פרשת משפטים

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א).

ולפני הכל משפטים הנוגעים לבין אדם לחברו. "כי אי אפשר לו להקב"ה להשרות שכינתו בתוכנו, אלא כשיהיה שלום ואהבה בישראל, כי בעת מחלוקת השכינה מסתלקת ח"ו (ארון העדות).

כל אחד הוא בבחינת מחצית

השלמות של האדם זה רק עם הקב"ה. אדם לא יכול להיות שלם עם עצמו. אם הוא שלם עם עצמו אז הוא אגו. השלמות שלו, כשהוא דבוק בה'. ככה הוא נשלם. האלוקות משלימה אותו. אבל בשביל להגיע לשלמות הזאת צריך אחד את השני. צריך את היחד. אי אפשר להתחבר עם ה' אם אין לנו חיבור אחד עם השני. ה' רוצה אותנו באחדות. כל נשמה ונשמה של כל יהודי היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל. "כולנו בני איש אחד נחנו".

בשבת לפני ראש חודש אדר קורא המפטיר את פרשת שקלים. כל אחד מישראל נצטווה לתת מחצית השקל, לא חשוב אם הוא עשיר או עני. כולם שווים. "ועל כן נצטוו לתת מחצית השקל, להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות כי אם ע"י חברו, כי עיקר התיקון שיכללו כולם זה בזה באהבה ובאחדות, וכל אחד הוא בבחינת מחצית, עד שנכלל בחברו, וחברו בחברו, וזה רָמָז להם בשקלים, שציווה שיתנו כולם בשווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, להיות שכולם שווים אצלו יתברך" (ליקו"ה פריקה וטעינה ד, לז).

כדי להגיע לשלימות שלו אדם צריך את החבר! "לא טוב היות האדם לבדו", אדם לא יכול להוציא את כל הטוב שטמון בו כשהוא לבדו. הוא חייב את השני.

התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש ולעמוד על שלו, דווקא כאן הוא צריך להפר כעס ברחמנות, לוותר, לגלות רגישות, להתחשב. מתוך הפרשה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו,,, עזוב תעזוב עמו" (כג, ה'). אתה רואה את החמור של זה ששונא אותך שהוא כורע תחת משאו, שממש קשה לו להתרומם מכובד המשא שעליו, אתה חייב לעזור. לא יעלה על הדעת להתעלם. תעזוב את כל החשבונות הישנים, זה לא הזמן. ונפסק להלכה שאם עזרת וחזר המטען שעל החמור ונפל שוב, אתה חייב לטעון פעם נוספת, ולא רק זאת, צריך ללכת עמו עוד פרסה, אולי יצטרך שוב את עזרתך. הקב"ה טבע בנפשנו את מידת האנוכיות כי הוא רוצה שנעבוד על עצמנו, שנלמד לצאת קצת מעצמנו ולהתחיל להסתכל מסביב, לראות איפה צריך אותנו. הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו. הוא רוצה עולם שבו נרגיש את הרחמנות שלו. ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני?

אדם שלם זה אדם שיש לו אמונה. בלי אמונה בקושי אפשר לקרוא לו אדם. כל זמן שאדם כועס על השני., מקנא בשני, שונא את השני, זה אומר שאין לו אמונה, הוא לא יודע שיש פה בעולם השגחת ה'! שיש ה' שמנהיג את העולם! שכל מה שקורה לו, זה ה' עושה לו, לא שום אדם בעולם! וכדי לחזק את האמונה הזאת ולהגיע לשלמות הוא חייב את השני. הוא חייב לעבור את כל הנסיונות האלה עם השני.

ויותר מהכל זה הקנאה. אם אדם מקנא פירושו שאין לו שום אמונה. רבינו אומר בתורה רנ' שכל סוגי הצער שאדם עובר בחיים זה מגיע רק מקנאה ושנאה!

מורנו הרב: ["מה אכפת לך שהשני מלך! מה אכפת לך שהשני ראש העיר! מה אכפת לך שהשני קיבל תפקיד חשוב! ברוך ה' יש לך כוס מים תגיד שהכל נהיה בדברו! תשתה! תאכל עוד עוגה! תשתה עוד קולה! העיקר שתרגע! אל תקנא! אומנם עוגה וקולה זה מזיק, אבל זה פחות מזיק מקנאה.

קנאה זה הדבר הכי נורא שיש בגלל שאין לזה שום סיבה! אין שום סיבה לקנא! כשאדם מגיע לקנאה הוא פשוט יוצא מדעתו! הוא מאבד את השויון נפש שלו! הוא מאבד את הישוב דעת, מאבד את השכל.

למה אדם נכשל בלשון הרע? כי הוא מלא קנאה, אם הוא רואה שפלוני יותר צדיק ממנו, הוא אומר -  כנראה שהוא רשע גמור! אם פלוני מתפלל יותר טוב, אז הוא בטח צבוע! אם הוא רואה שפלוני לומד יותר טוב הוא אומר – כנראה הוא בעל גאוה! יש לו כל הזמן מחשבות רעות, הוא כל הזמן סובל! הוא סובל כשפלוני מצליח, הוא סובל שלפלוני יש פרנסה, שפלוני קיבל תפקיד, יש לו כל הזמן יסורים, מהקנאה! יש לו כל הזמן קושיות! למה ההוא נהיה מגיד שיעור ואני לא? למה ההוא נהיה משגיח? למה לשני יש שכל? למה ההוא עובד את ה'? ולי לא הולך! זה מה שאכפת לו! ברגע שהוא מקנא בשני זה אוכל אותו! הוא שבור רק מהקנאה.

ברגע שאדם מתקרב לצדיק האמת הוא מתחיל לצאת מכל הרע שלו, הוא רק מחפש לצאת מכל המידות הרעות שלו, מהקנאה, מהשינאה, הוא מתחיל לראות טוב בכל אחד, הוא שמח בחלקו, הוא מפסיק לקנא"] (עד כאן מורנו הרב).

שלמות זה שמחה. ואין שמחה יותר גדולה משימחת הנתינה. מבקשים מה' שפע, כדי שנוכל לתת לילדים, לנכדים, לשכנים, לחברים, לכל מי שצריך. נתינה וחסד מורידים את השכינה אלינו. מחברים אותנו אל ה'. ומהו החסד הכי גדול? זה לגלות לבני אדם שיש ה' בעולם ואין עוד מלבדו. לגלות להם את האמת, את האמת האלוקית.

אתה מראה לשני פנים שמחות, אתה מאיר לו פנים, איזה חסד גדול זה. איזה קירוב לבבות. "אם אדם נתן לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום, אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם". (אבות דרבי נתן יג – יד).

כשאדם עושה חסד עם השני, הוא אף פעם לא מפסיד גם אם לכאורה נראה שיש פה הפסד זמן. אל החזון איש נכנס  פעם אברך ושאל על מעשה חסד שקיומו יהיה על חשבון לימוד התורה, ענה לו החזו"א: בשביל להבין את הלימוד צריך להיות עדין. וכיצד משיגים עדינות? על ידי חסד עם הזולת! אין כל הפסד במעלות רוחניות כשעוזרים לשני, אדרבה ואדרבה, זה בעצמו התכלית, וזו השגת השלימות!

צריך לעזור לכולם, לאהוב את כולם, זה דבר כזה מינימאלי, ופשוט, וקיומי, בכלל לא צריך להגיד על זה דברי תורה. אבל כמה שזה פשוט ככה זה קשה. מאוד קשה.  אהבת חברים אצלנו היא בגבול מסויים, בתנאים מסויימים, עד שנוגעים בציפורן של הבן אדם. צריך לזכור שאין דבר שמקרב אותנו אל ה', וממילא אל השלמות שלנו, יותר מאשר אהבת הזולת. הדרך הזו של אהבת הזולת מקצרת מרחקים ומביאה לקירוב נפלא לבורא, דרך שהופכת את היהודי לבן בית אצל הקב"ה. אהבת רעים זה חובה. ולא רק שנאהב את השני  דורשים מאיתנו, אלא שנשפיע טוב לזולת, שנעשה למענו. הרחמים והסיוע של יהודי לזולתו היו תמיד לשם עולם.

כל התורה זה "ואהבת לרעך כמוך". אתה לא מרגיש את ה'? תגיד מילה טובה לשני, תעשה חסד עם חבר, השכינה מייד קופצת. כשהנשמות מתחברות, מייד מרגישים את ה'.

"כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים" (שבת קנא).

כמה אנשים מתחננים לרחמי שמים, שהילדים יהיו בסדר, שתהיה להם בריאות, שהקב"ה יתן להם פרנסה, רצים לצדיקים ומבקשים ברכות ועושים כל מיני פעולות לעורר רחמי שמים. והתורה הקדושה אומרת: בוא, תתחיל לרחם על הבריות, תתחיל לעשות חסדים וירחמו עליך מן השמים.

אם רוצים את ה', צריך לאהוב אחד את השני, אין דבר כזה "ואהבת את ה' אלוקיך" בלי "ואהבת לרעך כמוך"... הדבר שהכי יקרב אותנו אל ה' וככה גם אל השלמות שלנו זה אהבת חינם. הבעיה שלנו שזה גם החלק הכי קשה. לקיים מצוות בין אדם למקום זה הרבה יותר קל, זה אפילו תענוג. אבל להסתכל על השני ולראות איך הוא מצליח ולפרגן לו, לסלוח למי שממש פגע בנו, לא לדבר על אף אדם בעולם, זה כבר הרבה יותר קשה. בשביל זה צריך הרבה אמונה, אמונה שאף אחד לא עושה לנו, רק ה' עושה לנו.

יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף, עד הקצה, להתמלא באהבה עזה לכל איש ישראל, לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו, להרחיק עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת ופלגנות, להרגיש ממש שכל איש ישראל אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם, ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לאשתו וילדיו, לקרוביו, לשכניו ומכריו, לכל איש ישראל, ומקדים שלום לכל אדם, כמו רבי יוחנן שאפילו לנוכרי בשוק היה מקדים שלום (ברכות יז, ). חז"ל אומרים שכל שורש הברכה של אדם בעסקיו ובמדרגתו  הרוחנית והחומרית תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש כמו יוסף הצדיק שלא נקם ולא נטר וסלח ומחל לאחיו ונעשה שורש הברכה לישראל, משביר לכל עם הארץ.

אדם עושה שלום עם חברו, איזה שלום עושה לו הקב"ה בתוכו פנימה, איזה קירבת ה' יש לו פתאום, איזה שמחה. כשאדם סולח, עד עכשיו הוא כל כך כעס על השני שעשה לו כך וכך אך אחרי הרבה תפילות שיזכה לנצח את הכעס הזה, את השנאה הזו, הוא מרגיש פתאום שהנה הוא כבר לא כועס, אין לו יותר שינאה בלב, אדם כזה הוא אהוב למטה ואהוב למעלה, ואם  ילך בדרך זו, הוא כבר זכה לגן העדן שלו עוד בעולם הזה. "לא תשנא את אחיך בלבבך" מצווה אותנו התורה הקדושה והשנאה הזו, הרבה פעמים מתחילה בקנאה, שאם לא נלחם בה היא עלולה להגיע למימדים מבהילים. תזכור שמה שיש לך ומה שיש לחברך זה הכל מידי שמים, "אין אדם נוגע במוכן לחברו" (יומא לח:), הכל מאת ה' והכל מחושב ומדוקדק כדי לקרב כל אחד אל תכליתו.

צריך להתחזק בשמחה בחלקנו. זה בעצם הסוד של השמחה אצל יהודים בכל הדורות: "טוב לי ואני שמח במה שנתן לי הבורא". זה לא אומר שאסור לרצות שיהיה לי עוד, אבל מתמקדים במה שיש, במה שבידינו ושמחים בזה. כשאדם שמח ומרוצה ממה שיש בידו, אין לו סיבה לקנא במה שיש לחברו.

אדם לא יכול להגיע לשלמות שלו אם הוא שומר הכל לעצמו, אדם מקבל מה שהוא מקבל כדי לקרב אחרים, לחזק אותם, זה החסד הכי גדול שהוא יכול לעשות עם בני אדם.

["אדם השיג איזה השגה,  הוא מרגיש שה' נתן לו איזה מתנה. אז הוא לא יכול להגיד לבן אדם תשמע, תפתח בספר זה וזה, בדף זה וזה, בעמוד זה וזה ותקרא. אתה בכלל לא צריך לבוא לשיעור הרי הכל מלוקט מספרים, אבל זה לא ככה. כשאדם מדבר ונותן איזה שיעור, הוא לא רק נותן את מה שהוא קרא פה ושם, הוא מחבר את זה עם הנשמה שלו. וזה מה שה ציווה עליו, שהוא יוציא את נשמתו לאור. כל אחד שיש לו כישרון, הוא חייב ללכת לתת שיעורים, חייב ללמד, הוא חייב, אם הוא לא עושה את זה הוא פשוט גונב מהקב"ה את האור שהוא נותן לו, הוא חונק את האור, הוא כובש אותו. זה כתוב בליקוטי מוהר"ן (תורה כא) שאדם חייב לגלות את הסגולה לעם הסגולה. הסגולה זה ההשגה שאדם קיבל. כשאדם מדבר, גם אם הוא לא כזה גאון וכזה חכם שיודע לחדש חידושים ולכתוב ספרים, עצם זה שהוא עומד בפני קהל ומדבר, אז ה' מוריד לו אור כזה שפתאום הוא מרגיש משהו, בוער בו משהו, ה' הבעיר את זה בו ואם הוא לא אומר את זה כאילו הוא חונק אותו. אדם חייב להוציא את האור שלו, אחרת זה עלול להזיק לו." (באור פני מלך).

בלב כל יהודי יש נקודה פנימית שלפעמים היא נסתרת, נקודה של רצונות וכיסופים אל הקדושה. התפקיד שלנו להמשיך וללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית הזאת, לעורר ליבו של עוד  יהודי ועוד יהודי עד שנזכה שעם ישראל כולו ישוב אל ה' ותורתו.

אם הקב"ה לא יכול לוותר על אף יהודי, אז איך יהודי יכול להרשות לעצמו לוותר על איזשהו יהודי? כל אחד יכול לעשות משהו, כל אחד בדרכו שלו, וזה עצמו יקרב אותו אל השלמות של עצמו.

אי אפשר להגיע לפסגת ההר אם עוזבים את החברים בדרך. בין אדם לחברו ובין אדם לבוראו זה הולך ביחד. הלא מי ציווה עלינו לאהוב, לכבד, ולעזור לחבר? הבורא!

להביט בחבר ולראות את הקב"ה. לגלות את הבורא ב"בוקר טוב", ב"ברוך תיהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם, הוא נמצא בכל מילה טובה, בכל ביטוי של אהבה, של כבוד והתחשבות בזולת.

בלי תורה אין לנו שלימות. ותורה אפשר לקבל רק מתוך אהבה ואחדות. הסוד של מתן תורה היה שנתקבצו שישים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום, כאיש אחד בלב אחד.

היחד הזה, יש לו כוח עצום. והוא מתחיל, כמעט כמו תמיד, בתוך הבית. כמו

בסיפור הבא: בניך כשתילי זיתים....

גדלתי "עם כפית זהב בפה", כמו שאומרים, באחת השכונות המקסימות של ירושלים. אבי ואמי הם אנשים נפלאים שאהבו אותנו ונתנו לנו כל מה שהיינו צריכים, ויותר: אהבה, ביטחון ושוב אהבה. גדלנו בחממה של בית אוהב והתוצאות בהתאם. כולנו יצאנו כרצון הורינו.

אבי היה שכיר ואמי הייתה תמיד עקרת בית. מבחינה כלכלית, המצב בבית היה תמיד מעל לממוצע. אף פעם לא חיטטנו להורינו ולא שאלנו "מנין הכסף?" אך עם הזמן הבנו שהכסף הגדול הגיע מירושות, והכסף הגדול יותר כנראה מהשקעות. ואכן, הורינו היו אנשים אמידים ואולי קצת יותר מזה. אבא, מעבר לעבודתו, הפעיל גמ"ח הלוואות פרטי מכספי המעשר של ההשקעות, גמ"ח שהיה בבת עינו. הוא השקיע בו הרבה זמן וכוחות.

מעבר לכך, חיינו כמו נסיכים. אמי הלבישה אותנו במיטב המחלצות, ומשולחן השבת לא נבצר שום מעדן העולה על שולחן מלכים. התרגלנו לחיים נוחים ומפנקים. כשהגיעו אחיותי הגדולות לפרקן, אבא חיפש חתנים מיוחדים שישבו וילמדו כל החיים. הוא ידע שכדי לאפשר לאברך ללמוד, צריך לדאוג לו לדירה ולכך שיוכל לשבת וללמוד ללא טרדות הפרנסה. המחיר לכך היה גבוה, אבל אבי שילם אותו במלואו. לאבא היה משפט שתמיד נהג לומר: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, אל תאמר בניך אלא גם בנותיך". לאבי היה חשוב שכל ילדיו יגורו קרוב אליו, ועל כך היה מוכן להוציא מהונו. גם אחיי היו בחורים מצוינים והיו מבוקשים מאד בשידוכים, אך אבי לא ניצל זאת, אלא הסתפק בחצי חצי בפרויקט, ועל כך הוסיף מכספו סכומים גדולים כדי שיגורו בירושלים. נקל לשער שהמחותנים לא רבו אתו על כך... רצונו של אבא שכל המשפחה תגור בירושלים גם אחרי שהם יעזבו את הקן, היה ידוע ומפורסם. הוא היה מצהיר: "עוד תראו, כולכם תגורו לידינו. אם תרצו, כמובן". בהתחשב במצב הכלכלי זה היה נשמע מעשי בהחלט. לאט לאט ראינו שאבא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. כך נישאו אצלנו שני בנים ושתי בנות, ואז התארס אחי החמישי.

כשחזרנו הביתה אחרי האירוסין, לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות, ותוך כדי שאני מתגלגל במיטה, אני שומע שאבא ואמא מדברים על קניית דירה. איני זוכר בדיוק את המילים, אבל זה היה משהו בסגנון הזה: "אתה רואה שאנחנו מתחילים לראות את הסוף של חשבון הבנק. אל תשכח שיש לנו לחתן עוד ארבעה ילדים. בקצב הזה לא יישאר לנו כלום. תחשוב גם על העתיד. בוא נתפשר על דירה זולה קרוב מאד לירושלים. יש פרויקטים חדשים במרחק חצי שעה או שעה נסיעה. מה רע?" שמעתי את אבי עונה, קצר והחלטי: "כבר דיברנו על כך אלף פעם. הילדים לידנו. נקודה. חוץ מזה, מה הדיבורים האלו על מה יהיה? ברוך ה' יש לנו מספיק כסף וגם השקעות ברוך ה' מניבות, מדוע שאמנע מעצמי את החלום שכל ילדיי יהיו סביבי?"

אחי התחתן והתיישב בדירתו היפה והקרובה, ולאחר עיכוב קל וקצת מלחיץ התארסה האחות שמעליי. הייתי בן 21, ומכיוון שכבר הייתי בסוד העניין, אני היחיד שהרגשתי שאבא מתחיל קצת להילחץ. הבנתי שחשבון הבנק של ההורים שלי עבר דיאטה מסחררת והוא מתחיל להתרוקן. הפעם הוא נאלץ להתפשר על שכונה מרוחקת, אבל בכל זאת, בירושלים.

תקופה מסוימת אחרי החתונה של אחותי החלו האחים, גם אלה הנשואים וגם התאומות שמתחתיי, לראות שינוי מסוים: שמנו לב שבשבתות אמא התחילה לספור מנות כדי שיהיה מדויק. הפטל נהיה אורח קבוע בשולחן השבת והחליף את המשקאות הקנויים. במשפחה התחילו התלחששויות וכולנו הבנו שאבא לא יוכל לממש עוד את חלומותיו שכל ילדיו יישארו בירושלים.

ואז הגיע התור שלי. נכנסתי עמוק עמוק לפנקסים של השדכניות. לא עבר הרבה זמן, ויותר מהר ממה שחשבתי מצאתי אותה. לפני שההורים נפגשו לפגישת סגירה, דיברתי איתם. אמרתי לאבא שאני מבין כי המצב כבר לא כמו שהיה ואני באמת אבין אם ייתן לי לנדוד למקום רחוק יותר. הם בכל זאת קנו לי ולאשתי דירה נחמדה בירושלים, שאמנם הייתה זקוקה לשיפוץ רציני, אבל היינו מרוצים מאד.

חודשים אחדים אחרי החתונה זה הפך לעובדה. אבי נכנס לקשיים כלכליים גדולים, מסתבר שההשקעות שלו כשלו בזו אחר זו, ומאדם אמיד הוא הפך לבעל חוב.

מטבע הדברים, גם גמ"ח ההלוואות צמצם מאד את פעילותו. הגמ"ח היה משהו שאבא מסר עליו את נפשו, והמצב שבו הוא צריך לומר לאנשים "אין כסף בגמ"ח" שבר אותו עד מאד. באחד הימים נכנסתי לביתם, בדרך חזרה מהכולל, והפנים של אמא אמרו הכל. עוד לפני ששאלתי משהו, היא כבר התחילה לדבר וסיפרה שנגמר להם הכסף לגמרי. בשביל לחתן את התאומות שנשארו, הם צריכים לקחת חובות. היא סיפרה שניסתה לשכנע את אבא להתחייב קצת פחות, אבל אבא לא רצה לשמוע. הוא אמר שאם כבר לוקחים חובות, אז שיהיה עד הסוף. לא עבר זמן רב, וכבר הגיעו בשורות טובות. ברוך ה' גם התאומות מצאו את זיווגן, ואבא לקח חובות אדירים על עצמו. העיקר שהגשים את חלומו: כל ילדיו – בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו, וכעת גם נכדיו שמספרם החל לגדול בקצב – היו כשתילי זיתים סביב לשולחנו בירושלים.

לאחר תקופה מהחתונה של התאומה האחרונה, אבא ואמא הגיעו למצב שלא עמדו בהחזרי החובות. אנחנו, הילדים, לא היינו מודעים לכך, והאמת שהיינו עסוקים בעצמנו. הבנק החליט לעקל את הדירה שאותה שיעבדו למשכנתאות וביום בהיר אחד הבית הגדול הבאמת גדול בכל קנה מידה- נמכר, והם נדרשו לעוזבו בתוך חודש ימים. בשלב זה כבר לא יכלו להסתיר זאת מפנינו. הם ביקשו לסייע להם לארוז את החפצים. אני זוכר זאת כאילו הדבר אירע היום, את הרגע שבו ראיתי את אבי החזק האמיד שתמיד נתן נתן ונתן, חסר אונים, אורז את חפציו ועדיין אינו יודע לאן ילך.

הם ניסו למצוא בית בשכירות, אך דירות גדולות עלו הון שלא היה להם, ודירות קטנות... לזה לא יכלו להתרגל. "לפחות שיהיה לי מקום, שאוכל לארח את כל המשפחה", אמר אבא בעצב. יום אחד אמא חזרה הביתה עם חיוך מאופק ובזהירות אמרה לאבא שהיא ראתה דירה גדולה, חדשה וזולה. היא התחילה לתאר את הדירה ואת המחיר. אבא חשב שאמא הוזה. לא ייתכן שיש דירה כזו במחיר כזה. ואמא זרקה את הפצצה... הדירה לא בירושלים, היא ביישוב  המרוחק חצי שעת נסיעה מירושלים.

שתיקה השתררה. אבא היה המום ולפתע החל לבכות. הוא לא היה צריך לומר שום דבר. הבכי הזה ריחף באוויר זמן די ממושך, וכעת לא היה מנוס ממנו. הוא, שחלם כל חייו על בנים ובנות כשתילי זיתים סביבו: הוא שעמל והבטיח וקיים והוסיף ויתור ובלבד שיוכל להגשים את חלומו... והנה החלום מתפוצץ! הילדים סביב לשולחנו, אבל השולחן יהיה מיותם והוא ילך לגלות? זה היה כאב גדול מכדי שיוכל לשמור אותו בפנים. הוא התפרץ בבכי קורע לב. רוחו שרה. ואנחנו, לא ידענו דבר מכל זה. מסתבר שאמי החליטה שהיא אינה מוותרת. הם נכנסו לאחד מגדולי הדור, הציגו את השאלה וקיבלו את התשובה הנחרצת. בגשמיות, האישה מחליטה, פסק הרב. אבי יצא נסער, אבל אמונת חכמים בליבו. כבר באותו שבוע הם שכרו דירה ענקית בקריית ספר.

יום אחד הם פשוט עשו לנו "הפתעה". התקשרו ואמרו כי מהיום ואילך נוכל להתארח אצלם מתי שרק נרצה, אבל לא בירושלים.

התגובה שלנו הייתה הלם מוחלט. אם עד כה הדחקנו את המצב, כעת זה הגיע אלינו מול העיניים. זה היה הזוי לגמרי. ידענו שלא ייתכן מצב שבו כולנו חיים לנו בנוחות בירושלים, וההורים שדאגו לנו כל כך גלו למקום אחר תוך ניפוץ חלומם. זה גרם לכולנו לחוש אשמה נוראה. אני אישית חשתי שאיני יכול להמשיך את חיי כשדבר כזה מתרחש. מה שהגדיש את הסאה היה מסיבה חגיגית שערכו הוריי בדירתם השכורה בקרית ספר. כולם הגיעו וניסו לשדר עסקים כרגיל, אולי גם הצליחו, אבל אצלי זה פשוט לא עבד. ראיתי את אבי מוזג לכולנו פטל, זה עשה לי ממש רע.

שבוע לאחר מכן אספתי את אחיי, את אחיותיי ואת בני/ בנות זוגם, ללא הילדים. לא הייתי צריך להסביר דבר, ומיד התחילו להעלות רעיונות מה לעשות. הכיוון הכללי היה, שכל אחד מאתנו יפריש סכום חודשי שיספיק לשכירת דירה גדולה מאד בירושלים: דירה הדומה בגודלה לזו שבקרית ספר. מדובר בסכום של עשרת אלפים שקלים בכל חודש. מכך תבינו על איזה גודל של דירה מדובר. אבל לי היה רעיון אחר. מהפכני לגמרי.

"אני חושב", אמרתי, "שלהוציא מאה עשרים אלף שקל בשנה, כפול כמה עשרות שנים, יהיה בזבוז משווע, בעיקר כשכולנו אברכים והכסף הזה הוא פחות או יותר קצבת הכולל שלנו. זה גם בלתי אפשרי וגם בזבוז נורא". "אז מה אתה מציע?" הם שאלו. "שנמכור את הדירות היקרות שלנו בירושלים – ששוויין לפחות שני מיליוני שקלים כל אחד – ונרכוש כולנו דירות בקרית ספר. עשיתי את החשבון וגיליתי שמדובר בחצי מחיר פחות או יותר. כל אחד יתרום שלוש מאות וחמישים אלף שקלים כדי לרכוש וילה בקרית ספר להורים, ועוד יישארו לנו כמה מאות אלפי שקלים כדי שכל אחד מאתנו ישקיע אותו בתוספת משכנתא בדירה נוספת. כך גם נעשה צדק ונשיב להורינו טובה תחת טובה, וגם נוכל ללמוד בנחת מדמי השכירות של הדירה השנייה שנרכוש. זו לא הייתה החלטה פשוטה, לכמה אחים ובעיקר חתנים היה קשה לחשוב על עקירה מירושלים, אף שלא היה ויכוח שזה הדבר הנכון לעשות. אני מכרתי את דירתי ראשון ועברתי ליישוב המדובר, אחריי עשתה זאת אחותי, ואחריה שני אחיי. במהלך שנתיים וחצי עקרנו כל המשפחה ליישוב, רכשנו וילה גדולה ומפוארת להורינו – בשווי דירה בירושלים. רובנו כבר השקענו ביחידת דיור נוספת, והשניים האחרונים חשבו על כך. עשינו שינוי לא קל בכלל, אבל קשה לתאר מה הוא עשה למצפון שלנו, לתחושה שלנו, ואתה יודע מה? גם למצב הכלכלי שלנו. כמעט בכל שבת אנחנו באים לסלון הענק של הורינו לשולחן שבת, סועדים, מדברים דברי תורה ושרים, כמו שרק משפחה ענקית ומאוחדת יכולה לעשות. ואני ממקומי מביט באבי ובאמי, רואה את האושר על פניהם, ויודע שהחלום שלהם – זה שחשבו שהתנפץ- קם והיה למציאות. כולנו – בניהם, בנותיהם, חתניהם, כלותיהם, נכדיהם ונכדותיהם – כשתילי זיתים סביב לשולחנם!

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להבין  מה זה שצריך לעשות כל דבר לכבודך. כי כל דבר שאני עושה בעבודת השם באמת משמח אותי, באמת נותן לי הרגשה טובה, אך הכל זה כי אתה אמרת, הכל זה הרצון שלך אבא, שנתפלל, שנלמד, שנגיד תיקון כללי, שנאיר פנים ונעשה חסדים, אז זה נקרא שאני עושה את זה לכבודך או בשביל להרגיש טוב עם עצמי?

תעזור אבא שכל פעם שאני זוכה לעשות משהו, שאני באותו רגע אחשוב עליך, על זה שעשיתי את רצונך ולא לחשוב כמה אני בסדר, כמה אני צדיק שאני זוכה לעשות כאלה דברים.

רבונו של עולם

תעזור לי לצאת עוד קצת מעצמי, להסתכל יותר סביבי כדי לראות איפה צריך אותי. וכשאני זוכר לוותר על התוכניות שלי, על הזמן שלי, על הפרטיות שלי כדי לעשות משהו בשביל השני, תעזור לי אבא שזה יהיה בלב שלם, שהשני ירגיש שאני עושה את זה בלי להצטער על מה שאני כביכול מפסיד, שאני יעשה את זה עם כל הלב כי הכי חשוב  זה איך נותנים, לא כמה נותנים.

רבונו של עולם

תן לי אמונה שהכל אתה עושה לי ואין לי מה לכעוס ומה לשנוא, ומה להצטער ממה שאחרים עושים לי ומה לקנא במה שיש להם ואין לי. כי האמת לאמיתה שהכל אתה עושה לנו, הכל אתה נותן לנו ואין דבר שקורה פה למטה בלי שהכריזו עליו למעלה.

תעזור לי בעיקר עם הקנאה כי זה הכי קשה לי, כי אני כל כך סובל לפעמים כשהשני מצליח ואני לא. תעזור לי אבא לצאת מכל הרע שלי ולשמוח בהצלחתו של כל יהודי, תן לי אהבה עצומה לכל איש ישראל.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי