיים בו (אדם גם מלשון אדמה), שנאמר: "איזהו גיבור הכובש את יצרו", החל מההחלטה לקום בזריזות מוקדם בבוקר ולהיות מעורר השחר, דרך כל הניסיונות והקשיים איתם הוא נפגש במהלך היום, ועד להחלטה ללכת לישון מוקדם, שנאמר: "איזהו חכם הרואה את הנולד", כשהדרך בה הוא מתמודד איתם מגדירה את אישיותו ועצמיותו.

כשמשנים למילה "רחם" בה עסקנו קודם את הניקוד מקבלים משמעות חדשה מלשון רחמים, שנאמר: "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון", וכמו שד"ר מיכאל אבולעפיה אומר, כל אחד מבני הזוג צריך לפתח יכולת של היסח הדעת ובעזרתה להעלים עין מהדברים הפחות נעימים שאילולא אותה יכולת האיש והאישה היו מעירים זה לזו גם במצבים שאינם מחויבי המציאות.

על חשיבות מידת הרחמים ניתן ללמוד דרך כמות האנשים שגודשים את בתי הכנסת ביום הכיפורים בידיעה שביום זה יתכפרו להם כל עוונותיהם. סוף סוף אפילו לעמי ארצות שלא מלאים בתורה ומצוות יש נשמה שחצובה מתחת כיסא הכבוד, וגם היא חשה שהיא נזקקת לרחמיו של אבינו מלכנו, אב הרחמן ולא יכולה להסתדר בלעדיהם.

גם המילה "ח(ו)מר" מתקבלת ועוזרת לנו ללמוד שעלינו להימנע מהתמכרות לדברים חומריים, ולהפוך את הסגידה לגשמיות ונהנתנות לסלידה מהם מהנקודה שזה מתחיל לעבור את גבול הטעם הטוב.

המעבר של אדם כזה שהצליח בכך לעולם הבא בגיל 120 ב"ה הוא חלק, ישיר ונעים כשם שמוציאים שערה מכוס חלב, לעומת הרשעים שהסבל שלהם מתואר כמו שמוציאים קוץ מסבך של צמר, מאחר וחייהם רחוקים עד כדי כך מהאמת האלוקית, שכשהם נפגשים איתה בעולם הבא, הפער האדיר הזה גורם להם לזעזוע עצום, וכמו שאומר הרב ראובן פיירמן שליט"א, זה מה שנקרא גיהנם, שתפקידו ליישר ולהתאים את הנשמה עם האמת האלוקית, וכפי שכתב רבי משה שלמה כשר ב"שערי החסידות", הקב"ה עוזר לאדם להסיר את דבר האיסור שהוטבע בו ע"י תשובת המשקל, ולא במקרה למילים "להסיר" ו"איסור" יש צליל דומה. כך בדיוק כשם שמגעילים מחבת בשרית רותחת שנפל לתוכה מאכל חלבי או ההיפך, בדרך של "כבולעו כך פולטו", כך גם מאפשר הקב"ה לאדם ברחמיו וברוב חסדיו להסיר ממנו את הטומאה שדבקה בו כדי לזככו ולהחזירו אל שורשו ומקוריותו, תוך שהוא משיל את כל הלכלוכים והקליפות שעוטפים אותו כתוצאה מחטאיו ומרחיקים בינו לבין הקב"ה, ולא שייכים כלל לנשמתו הגבוהה שחצובה מתחת כיסא הכבוד, חלק אלוקה ממעל.

יוצא שתכלית הייסורים לקרב חזרה בין הבורא לנברא כך שעל אדם כזה תחילה להבין את הגודל האינסופי של אהבת ד' אליו ואז לתפוס את ההזדמנות שקיבל בשתי ידיו ולעשות כל שביכולתו כדי להסיק מסקנות, להפיק לקחים, להתרחק מהבהמיות ולהתקרב לאלוקיות במעשיו, במוצא פיו ואף במחשבותיו.