עדכון: כג בשבט ה'תשעו　

פרשת "בשלח" מסתיימת בדברי משה רע"ה: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַ-ד' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז). ורש"י מפרש:

"ידו של הקב"ה הורמה לשבע על כסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כלו, ושימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר: "האויב תמו חרבות לנצח" - זהו עמלק שכתוב בו: ועברתו שמרה נצח". "וערים נתשת אבד זכרם", מהו אומר אחריו? "ו-ד' לעולם ישב" - הרי השם שלם, "כונן למשפט כסאו" - הרי הכסא שלם". עכ"ל.

כמו ליצר הרע גם לעמלק פנים רבות בהן הוא מופיע ושיטות מגוונות בהן הוא פועל. במהלך ההיסטוריה עם ישראל נפגש עם גילויים רבים ומגוונים שלו, וכך לדוגמא התכונה של אנשים מסוימים שכל דבר ועניין בחייהם מלווה בספקות, ורגע אחרי שקיבלו החלטה מתמלאים בספקות לגביה ושוקלים אם לחזור בהם, היא אחד מהסוגים והגילויים של עמלק, וידוע שהמילה "ספק" היא בגימטריה "עמלק", ומאחר שעמלק עלול להימצא בכל אדם, אין אדם שאינו צריך לחשוש ולהיות מוכן אליו. הדרך הטובה ביותר ולמעשה היחידה להכיר אותו ולקבל את הכלים כדי להתמודד איתו ולנצח אותו היא באמצעות לימוד התורה.

הפסוק מלמד אותנו על אופיו ועצמתו של עמלק ועל מידת השנאה שיש ל-ד' כלפיו, כש-ד' יתברך מגדיר את עמלק כאויבו האישי מהרגע שהופיע במציאות האלוקית כתולדה של חוסר האמונה שהפגין העם הנבחר זמן קצר לאחר שחזה וחוה ניסים ונפלאות שלא היו עד אז ומאז ועד היום, ללמדנו שכל חיזוק שמקבל האדם לאמונתו ובטחונו בבורא עולם צריך להיות מתויק הדק היטב בזכרון שלו, לקבל את היחס הנכון והכבוד הראוי, ולהשפיע בהתאם על עבודת ד', דרך החיים ותפיסת העולם שלו, ואם שום דבר מהדברים האלה לא קרה ניתן לומר בוודאות שהמטרה העיקרית הוחמצה, כמו אדם שזכה בפרס הראשון בפיס ולא הלך לקבלו עד שפג תוקפו.

ידיעת הסיבה להופעת עמלק בעולם יכולה ללמד אותנו ולתת לנו כלים עצמתיים כדי לתקן את המעוות ולמחות את עמלק וכל זרעו, כך שאם נוצר בגלל חוסר באמונה שהיתה בקרב עם ישראל, כך גם התיקון המיוחל יהיה באמצעות התחזקות בדבקות, אמונה ובטחון בממ"ה, הקב"ה.

יודעים אנו שלכל יהודי יש נשמה אינסופית, חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת כיסא הכבוד, ושהוא מהוה את ההופעה האלוקית ברמה העליונה ביותר ביחס לכל הדברים שברא ד' יתברך, מגלה את כבוד ד' וממשיך את אורו יתברך כאן בעולם, כשהוא פועל במקביל בארבעת עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) כשהוא אמנם מושפע מהם אך גם משפיע עליהם.

שם האדם הוא רמז למהותו, ייעודו ולבחינה האלוקית שהוא מהוה, כשמדובר בשמות עבריים ותנכיים, בשונה מהשמות משוללי כל מקור ביהדות ושאולים מתרבות הגויים.

המילה "שם" מורכבת מהאותיות: "שין" ומם" ואם נפרק בעוד דרגה את האותיות נקבל: "שין יוד נון", "מם מם". מחיבור שמונה האותיות שמרכיבות את המילויים מקבלים 206 ואם מצמצמים את האפס מקבלים את הגימטריה שם הוי"ה 26. מהמספר אפס שנמצא באמצע בין השתיים לשש ניתן ללמוד שמהות האדם היא להתבטל ל-ד' יתברך, להידבק בו ובמידותיו, לקיים את מצוותיו, ללכת בדרכו, לעשות את רצונו ולעבדו באהבה, ביראה, בשמחה, באמונה ובקדושה. כשהאדם מצליח חרף כל הקשיים, הפיתויים והנסיונות הרבים והמגוונים שהעולם השפל הזה טומן בחובו להתגבר על יצרו ולהידבק בקונו, ביעודו ובתכלית שלשמה נברא העולם, הופך הוא את עצמו לכלי מפואר שמגלה את כבוד ד' בעולם וממשיך את אורו יתברך, כדאיתא בגמרא: "שלוחו של אדם כמותו" ובכך מעלה את סיכויו בצורה משמעותית לזכות לאחת המתנות הגדולות ביותר אם לא הגדולה מכולן שהאדם יכול לזכות בה, ומהוה את אחת השאיפות העליונות שהרבה מאוד צדיקים מתפללים וכמהים לה, והיא לאשתבא בגופא דמלכא, היינו להישאב לגוף המלך. יתכן והעובדה שמבן כל המילים נבחרה דוקא המילה "מלך" מרמזת על כך שכדי לזכות לכך צריך הוא האדם לצעוד בדרך המל"ך, ר"ת מח, לב, כבד, היינו נדרש הוא להנהיג את עצמו כך שהחכמה האלוקית והרצון הנשמתי שמקורם במח יובילו אותו ואת מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, כשהלב שמסמל את הנפש הוא רק שני בסדר החשיבות בכל זמן, מקום ומצב במהלך חייו, והכבד שמסמל את התאוות הוא אחרון ברשימה הזאת, כשהאדם שהופך את היוצרות מסתכן בלהפוך עצמו לבחינת "למך" או גרוע מכך "כל(ו)ם". א-ל המקום הטוב ביותר מכל הבחינות יכול האדם להגיע כשאמונה בליבו, בטחון בקרבו ושום דבר לא מצליח להסיט אותו מדרך המלך.

המילה "מלך" שווה בערכה הגימטרי לזאת של האות "צ", ראיה נוספת לכך שהצועד בדרך המלך נמצא בצד האמת, עושה את הדבר הטוב והנכון ונקרא "צ-דיק".

אם נהפוך את סדר המספרים נקבל 620 שהיא לא במקרה הגימטריה של "כתר" שהיא התוצאה וגם של האמצעים להשגתה:

* "חכמה, בינה ודעת" - בהם יכול האדם לזכות באמצעות לימוד התורה הקדושה.

* "ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד" - קבלת עול מלכות שמים שמהוה את אחד היסודות העיקריים של היהדות.

* "השכינה כבר באה" - כשהאדם נמצא בשאיפה תמידית להפוך את עצמו לכלי מפואר להופעת אור ד' יתברך ועושה הכל כדי להוות מרכבה לשכינה הקדושה.

* "ישיש" - כשהאדם מחזיק בתפיסת העולם שעבודת ד' מתבטאת בכל זמן, מקום ומצב בחיים והיא נמשכת ללא הפסקה עד לרגע האחרון שלו בעולם הזה (אף בהיותו ישיש) לפני שהוא עובר לעולם הבא.

* "שישי" - כשהאדם משקיע לא רק במצוות עצמן אלא גם בהכנה לקראתן, כשם שעיקר ההכנות ליום ש"ק מתקיימות ביום שישי.

הפרי שמעיד על שורשיו: כשההורים זוכים לשמוע שבחים ומחמאות על ילדיהם הם מרגישים מדושני עונג, מאחר וחלק לא קטן מהצלחתם היא פועל יוצא של החינוך שנתנו להם ודרך החיים שהתוו להם, וחשים שכל אותן שנות עמל, טרחה ויגיעה עבור עתיד ילדיהם לא העלה חרס כי אם נשא פרי כשר ומבורך בעה"י.

כל זאת כשמדובר בהורים בשר ודם וכשמדובר באבינו מלכנו, האבא והמקור של כל יצור ונברא מאז ועד עולם, נכון הדבר על אחת כמה וכמה, וכשהקב"ה שומע שמשבחים ומחמיאים לבניו ובנותיו, ושנוצר להם שם טוב כתולדה של מעשיהם הטובים, תפיסת עולמם ודרך הנהגתם את עצמם, מתמלא הוא בשמחה ונחת רוח אדירים, שהרי האדם נברא בצלם אלוקים, ובנוסף לכך כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל, כך שהדבר מקרין ישירות לא רק על אבותיו ואבות אבותיו עד לאדם הראשון אלא אף על הבורא ב"ה בכבודו ובעצמו, וכשם שאדם חושב לעצמו בהתרשמות - "אם היצירה המפוארת הזאת היא כה גאונית, כמה גדול וגאון הוא מי שיצרה"? כך גם כל מי שנפגש עם אדם בעל שם טוב אומר לעצמו במודע או בתת מודע - "אם האדם הזה כזה צדיק, חכם, אהוב על כולם, מטיב עם הבריות, טוב לב, בעל ענוה ומידות כ"כ טובות ק"ו שמי שברא אותו הוא לאין ערוך הרבה יותר ממנו, שהרי זה נברא בשר ודם וזה הבורא, האינסוף ב"ה, מקור הכל והמקור גם לכל החכמה, המידות הטובות וגם של אותו אדם יקר, ואם הנברא שהוא יצור שהולך ומשתלם מסוגל להגיע לדרגות כאלה גבוהות אף בעולם שפל שכזה, אז באיזו דרגה בלתי נתפסת נמצא בוראו, ד' שהוא יתברך שלם בכל שלמות אפשרית, בכל דבר ועניין"?

יוצא למעשה שאדם בעל שם טוב מהוה הוכחה ברורה וניצחת לכך שאם הוא הצליח להגיע לדרגה כה גבוהה כך גם כל אחד אחר יכול וצריך, ואף שהבריאה היא טובה מעיקרה ומיסודה יחד עם כל השלבים, המטרות והכוונות שקדמו לה , אחרת לא היתה יכולה להתפתח בה צורת חיים כה מרשימה ומעוררת השראה כזאת.

השלמת שם ד': משה חורב בספרו "אור החמה" מביא בשם הירך יעקב, שמניעת קריאת שם הוי'ה ב"ה נובעת מעצם העובדה שעמלק חי וקיים במציאות האלוקית. עכ"ל. ידוע שבתוך שם הוי'ה גנוזים כל הזמנים - היה, הווה ויהיה שאותם מותר לנו לומר מאחר והם נאמרים בנפרד, אך לומר שם שבאמצעותו נאמרים כל הזמנים בעת ובעונה אחת זה כבר זכות ששמורה למציאות יותר מתוקנת בה החיבור והדבקות של עם ישראל עם ד' יתברך הוא במקום הרבה יותר קדוש ועליון, כשאת את הספק והשאלה מחליפות האמונה והבטחון, האהבה והיראה, האחדות והתשובה. יכולת ראיה של כל הזמנים מצד האמת שלהם נותנת מבט שלם וכולל על התמונה המלאה ובחינה של כל זויותיה. אפילו משה רבינו, גדול הנביאים, שכלל את התמצית של אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב ע"ה, והגיע למקום הקרוב ביותר א-ל ד' יתברך והגבוה ביותר שאדם הגיע אליו אי פעם, לא הגיע לכזאת דרגה בה יכול הוא לקבל תשובות לכל השאלות ולהבין את כל הדרכים בהן מנהיג הקב"ה את עולמו, כמו השאלה המפורסמת - איך יתכן שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו? ועצם העובדה שאסור לומר את שם הוי'ה ב"ה יכול להוות רמז לדרגה העליונה אליה יגיע עם ישראל כשיהיה מותר לומר את השם הקדוש. ודי לחכימא ברמיזא.

"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קוהלת ז, א): הרב רונן שלום אלמקייס אמר על הפסוק שאמנם השמן הוא נוזל שלא מתערבב אלא מבדיל את עצמו מנוזלים אחרים, ולכן גם עם ישראל נמשל לשמן, אך עדיין אם נשפך לאדמה נבלע ונעלם בתוכה, ולעומת זאת האדם שנטמן באדמה גלוי לעיני כל יחד עם שמו כשהם אינם מתערבבים איתה. עכ"ל. האדמה שייכת ליסוד הנמוך ביותר בבריאה, ומבטאת את החומריות שבעולם הזה, כשהעובדה שגם במותו שומר על נבדלות ממנה מלמדת אותנו ע"י ק"ו שאף בחייו נדרש הוא לקדש את עצמו אף במותר לו ולהבדיל את עצמו מכל השקר, הטומאה, החטאים והעבירות. רב נוסף התייחס לנושא ואמר שלעומת השמן שנעלם באדמה ואובדים עקבותיו, שם האדם הולך ומתגלה לכולם ככל שעובר הזמן עד כמה שהיה צדיק, חכם וטוב לב, ואז מתגלים גם כל החסדים והמעשים הטובים שעשה בסתר ולשם שמים ולא מתוך גאוה או כדי לקבל כבוד. עכ"ל. לעולם לא מזכירים את הישגיו הכספיים והצלחותיו העסקיות של הנפטר, את כל דירות היוקרה אשר ברשותו, את כל המכוניות המפוארות אשר רכש, כל מאכלי הגורמה שנהג לאכול בכל המסעדות המובילות, את כל המסיבות והאירועים אליהם נהג ללכת ואת כל החברות והארגונים אשר הקים וניהל אלא אם יש להם קשר ולו הקטן ביותר לתורה, מצוות, קדושה וחסד, והסיבה לכך היא שאפילו אלה שלא שומרים תורה ומצוות יודעים עמוק בתוך תוכם מה באמת חשוב ויקר בעולם הבא שהוא עולם האמת, ולכן אף בעולם הזה האמת נחשפת במושגים של העולם הבא כשבזמן ההספד מזכירים את מה שיכול להועיל לו בעולם שכולו טוב, כשכל שאר הדברים נשכחים היו כלא היו וחלק מהם חבל שהיו, אלא אם זכה ועשה עליהם תשובה מאהבה, שבחסדי ד' עלינו הופכת זדונות לזכויות ורשעים לצדיקים, שבעולם הבא לא יזכירו להם ולו ברמז דבר או חצי דבר מכל הפשעים והעוונות עליהם עשו תשובה. לנשמה ששייכת לאדם שבעולם הזה רדף והשיג הון חומרי וכספים רבים יש בושה וצער גדולים מאוד בעולם הבא ויתכן ואחת הסיבות לכך היא שהוא מצטער שלא ניצל את כל ההון הזה כדי לעשות מצוות, לבנות כוללים, בתי כנסת ומקוואות, לתמוך בלומדי תורה ומשפחות מרובות ילדים, לתת צדקה לנזקקים ולארגוני חסד כמו הידברות וערכים (לזיכוי הרבים וקירוב רחוקים), חסדי נעמי, אפרת (למניעת הפלות) ויד לאחים (לעצירת ההתבוללות), להכניס ספר תורה לביה"כ, לקנות ספרי קודש ותשמישי קדושה מפוארים לפחות באותה רמת הידור של שאר רהיטיו וחפציו.

האדם נברא בצלם אלוקים וליהודי בנוסף לכך יש נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל והמשמעות של אדם שעשה את הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם היא שהכבוד הזה מגיע ישירות א-ל ד' ומיוחס אליו יתברך, כמו הורים שמרגישים כבוד, נחת רוח ושמחה למשמע

האדם עלול לחשוב בטעות שהמקום האחרון בו יכול הוא להתעלות מבחינה רוחנית ולהתקדש הוא בזמן שהוא אוכל וסועד, מתוך הנחת יסוד שזאת פעולה גשמית שמכוונת כלפי החלק הגופני בלבד לעומת כל הדברים שנמצאים במחלקות הקודש והרוחניות. הרמז שטמון בדבריו של שמואל במסכת פסחים דף ק ע"ב שנפסקו להלכה הוא שהאדם מקדש את עצמו אפילו בזמן שהוא אוכל ולא רק זאת כי אם אם בצורה שניתן לעשות רק באותו מעמד, שהרי העולם הזה הוא תולדה של חטא אדם הראשון שאכל מפרי עץ הדעת, ונמצאים אנו למדים שאחד מהתיקונים החשובים של כל בני האדם הוא תיקון האכילה על כל השלבים הרבים הכלולים בה. כשניכר שאף בצורת האכילה של האדם הוא שומר על צלם אלוקים שבו, דוקא בזמן שהחומריות באה לידי ביטוי, זה מראה על הרמה הרוחנית הגבוהה שאותו אדם אוחז בה.

את אחת הראיות אנו מוצאים בפרשת המן שבפרשת "בשלח" בדברי ד' יתברך א-ל משה רע"ה בתגובה לתלונות שנבעו מהרעב שהיה בקרב העם: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ. וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ד-ה), וניתן ללמוד שעם ישראל קיבל הרבה יותר מלחם. העם הקדוש קיבל מבחן אמונה רוחני שהתלבש בלחם הגשמי כדי לבדוק את רמת בטחונם ודבקותם במי שאמר והיה העולם והוציא את עמו הנבחר ממצרים באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

הלחם שירד מן השמים וברכתו היתה "המוציא לחם מן השמים" הגיע בדרך נס מחד ומאידך היוה נסיון לעם ישראל, שכמו כל נסיון היוה הזדמנות פז וקרש קפיצה לדרגות רוחניות גבוהות יותר לכל אדם, כשעמידה בו איפשרה קבלת נס נוסף שכבר היה מוכן להינתן.

במבט חיצוני וגשמי היינו רואים את עם ישראל מקבלים ואוכלים את הלחם החומרי, כשרק עם מבט פנימי ועמוק היינו יכולים להבחין ברבדים הרוחניים שחבויים בתוך הלחם.

יש רשימה לא קצרה של הלכות ומנהגים ועניינים שנוגעים בדיוק לעניין הזה, כשידוע שאחד מהדברים שעוזרים לאדם לקדש את עצמו ולזכות למעלות רוחניות גבוהות היא הדרך בה הוא מברך על דברי המאכל והשתיה, ברכה ראשונה ואחרונה, וזה ממשיך בדרך בה הוא אוכל, בנימוסים ובהליכות בהם הוא נוהג, וגם בכשרות, בבריאות, בסוג ובכמות האוכל שהוא מכניס לפיו.

לדוגמא, כשהאדם מגיע למקום בו יש מיני מאכלים ומשקאות וסדר אכילתו הוא לפי מגע א"ש (מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל), מגלה הוא בכך דעתו שהוא שם את הציווי האלוקי מעל לרצונותיו הגופניים והאישיים. הוא מרגיש בנוכחות של הקב"ה איתו גם בזמן שהוא אוכל. הוא רוצה ש-ד' יתברך יהיה איתו בכל זמן, מקום ומצב ולא יעזוב אותו לעולם.

כשאדם בעל יראת שמים מקיץ משנתו אומר הוא תחילה "מודה אני...", ואז נוטל את ידיו, נצרך לנקביו, לובש את בגדיו, שוטף את פניו, אומר את ברכות השחר, צועד לבית הכנסת כשהוא עטוף בציצית ותפילין, מתפלל שחרית, מתחיל בסדר הלימוד שלו בתורה הקדושה, ורק כעבור זמן מה ולאחר שנתן לנשמה את המזון הרוחני לו היא זקוקה, מזין גם את גופו במזון גשמי, וזאת כדי שיוכל להמשיך לשמש נאמנה ככלי כשר וראוי לגילוי הרצון הנשמתי שמותאם לרצון ד' יתברך. רבים מלומדי התורה ממשיכים ללמוד גם תוך כדי האכילה והשתיה אך כולם ממשיכים ללמוד גם לאחר מכן עד הערב כשהם מחברים יום ולילה בתורה, קדושה ותפילה במסירות נפש שאין כדוגמתה.

הרעיון של לימוד תורה הן בלילה והן ביום חוזר על עצמו פעמיים בשני החלקים הראשונים של ברכות קריאת שמע: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז), וגם: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), כשהעובדה שהתורה חוזרת על כך יותר מפעם אחת מלמדת על רמת החשיבות העליונה שבדבר.

תלמידי חכמים ידועים בשכלם החריף וחכמתם הגבוהה כשהתורה הולכת ומוסיפה להם עוד ועוד, ולמרות שביכולתם להרויח סכומי עתק מחוץ לעולם התורה, בוחרים הם להמשיך בדרכם על אף שמלגתם החודשית נעה בדר"כ בין אלף לאלפיים ש"ח ורובה מבוססת על כספי תרומות של יהודים יקרים שרוצים להיות שותפים לתורה הקדושה בידיעה שזה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם כספם, שנאמר: "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה א, א), כשבכך הם זוכים לעולם הבא.

סדר היום הזה מהוה גילוי דעת ברור לסדר החשיבות והעדיפויות של האדם, כשהדבר משפיע עליו לטובה ומלוה אותו, את מעשיו, דיבוריו, מחשבותיו והחלטותיו במשך כל שעות היממה, כשתפיסת העולם של האדם היא שאמנם הגוף יקר וחשוב אך הוא מהוה כלי להופעה של דבר הרבה יותר עליון ממנו והוא אור האינסוף של ד' יתברך, ומכאן החשיבות לא להפוך את היוצרות ולא להפוך את האמצעי למטרה.

כדי להבין את הטעם לתקנת החכמים לומר "מים אחרונים חובה" בסמוך לנטילתם לפני ברכת המזון נביא את לשון המשנה: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה, כח), אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ד'" (יחזקאל מא)" (אבות ג, ג), וכל זאת כדי לוודא שלתורה הקדושה יהיה ביטוי ולו הקטן ביותר בזמן הסעודה כמו לומר "יחיד ורבים הלכה כרבים", למרות שאין דומה מי שמסתפק רק בכך למי שמפקיד להרבות בדברי תורה ושירי קודש בזמן הסעודה ולא רק בשבתות וחגים ככל האפשר. זהו אחד הכלים החזקים שיכולים לעזור לכל אדם לתת לצד הנשמתי-רוחני-פנימי שמהוה את הצד העיקרי שבו לנצח את הצד הבהמי-חומרי-גופני שאף הוא חלק ממנו, ולעולם הבא זוכה האדם שהופך את הגוף שלו לכלי שרת לנשמה האינסופית שלו, ולא זה שכל חייו מוקדשים לסגידה לגוף, תוך שהוא שוכח את הבסיס לאחת המלחמות המפורסמות של המכבים ביוונים, שהסגידה לגוף היתה חרוטה על דגלם, כשתלמידי חכמים בודדים שלא מתאפיינים בשרירים חזקים או ביכולות גופניות מרשימות אחרות הצליחו לנצח בצורה מוחצת את הצבא החזק בעולם באופן על טבעי בצורה שאי אפשר לתפוס בשכל האנושי, וזאת דוקא בזכות העובדה שכל חייהם היו מעל הטבע מאחר והם ביטלו את עצמם ל-ד' ואף את הגוף שלהם הם הקדישו לעשיית רצונו יתברך. היוונים עבדו בשביל הגוף הזמני שלהם בזמן שהמכבים שיעבדו את הגוף לאור האינסוף שהוא מעל הטבע, מעל לזמן ומעל למה שהשכל יכול לתפוס, שנאמר: "לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל" (פתיחת אליהו הנביא, זהר).

את ההכנות לשבת נוהגים לעשות ביום שישי כדי שיהיה ניכר שזה לכבוד שבת קודש למעט מקרים מיוחדים בהם כדאי להתחיל עוד קודם כמו שהשבת נכנסת מוקדם ויש הרבה הכנות שצריך להספיק לעשות, או כשיש חשש שמא לא ניתן יהיה למצוא מאכלים מסוימים לצורך עונג שבת בסמוך לכניסתה. התורה היתה יכולה לכתוב "בכל יום" אך במקום זאת כתבה את תיבת "יום" והכפילה אותה, רמז לכך שכל מה שמוציא האדם לכבוד שבת קודש מקבל כפליים בחזרה. הערך הגימטרי של "יום" הוא 56 כמו של המילים: "ל-ד'", "לכבד", והערך הגימטרי של "יום יום" הוא 112 כמו של: "ד' אלקים", "הקב"ה", "י-ה אלי וגואלי", "הוציא", "ועלו", "ודבק", "כולנו", "יציב", "ילד חכם".

בזמן שעם ישראל שרו ל-ד' את שירת הים היתה לו יתברך נחת רוח ושמחה אדירה מכל בניו ובנותיו שמזמרים, מהללים ומודים לו על כל הניסים והנפלאות אשר עשה עמהם ובכך מביעים הכרת תודה כלפי מי שאמר והיה העולם. מכל כלי הנגינה בחרה מרים הנביאה בתוף שעל שמה הוא קרוי כדי להביע את השמחה וההודיה האישית שלה כלפי בורא עולם, שנאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו כ), ונשאלת השאלה למה בחרה מרים דווקא בכלי הזה ומה מבדיל אותו מכל שאר כלי הנגינה? המכנה המשותף של רוב כלי הנגינה וגם היותר שכיחים שבהם כמו: פסנתר, גיטרה, כינור וחצוצרה, הוא שאפשר להפיק מהם את שבעת צלילי הבסיס (דו רה מי פה סול לה סי) בתוספת מגוון צלילי ביניים וצלילים מיוחדים נוספים, לעומת התוף שמתאפיין בצליל אחיד, קבוע ומונוטוני. מכאן שבשונה מכלים אחרים דווקא התוף הוא כלי הנגינה המתאים ביותר שיכול לבטא אמונה מונוטאיסטית בא-ל אחד שאין עוד מלבדו, את העובדה שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא וגם את האחדות הגבוהה שהיתה בכל עם ישראל.

ניתן לומר במאמר מוסגר שכמו במספר התוים, כך מאפיין המספר שבע דברים רוחניים רבים כמו מספר ימי השבוע, מספר הימים של שניים מחגי ישראל: פסח וסוכות, שבעת העולים לתורה ביום השבת, שבע הפעמים שהקיפו את חומות יריחו כדי להפילם, והמגן דוד שכולל שבעה חלקים שכוללים את ששת המשולשים החיצוניים ואת החלק הפנימי שמשול לשבת המלכה שהיא לא הסוף כי אם המרכז של כל שבוע ושבוע.

מהעובדה שכדי להפיק צליל מהתוף, המתופף נדרש להכות בו ולאחר מכן נוצרת שמחה גדולה מהתוצאה שמתקבלת ניתן ללמוד שלא תמיד רואה הוא האדם את החסד הגדול שהקב"ה שולח לו בעת שהוא נפגש עם מידת הדין בצורת מכה כזאת או אחרת שניחתת עליו, אך לא עובר זמן רב עד שאותו אדם מבחין בחסד הנפלא שהיה גלום בתוך אותו הדין ומהוה למעשה מתנה משמים שהתקבלה ברוב חסדו של ד' יתברך, סיבת כל סיבות ועילת כל העילות שהיא למעשה דיבור אלוקי שכדי לפענח אותו צריך היה לתת לזמן לעשות את שלו.

התוף הוא הכלי הכי פחות מורגש שמושך את תשומת הלב הנמוכה ביותר ביחס לשאר כלי הנגינה בכל תזמורת מחד, ומאידך כשהמתופף פוצח במופע יחיד זה נראה מרשים מאוד. דומה הדבר לכך שהקב"ה כביכול העלים את עצמו מן העולם למרות שבפועל כבודו מלא עולם, שנאמר: "לית אתר פנוי מיניה" (זהר), אך כשהוא בוחר להופיע ולהתגלות כשם שרק הוא יתברך יכול ויודע כמו בעשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אי אפשר להתעלם מכך והדבר משאיר רושם אדיר בעיני כל בני האדם.

מהמילה "וּבִמְחֹלֹת" מתקבל "מוחל (או מחול) בת". הערך הגימטרי של "בת" הוא 402 כמו של שתי המילים הראשונות בפסוק "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים" (תהלים ח, ה). ומכאן אנו מקבלים בעה"י רמז שכשהקב"ה מוחל לאדם יש עליו פחות דינים ופחות מניעות בחייו, מה שמקל עליו לעבוד את ד' ולעשות את רצונו יתברך עם יותר שמחה, זריזות, שקט נפשי, נחת רוח וישוב הדעת, ולעשות עוד צעד ולפסוע עוד פסיעה לבוראו יתברך, כשפחות קליפות עוטפות אותו ומונעות ממנו להידבק בממ"ה. ועפ"י זה ניתן להבין יותר את דבריו של רבי נחמן מברסלב שאומר שע"י ניגונים ומחיאת כף מתמתקים הדינים, ויתכן שזה אחד המקורות לכך. עוד מתקבל "לחם ב(י)תו" ללמדנו שכשם שהלחם הוא בסיסי וחשוב כך גם השמחה ביחס לחיים בכלל ולעבודת ד' בפרט, וגם "מחל ב(י)תו" ומכאן ניתן ללמוד שככל שהאדם מוחל לבני ביתו, לקרוביו ולמכריו בכל פעם שנדרש ואינו מקפיד או כועס עליהם, כך מרגיש הוא שפחות דברים מכבידים עליו ועל חייו, מידת ענותנותו מתעצמת ומשאביו הפנימיים והיקרים אינם מתבזבזים להבל וריק אלא משמשים אותו לדברים טובים וחיוביים, ומכאן אפשר להבין כיצד רמת האושר והשמחה שלו גדולה יותר ביחס לכאלה שמתקשים לסלוח ומלאים בהקפדות וכעסים על כל סביבתם.

מהמילה "אַחֲרֶיהָ" מתקבל "אחר י-ה", וכך מתקבלת משמעות נוספת לפסוק: "וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲר-יָהּ", כשהפסוק מגלה לנו שמפגן השמחה והצהלה של הנשים היה לכבוד ד'.

צורת התוף היא עגולה, צורה שמסמלת את המחזוריות בה העולם נוהג, ובשילוב העובדה שהתוף הוא כלי נגינה שמביע שמחה, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו) ניתן לראות שיש כאן רמז לכך שאותה הארה אלוקית שהיתה במעמד המופלא של יציאת מצרים וקריעת ים סוף חוזרת ומאירה עלינו באופן מחזורי כל שנה ושנה, כמו גם בחנוכה ופורים, לעומת ניסים אחרים גדולים לא פחות שידע עם ישראל במשך כל הדורות המופיעים בתורה וגם בדורנו שלא נחגגים במהלך השנה ואף אינם מצוינים באופן סמלי כזה או אחר.

"חג" מלשון לחוג במעגל, ואכן אנו זוכים לשמוח באותם חגים קדושים ומיוחדים שנה אחר שנה. הסכום הגימטרי של המילה "תוף" הוא 486 כמו של אותיות הפסוק "וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלקִים" (יחזקאל לז, כג). התוף כאמור מסמל שמחה והוא כלי הנגינה שמכתיב את הקצב לכל התזמורת כשהמקצבים חוזרים על עצמם באופן מחזורי בדיוק כמו חגי ישראל שחוזרים אלינו ב"ה שנה אחר שנה בהם אנו נדרשים לשמוח, כשהם מציינים את השגחת הבורא והחיבור שלו יתברך עם העם בו בחר בין היתר כדי להביא לידי ביטוי את הרעיון שעומד מאחורי הפסוק: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא).

אחת מהראיות למידת ענותנותו של משה רע"ה שזיכתה אותו להיות מושיעם של ישראל היא אמירתו לעם ישראל "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) ואף חזר על כך שוב (בפסוק ח). בולטת חסרונה של האות "א" כדי להשלים ל"ואנחנו מה", רמז לכך שאדם שמנתק עצמו מהקב"ה ח"ו ולא מאמין שהוא מהוה בחינה אלוקית והופעה של ד' יתברך ואין בו כמו בכל שאר בני האדם ובדברים הקיימים בבריאה שום דבר מלבד ד' יתברך, הוא בחינת "מה", והרי מדוע נקראת ה"בהמה" כך, מאחר שבה מה, כל מה שיש בה זה רק מה שאתה רואה. אין צד נשמתי שבא לידי ביטוי, אין צד פנימי שיוצא מהכח א-ל הפועל.

אחד המושגים הידועים והעצמתיים ביותר ביהדות הוא "יציאת מצרים" ומתוך הרגל, חלק לא קטן מאיתנו טרם שאל את עצמו מדוע אין אנו משתמשים בביטוי "היציאה ממצרים", אלא שהמילה "תורה" היא מלשון הוראה, וגם מהאות החסרה כאן ניתן ללמוד בעה"י שאמנם היה קשה לבני ישראל לצאת ממצרים, אך קשה אף יותר היה להם להוציא את מצרים מתוכם, את כל האמונות הזרות, המנהגים הרעים, ההרגלים השליליים, תחושת העבדות, רגשי הנתיתות, הספקות, הדאגות, החרדות והפחדים, או במילים אחרות, היה קשה לנו להוציא את מצרים מתוכנו ובמובנים מסוימים אפילו עד היום.

חברי היקר שי גולדי לימד אותי משפט חשוב מאוד, "כשאתה מפסיד, א-ל תפסיד את הלקח". עכ"ל. הרי כל נשמות ישראל קשורות זו בזו בכל הזמנים, המקומות והמצבים, ובזכות התורה הקדושה ניתן לחוש כיצד אבות אבותינו העניקו לנו דרך יציאת מצרים מתנה אדירה לחיים, שמתבטאת במסר מהותי ומשימת תיקון שעלינו לקחת לתשומת לבנו ולהסיר את כל הדברים הטמאים שהצליחו לחדור אלינו החל מגלות מצרים ועד לגלות הנוכחית שעם ישראל נמצא בה ברמת הכלל, ושכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים בה ברמת הפרט בעיקר מהבחינה התודעתית, בדרך בה אנו קולטים את המציאות ותופסים את העולם בו אנו חיים, ומכאן שכל צעד ולו הקטן ביותר שמרחיק אותנו מהשקר ומהטומאה ומקרב אותנו לאמת, לטהרה ולקדושה מהווה צעד ענק בדרך לגאולה, הן הכללית והן זו הפרטית להן כולנו מייחלים מזה זמן רב.

מהאות הראשונה והאחרונה של "יציאת מצרים" מתקבלת בסיכול אותיות המילה "תמים", לרמוז לנו על אחת הדרכים שיביאו אותנו לגאולה השלמה בעה"י, שנאמר "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ד' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח יג), וכמו שיש דרכים רבות להבנת הפסוק כך גם יש לא מעט דרכים להגיע לגאולה, כמו לכל מקום אחר, דרכים קצרות וחכמות מחד ומאידך דרכים ארוכות ועקלקלות, כשרק דרך עבודת ד' בכלל ותלמוד תורה, תפילה, קיום מצוות ומעשים טובים בפרט יכול הוא האדם להיות בטוח שהוא נמצא בנתיב המהיר והבטוח שמוביל לעבר הגאולה השלמה, ובתוך כך עושה את התפקיד שלשמו הגיע לעולם על הצד הטוב ביותר, מתקן את חטאי העבר שלו ושל אבות אבותיו עד לאדם הראשון, מקדש את עצמו, מגדיל את ההשגחה הפרטית עליו, עושה את הבחירה המעולה והמפוארת ביותר מבין כל אינספור האפשרויות המגוונות שעולמנו מציע, זוכה להתענג על ד' ועל זיו שכינתו, ובמקביל עושה נחת רוח ליוצרו ומוריד מהצער שמכביד על השכינה הקדושה ונגרם בין היתר מכל דבר שמרחיק בינינו לבין אבינו מלכנו, הקב"ה.

גם לפסוק: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) יש קשר ישיר לענייננו, מאחר ובסיכול אותיות נוסף ניתן לקבל גם את המילה "ממית", וגם היא עוזרת לנו להבין מהי אחת הדרכים החשובות אם לא החשובה שבהן שיכולות לקרב אותנו לגאולה, שהרי אדם הרוצה לזכות בכתרה של תורה צריך להמית עצמו עליה, שנאמר: "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה א א).

כשאדם שומע, לא עלינו, על מות אדם קרוב, עוזב הוא הכל והולך ללוותו ולחלוק לו כבוד בכל זמן, מקום ומצב, אם הוא באמת יקר לו ומחובר אליו, וכך גם צריכה להיות ההתייחסות שלנו למצוה החשובה מכולן שמקרבת אותנו הכי קרוב למי שאמר והיה העולם מבחינת רמת החשיבות וסדר העדיפויות שאנו צריכים להעניק לה.

כמו שלפחות כמה עשרות אנשים מלווים כל אדם שהולך לעולמו בגיל 120 ב"ה, כך גם התורה צריכה ללוות אותנו בכל זמן ומקום, וצריכה להיות הבחירה המועדפת עלינו בכל משבצת פנויה אליה ניתן להזרים את התוכן האלוקי והחכמה ברמה הגבוהה ביותר שקיימת בעולם כולו, שמאירים לנו את הנשמה ובכך גם את כל הבריאה.

מה יעשה אדם לו יתאפשר לו לקום לתחיה למשך שעה אחת? שהרי לא יאבד זמן יקר, יברר היכן נמצא בית המדרש הקרוב ביותר וירוץ אליו בכל כוחו ללמוד תורה, להתפלל ולעשות מצוות, כשזאת גם הצורה בה עלינו להתייחס ללימוד התורה ועשיית כל דבר שמהווה את רצון ד' יתברך, אמנם לא בלחץ חלילה אלא מתוך אהבה, יראה, עונג, שמחה, ותחושת רוממות שזכינו להיות חלק מיושבי בית ד' יתברך, שנאמר "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהלים פד, ה).

לגאולה ניתן להוסיף גם את בית המקדש שגם לבניינו אנו מצפים בכמיהה, מאחר ובניקוד שונה המילה "תמים" מקשרת אותנו ל"ארים ותמים" ודרכם גם לבית המקדש שם היה הכהן הגדול מקבל מהקב"ה תשובות לשאלות דרך אותם ארים ותמים.

שנזכה לגאולה השלמה, לביאת המשיח ולבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אכי"ר.

פרשת השבוע נפתחת במילים: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך..." שס"ת שלהם היא: "חי ה(שם) אמת מכ"מ (מידה כנגד מידה)" בחילוף אותיות, ויתכן וכבר בשלב הזה מקבלים אנו רמז לעתיד לבוא באותה פרשה בה הקב"ה משלם לכל המצרים הרשעים כגמולם, במהלך שממנו ניתן ללמוד על הנהגת מכ"מ בה נוהג ד' עם כל ברואיו ואליה מצרף את מידת הרחמים שלו יתברך, בלעדיה העולם לא יכול היה להתקיים.

ניתן ללמוד רבות אודות התכלית של יציאת מצרים וקריעת ים סוף מהפסוק:

בסיכול אותיות מתקבל: "כותב ה(שם) מי ביש(י)בה" ולפני זה הרי כתוב "ויבאו בני ישראל", ועוד יודעים אנו שהשאלה השניה שנשאל האדם כשהוא מגיע לעולם הבא היא: "קבעת עיתים לתורה?" ומצירוף כל הנקודות האלה מבינים אנו באופן חד משמעי שהמטרה המרכזית והעיקרית של של כל יהודי באשר הוא היא לימוד ועסק התורה הקדושה.

כשם שלים וליבשה יש נקודת חיבור, אם נבדוק איזה אותיות יש בתוך "הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" ומחברות ביניהם, היינו האות האחרונה במילה הראשונה והאות הראשונה במילה השניה, נמצא את האותיות "מ" ו"ב", שנאמר "ודברת בם". "ב" כנגד האות הראשונה בה נפתחת התורה שבכתב (בראשית), ו"מ" כנגד האות הראשונה בה נפתחת התורה שבע"פ (מאימתי).

אחת הטעויות השכיחות בקרב הציבור היא המחשבה שרק שביל אחד נפתח בים סוף כשלמעשה נפתחו שנים עשר שבילים כמניין השבטים עפ"י המדרש ורמז לכך ניתן לראות במילה "ביבשה" שאם נחלקה לכמה חלקים נקבל: ב-יב = 12 ש"ה = שבטי ה(שם) או שבילי הים.

ס"ת מלך, רמז לכך שתכלית כל המהלך האלוקי היא שכל ישראל ימסרו את נפשם ללימוד התורה הקדושה ואם ידרש יהיו מוכנים ללכת הכי רחוק שרק אפשר כמו נחשון בן עמינדב.

אין מים אלא תורה ועוד טרם מתן תורה מקבלים אנו רמז שאת השמירה וההגנה (חומה) הטובים והעצמתיים ביותר יכול האדם לקבל באמצעות התורה.

בחינה של צמד המילים "מִימִינָ-ם וּמִשְּׂמֹאלָ-ם" שולחת אותנו לבדוק איזה אותיות ניצבות מימין ומשמאל לאות "מ" והן האותיות "ל" ו"נ" שמלמדות אותנו על כל המהלך של יציאת מצרים ובתוכה גם קריעת ים סוף. האות "ל" מסמלת את לימוד התורה שעתידה להינתן במעמד הר סיני זמן קצר לאחר מכן והאות "נ" את שער החמישים, והרי אחת הסיבות שהקב"ה הקדים את יציאתו של עם ישראל ממצרים היא מאחר והתקרב לשער החמישים של הטומאה, והאות "נ" מסמלת גם נפילה והקב"ה לא רצה לראות את עמו הנבחר נופל למקום השפל הזה מחד, ומאידך כל המהלך של יציאת מצרים הוא כדי שהעם הנבחר יעשה את צעדיו בדרך העולה בית א-ל ויזכה לשערי החמישים של הקדושה, הטהרה, החכמה והבינה בעה"י.

הסכום הגימטרי של "ב" ו"ח", שתי האותיות הקיצוניות של המילה "בשלח" הוא עשר, כנגד עשרת הדברות שמסמלות את התורה כולה, והסכום הגימטרי של "בשלח" הוא 340 כמו של המילה "שם", לרמוז לנו שפרעה שלח אותנו ממצרים רק כשהקב"ה רצה בכך ואישר את המהלך.

אם נבחן הפעם את שתי המילים שמופיעות בפסוק כט מימין ומשמאל ל"מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" נגלה שהן במילה "חֹמָה" (מימין) והן במילה "וַיּוֹשַׁע" (משמאל) הסכום הגימטרי של האות הראשונה והאחרונה היא 13 כמניין "אהבה" ו"אחד", שתיים מהמגמות העיקריות של ד' יתברך ולא רק בעולם הזה, כשאם נחבר את שני המספרים נקבל את המספר 26 כמניין שם הוי'ה ב"ה, שמופיע מיד אחרי, לרמוז לנו שכשיש אהבה ואחדות מהוה הדבר בסיס נפלא לגילוי אור ד' יתברך, ואח"כ מופיעה המילה "בַּיּוֹם" שגם אותיותיה הקיצוניות הן "בם", ואח"כ המילה "הַהוּא" שערכה הגימטרי הוא 17 כמניין "טוב".

מעניין לראות שאפילו במילה "חֹמָה", שבשינוי ניקוד מבטאת את חרון האף של הקב"ה כנגד אותם אלו שלא מיהרו להיכנס לים סוף אלא רק לאחר שהמים נקרשו, גלומה אהבתו האינסופית של הקב"ה כלפי עמו הנבחר, כמו אומר להם: "בין אם הייתם מהראשונים להיכנס ובין אם מהאחרונים אהבתי אליכם היא אדירה והיא ללא כל תנאי או סיבה מיוחדת, מאחר ובכם בחרתי להיות לי לעם הנבחר, בניי ובנותיי, יקיריי ואהוביי, ולא אתן לאף אחד לפגוע בכם", ומידת האהבה קשורה גם למידת החסד והרחמים של מי שאמר והיה העולם, שיש לה חלק גדול ומרכזי בהגיענו עד הלום בעה"י. וכך ניתן להקיש את "וישע" לרמת האחדות הגבוהה שהיתה בעם ישראל עליה נכתב: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ב) ופירש"י "כאיש אחד בלב אחד", אותה אחדות שהפחידה מאוד את פרעה, גרמה לו להרגיש מאוים והביאה אותו לקרוא לנו לראשונה בהיסטוריה "עם ישראל". אם נחבר את האות האמצעית של כל אחת מהמילים, "מ" ו"ו" נקבל בגימטריה קטנה שוב את המספר עשר בגימטריה קטנה שמסמל את עשרת הדברות ודרך זה את התורה כולה ובגימטריה יותר קטנה את המספר אחד, שנדע מי עומד מאחורי המהלך הזה בתוך כל שאר המהלים שהיו, הווים ויהיו.

השאלה הראשונה שעולה בלימוד הפסוק הזה היא מדע משתמשת התורה בלשון שונה עבור המצוות והחוקים, בזמן שהיתה יכולה לכתוב "והאזנת למצותיו וכל חקיו" או לחלופין "ושמרת מצותיו וכל חקיו"? והשאלה השניה היא מדוע מופיעה המילה "כל" רק ביחס לחוקים לעומת המצוות מהן היא נעדרת?

בזמן שהשכל האנושי מסוגל להבין את המצוות ואת ההיגיון שטמון בהן, קשה לו יותר לפענח את החכמה האלוקית העליונה יותר שגלומה בחוקים, ומכאן שמספיק שהאדם יאזין למצוות ומיד כשילמד אותם יתחבר אליהן באופן טבעי ויבין את חשיבותן והטובה האישית והכללית שהן טומנות בחובן, ולעומת זאת כשמתבקש האדם לעשות דברים שאינו מצליח להבין בעולם המושגים האנושי שלו היתה התורה צריכה להשתמש בלשון שמירה, שמבטאת קבלת הדברים כפי שהם, בלי תנאי ותלות באם הם נקלטים היטב באוזניים בין אם לאו, ומכאן תובן גם התשובה לשאלה השניה, שהתורה מדריכה את האדם לא לעשות איפה ואיפה עם החוקים ולקבל את כולם כפי שהם בין אם האדם מצליח להבין ולפענח אותם, את טעמם, סיבתם ותועלתם בין אם לאו.

שמחתי לגלות שבחלק מהדברים כיוונתי לדעתו של ר' גולן קבלן שמובאת בסדרת הספרים הנפלאה "אור החמה" של הרב משה חורב.

הפסוק שיש הנוהגים לאמרו לאחר תפילת שחרית מעורר שאלה - אם "לא אשים עליך" את "כל המחלה אשר שמתי במצרים" אז לא יהיה כל צורך בריפוי אז מדוע מציין הפסוק "כי אני ד' רפאך"? אלא שיתכן לאמר שמדובר באותם מקרים בהם הקב"ה מקדים תרופה למכה ושולח לאדם את הישועה עוד לפני שהוא מזדקק לה, כשם שלפני שבאים נגעים על גוף של אדם שנוהג לדבר לשון הרע ח"ו, מגיעים הם תחילה לקירות ביתו ואם הוא לא מבין את הרמז האלוקי שגלום בהם, מגיעים לבגדיו ורק אז לגופו. יותר מכל דבר אחר התורה היא זו ששומרת על האדם לא רק בזמן הלימוד בה אלא גם בכל זמני הביניים, בשונה משאר המצוות שמגינות על האדם בזמן שהוא עוסק בהן ואף בדרך אליהם, כמו המנהג לתת לאדם שנוסע למרחקים כמה פרוטות לצדקה לצורך אדם או מקום פלוני באותו מקום אליו הוא נוסע ובכך הופך אותו לשליח מצוה, והרי נאמר: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". גם אם קיימת גזירה על האדם ישנם דברים שיכולים לשנותה והם:

* תפילה מעומק הלב - שמעצם העובדה שמקרבת היא את האדם אל ד' ומדבקת אותו אליו יתברך, היא גורמת לו להשתנות ולהתעלות הרבה מעל למקום בו היה טרם התפילה, ומתוך כך כבר הגזירה מתבטלת מאחר והיתה מיועדת לאדם אחר לגמרי.

* צדקה - שהרי לא לחינם כספו של האדם נקרא "דמים", מאחר והוא קשור אליו ממש כמו אל עצם מעצמיו, מזהה אותו כחלק ממנו, ולא קל לו להיפרד ממנו, ובמיוחד אם הוא ירא שמים שהשיג את כל ממונו ביושר, כשנתינת צדקה מהוה למעשה דבקות בממ"ה והליכה בדרכיו, ומכאן נאמר: "צדקה תציל ממוות". ניתן לראות שהמילים "ממנו" ו"ממונו" דומות מאוד ומורכבות מאותן אותיות, כשכל מה שמבדיל ביניהן זה "ו" החיבור, כראיה נוספת לעצמת החיבור בין האדם לממונו.

* צום - מהסיבה שצמים ביום כיפור ובשאר כל הצומות כשהמטרה העיקרית היא שהאדם יפשפש במעשיו יעשה חשבון נפש בינו לבין עצמו ומתוך כך יחזור בתשובה על כל מה שחטא, והרי החטא הוא מלשון להחטיא את המטרה, ונאמר: "כל עוד הנר דולק עדיין אפשר לתקן".

* שינוי המעשים - שהאדם ישנה את אורח חייו, תפיסת עולמו והדרך בה הוא מנהיג את עצמו, ואם יש צורך בכך אף מהקצה א-ל הקצה, ויישר את עצמו עם דרך המלך.

* שינוי השם - לכאורה הפעולה הקלה ביחס לכל השאר, אך עם זאת מהוה את השינוי הקל מכולם, כשכל שאר הפעולות מבטאות הקרבה ומסירות נפש גדולים, שורשיים ומהותיים יותר, שיכולים להשפיע יותר הן על האדם והן על הגזירה עליו.

המכנה המשותף והברור של כל הפעולות האלה הוא שהאדם משתנה בעקבותיהם, ומתוך כך גם מעלה את הסיכוי שגם הדין כלפיו ישתנה בצורה משמעותית בהתאם.

אפשר לדמות את הקדמת התרופה למכה גם לאכילת דברים בריאים שנחשבים לאנטיביוטיקה של הטבע כדי להתחסן מתופעות החורף כמו אכילת שום, קיוי ותפוז. בין כל שאר הדברים מלמדת התורה את כל לומדיה כיצד לשמור על נפש בריאה בגוף בריא כמו לדוגמא שלא אוכלים דגים עם חלב או בשר עם דגים, ולא שותים מים בזמן הסעודה מאחר והם שוטפים את מיצי העיכול שהגוף מייצר ואז במקום שהאוכל יתעכל הוא יכול להישאר במקומו ולהירקב, אלא עד כעשרים דקות לפני הסעודה או משעתיים לאחרי, ואם רוצים לאכול באותה סעודה גם מהדגים, גם מהעופות וגם מבשר הבקר שמוגש על השולחן, סדר האכילה צריך להיות מהקל לעיכול א-ל הכבד, היינו מתחילים עם הדגים ואחרי שעושים מים אמצעיים, ממשיכים עם העוף ומסיימים עם בשר הבקר.