פרשת וארא

"וארא אל אברהם  אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו,ג). א-ל ש-ד-י, על שם שיש די באלוקותו לכל בריה ובריה (האריז"ל).

"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו,ט)

ע"י שמחה אפשר לזכות לישועה, אפשר להמתיק את כל הדינים שבעולם. צריך ללמוד לחיות את ההווה, להפסיק לחשוב מה היה ומה יהיה, להפסיק לדאוג מהעבר ומהעתיד, "איזהו עשיר השמח בחלקו" – שמח בכל רגע, שמח בכל שניה.

הנסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד. החיים זה נסיונות, זה ירידות ועליות, זה מלחמה שלא מסתיימת עד הרגע האחרון וצריך כל הזמן להתחזק בשמחה. ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הנסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה, שהירידה הזו עוד תהפוך לעליה נפלאה ויזכה להתקרב עוד קצת אל ה', יזכה לטעום טעם חדש בעבודת השם, טעם שה' נותן למי שמתחזק בירידה ומאמין, שהכל עוד יתהפך לטובה.

מורנו הרב: ["כשמשה רבינו הגיע למצרים ואמר רבותי, ה' התגלה אלי! עומדת להיות גאולה, תתחילו לשמוח, תתחילו לשיר, תתחילו לנגן, הגיעה השעה לעשות רקודים, שירים, תביאו תזמורות, תביאו כנורות, תביאו חלילים, תתחילו לשיר על בשורת הגאולה, "ולא שמעו למשה מקוצר רוח ועבודה קשה". אומר הנועם אלימלך זה היה הויכוח בין משה והצדיקים באותו דור, משה אמר תפסיקו עם התעניות והסיגופים, תפסיקו עם העבודות הקשות, תתחילו לשמוח לשיר ולנגן. אתם רוצים לצום תצומו אך זה לא יביא את הגאולה, עם התעניות והסיגופים לא מקרבים את הגאולה, הגאולה תגיע רק עם שמחה! אמרו לו – מה? אתה מציע לנו דרך חדשה בעבודת ה'? אתה רוצה לקחת לנו את התעניות את הסיגופים אחרי שאנחנו כבר מתענים שנים על גבי שנים, הם לא שמעו למשה מקוצר רוח, מעבודה קשה, הם לא היו מסוגלים להתנער מהיאוש, להאמין למה שאמר משה שרק השמחה תכניע את הקליפה, רק השמחה תביא את הגאולה ועל זה אמר רבנו הקדוש (תורה פו' ח"ב) שבגלל שאין בהם שלמות האמונה אז הם נוטים לסיגופים ולתעניות"] (עד כאן מורנו הרב).

כל העבודה של האדם זה לשמוח בכל הכוחות, במסירות נפש, להגיד כל הזמן "הכל לטובה", להודות לה' על כל צעד, על כל נשימה, לא לחכות שתהיה צרה ואז כשמשתחררים מהצרה כבר חייבים להודות לה'. כי אם תשמח ותשיר לה', תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו.

עיקר העבודה זה לא להיות בעצבות אפילו שניה אחת. זכית להיות יהודי, תשמח! זכית לשמור שבת, תשמח! ה' ברא אותך לכבודו, ה' אוהב אותך, ה' אף פעם לא יעזוב אותך, תשמח!

אדם הולך לעשות מצווה, הוא צריך לדעת שהוא הולך לעשות דבר גדול ויקר עד מאוד. כל מצוה, כל השתדלות לעשות את רצון ה' מאירה בשמים באור יקרות המצוות מחברות אותנו עם בורא עולם. ועיקר החבור עם בורא עולם זה השמחה. ככל שאתה יותר שמח במצווה היא יותר מחברת אותך עם בורא עולם.

אמונה ושמחה, זה הולך ביחד. צריך להכניס יותר אמונה לחיים שלנו, רק זה יוציא אותנו מהעצבות, מהנפילות האלה. אדם, מהרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות, ולא תמיד התוכניות שלו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלו מתממשים. ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל הבריאה כולה. אז נכון, מה שיקבלנו זה לא בדיוק מה שרצינו. אבל מי אמר שזה לא בדיוק מה שצריך? מי אמר שמה שאנחנו רוצים זה מה שצריך? אולי מה שאנחנו רוצים זה משהו אחד ומה שצריך זה משהו אחר? לא הולך לך, תמשיך לרצות, לכסוף, להתפלל עד שתבנה את הכלים ואז תוכל לקבל. בינתיים תשמח! אל תאשים לא את עצמך ולא את אף אחד אחר. תזכור שהכל זה מה' ושככה זה הכי טוב בשבילך בינתיים.

כרטיס הביקור שלנו בעולם הזה זה השמחה שלנו. כי השמחה שלנו זה כמה אנחנו קרובים לה', מאמינים בה'. כי אם אתה בעצבות, זה כמו שאתה אומר אין ה' בעולם ח"ו. אדם מגרשים אותו, מסלקים אותו, לא מקבלים אותו, אבל מה' לא גרשו אותך, תברח אל ה'.

המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב. עשיתי עבירה ח"ו? אני לא אתן לו ליצר הרע להפיל אותי לעצבות. בשום אופן לא! אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה, אני אבקש שיעזור לו לעולם לא ליפול יותר לעבירה הזאת ואני אמשיך בשמחה. אחד הדברים הכי חשובים זה להאמין באמונה שלמה שה' אוהב אותי. אהבה אינסופית. כשאני באמת מאמין בזה, אני מסתכל על הכל בעיניים קצת אחרות. כי אם ה' כל כך אוהב אותי, אז מה שקורה לי עכשיו לא יכול להיות רע. כשמקבלים באהבה את הזמנים הקשים האלה אז זוכים להתקרבות מיוחדת. דוקא אז אפשר להוכיח כמה אנחנו נאמנים לה', כמה אנחנו מתאמצים למצוא את הדרך לחזור להתחבר אליו מחדש.

אין לי הכל אך יש לי הרבה. בסך הכל חבילה דיי יפה קיבלתי. אני משתדל לשמוח בכל דבר קטן, אפילו במשהו מן המשהו. כל תנועה טובה, כל תזוזה, אפילו כל שהיא מרע לטוב, זה יקר מאוד אצל ה' יתברך.

ה' אוהב את השמחה בחלקנו. מה זה חלקנו? זה כל מה שנדרש לנו להשלים את התפקיד שלנו בעולם. לכל נשמה נתנו כשרונות ושאר מתנות שמים לפי מה שהיא צריכה לעשות כאן בעולם. אחד קיבל הרבה כסף, כדי להתמודד עם נסיון העושר והשני, שכבר התמודד עם נסיון זה בגלגול קודם, בא עתה לעולם כדי להתמודד דווקא עם נסיון העוני. כל אחד מקבל בדיוק את הנצרך לו לצורך תיקונו. אדם צריך לשמוח גם במה שלא הולך לו, גם במה שחסר לו, זה הכל נקרא "חלקו".

וכשמתבוננים קצת ב"חלקנו", רואים כמה הוא מרשים, כמה אלפי חסדים וטובות אנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע. קיבלנו פה כדי לא להפסיק להודות להקב"ה על כל החסד שהוא מרעיף עלינו, על כל הרצונות הטובים שהוא נותן לנו כי רצון זה שמחה. מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עושה בכפיה. כשהוא רוצה, כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש פתאום את השמחה.

עם השמחה אפשר לסדר הכל. אם אדם רוקד ושר לה', אז כל השפע מגיע אליו. עם שמחה זוכים להפוך את הירידה לעליה, להמתיק את כל הדינים, לרפא את כל המחלות. "יש לך ילדים? תתחיל לרקוד ולשמוח, עוד אין לך ילדים? בזכות השמחה והריקודים יהיו לך ילדים, עוד אין לך שידוך? בזכות השמחה יהיה לך שידוך" )מורנו הרב) .נכשלת בעברה ח"ו? אסור לך לפול בדעתך, תעשה תשובה ותמשיך לשמוח כי הכי מסוכן זה העצבות. תראה איזה יצר הרע גדול קיבלת, תראה עם מה אתה מתמודד כל יום, תראה איך אתה מתגבר ועושה מצוות במצב הקשה הזה, אז ראוי שתשמח יותר ויותר.

כל הענין שלי זה לשמור על הקשר. זה ישמח אותי יותר מכל דבר אחר. גם אם יש לנו כל מיני תענוגות אחרים, שהרי אנחנו לא מאלה שנמצאים בפרישות מן העולם, בתוך תוכנו אנחנו יודעים את האמת. שהתענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם. וזוכרים כמה ה' אוהב אותנו. באלו לשונות של חיבה מבטיח לנו בורא עולם בפרשה זו שהוא יגאל אותנו, שהוא לא ישכח אותנו. והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, והבאתי אתכם... אבא לא יכול להתנתק מילדיו. גם אם נפלו לאן שנפלו. גם אם הגיעו לשאול תחתיות. זה בטבע. אין כאן אפילו בחירה. אבא יהפוך את העולם בשביל הילדים שלו. וככל שהם יהיו יותר בחושך, כך ה' מרחם ומוריד יותר אור. לא בגלל הזכויות שלהם, בגלל הרחמים שלו יתברך.

יש דברים שלא מבינים. בפרשה הקודמת משה ואהרון באים לפרעה בשליחות ותובעים: שלח את עמי! ובמקום שיהיה יותר טוב, נהייה יותר גרוע. אין יותר תבן, לכו וקוששו תבן בעצמכם אבל אין הנחות, אותה כמות שעשיתם קודם, תעשו גם כעת. והפרשה מסתיימת בשאלה הנוקבת של משה רבנו: למה הרעות לעם הזה" (ה,כב). מאז שבאתי, נהיה רק יותר גרוע. קשה לראות את הסבל הנורא שלהם. את התשובה אפשר לקבל בפתח הפרשה שלנו:  "וארא אל אברהם... ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו,ג).

יש גם את הלא נודעתי להם. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו שהיתה למשה ובכל זאת לא היו להם שאלות. בעיניים עצומות הם צעדו אחרי קול ה'. באמונה ובבטחון. "מי שיש לו אמונה" אומר רבינו הקדוש (שיחות הרן נג) "חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד. אבל מי שאין לו אמונה ח"ו, חייו אינם חיים כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה שוב אין לו שום חיות כי אין לו במה לנחם עצמו כלל מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה רחמנא ליצלן".

פרעה מקבל כאלה מכות קשות והוא מתעקש, לא מוכן להודות שיד ה' בדבר. ומה אתנו? עד כמה אנחנו באמת מאמינים שכל דבר שקורה לנו מאת ה' הוא? מקבלים מכות קטנות, נפל לי, נשבר לי, נאבד לי, הכל ברחמנות, הכל להזכיר לנו שיש מנהיג לבירה, ושהכל נהיה בדברו. ואם אנחנו לא מתעוררים מהמכות הקטנות, אנו מזמינים על עצמנו מכות יותר גדולות ח"ו.

צריך כל הזמן להתחזק באמונה שאין טבע. מה שאנחנו קוראים טבע זה הכל תוצאה של רצון הבורא. וכשהוא רוצה, הטבע משתנה.

יהודי הולך עם תפילות, הוא יכול לשנות את חוקי הטבע כי התפילה מחברת אותו למי שמושך בחוקים של הטבע. כל מכות מצרים באות כדי לחזק אותנו באמונה הזו. "וידעתם כי אני השם". ואיפה שיש אמונה, יש שמחה.

["אדם צריך להיות בשמחה, כל רגע, וכל החיים שלו. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם הוא בשמחה סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. בן אדם רואה פתאום שהוא עצוב, זה צריך להיות אצלו סימן שהוא לא מחובר. ואז הוא ממהר להתחבר, ה',ה', אני אוהב אותך, ה' אני יודע שהעולם הזה זה הכל אתה, שאין פה כלום, אני עכשיו קיבלתי את הנסיון הזה והשני קיבל את הניסיון הזה ואין לי מה להתלונן על הנסיונות שלי כי בסך הכל המטרה פה זה להתחבר, אז אני מתחבר מהשליחות האלוקית שלי פה בעולם. מהנתונים שלי, עם המידות האלה שיש לי הקשות, עם הסבל הזה מהשכן הזה, עם ההורים האלה, עם המשפחה החילונית הזו שקשה לי אתה, שאני צריך גם לתת כבוד כי חייבים לתת כבוד, ומצד שני הם יכולים להרוס לי את כל הבית ואיך אני מסתדר עם כל זה, שזה נורא קשה, ובכלל, לבעלי תשובה מאד מאד קשה, ואל תחשבו שיש בן אדם שלא קשה לו כי אם לא קשה לו, בשביל מה הוא בא לעולם, כי כל העולם זה התמודדות התמודדות התמודדות עם עוד ועוד קשיים. אבל, אני לא לבד. אני לא לבד, יש ה'. אז אם פתאום רע לי, אני מרים את הראש לשמים." ] (באור פני מלך).

השמחה זה האות שאנחנו מחוברים עם ה'. אדם לא יכול להגיד שהוא שמח כשהוא לא מחובר עם ה', שמחה בלי חבור זה הוללות, בדיחות, קשקושים, השתוללות אבל אם הוא באמת שמח, זה הוכחה שהוא מחובר עם ה'.

צריך לעשות מסירות נפש על השמחה. המניעות הכי גדולות בעולם זה על השמחה. הטבע של הבן אדם זה להיות בעצבות. זה הטבע. זה מהעפר לא להיות בשמחה. אדם עובר עליו עלבונות, בזיונות, עשו לי ככה, עשו לי ככה, כל מיני הרפתקאות בגוף ובנפש. אבל עם שמחה אפשר הכל לסדר. אדם רוקד ושר לה', הכל עובר, הכל מסתדר. כי שמחה זה חבור אל ה'.

יהודי השמח ביהדותו הוא הברייה המאושרת עלי אדמות. יהודי לא זקוק לבזבז הון עתק במאמצים עקרים להשיג שמחה מדומה כמנהגו של עולם. יהודי שואב את שמחתו מהחבור עם ה'. מהידיעה שהוא עובד לכבודו של מלך רם ונישא מלך מלכי המלכים יחד עם האמונה הבהירה שכל מה שעובר עליו, הכל לטובה. אלה מולידים בתוך הנפש פנימה שמחה אמיתית שהיא עיקר החיים. כמו אצל גיבורי הסיפור הבא:

החייל

לכבוד אדון חיים ולדר, כותב אליך היהודי הירושלמי ממאה שערים. אולי קצת שכחת ממני, משום שכבר חודשים אני לא כותב לך, אבל אל תיעלב מפני שיש סיבות רבות לדבר, בעיקר בגלל היותי עסוק מהבוקר ועד הלילה. ואם תאמר: מה יש ליהודי בן כמעט מאה שנים להיות עסוק? יש לומר: ליהודי בן מאה עם כל כך הרבה נכדים ונינים ובני נינים, שאיני רוצה לנקוב במספרם מחשש עין רעה – הם ממלאים לו את היום וחצי מהלילה. אני רוצה לספר לך על הביקור שלי ושל רעייתי בקונסוליה האמריקנית בירושלים בשנת תשמ"ד. למען הסר ספק, כף רגלי לא דרכה מעולם בארצות הברית. אך זה לא קונץ גדול, כי כף רגל זו גם לא דרכה מחוץ לירושלים, פרט למספר נסיעות חשובות, בפרט לשמחות. הכלל, בוקר אחד אני חוזר מהתפילה ומודיע לרעייתי שאנחנו הולכים לקונסוליה האמריקנית. "מה יש לך עם קונסוליה האמריקנית?" שואלת אשתי בחשד. אמרתי לה: "תבואי ותראי". מכיוון שהסיפור הזה התרחש לפני שלושים שנה ושנינו היינו צעירים, בני שבעים בערך, מובן שהלכנו ברגל מ'מאה שערים' לרחוב 'דרך שכם', שם שכנה הקונסוליה האמריקנית.

הגענו לשערי הקונסוליה. עמדו שם שומרים רבים, מפני שזהו אזור ערבי והאוכלוסייה שם לא רחשה חיבה לארצות הברית, במיוחד שבאותה תקופה החלה האינתיפאדה הראשונה. ברגע שעמדנו שם, הקיפו אותנו כעשרה שומרים גברתנים. הם דיברו באנגלית, שפה שאני לא כל כך מבין, כי היא לא כוללת שום מילה באידיש. כל מה שידעתי לומר זה "אמבסדור", שזה שגריר באנגלית. אשתי מצדה התחילה לצעוק עליהם באידיש. אפילו לא ניסיתי להשתיק אותה, מפני שידעתי שהם יודעים אידיש בדיוק כמו שאני יודע אנגלית, מה שמאפשר שיחה חופשית בין הצדדים ללא חשש שמישהו נעלב או משהו. בתום דקות ספורות הגיעה ניידת משטרה ומתוכה יצא שוטר כבן חמישים. הוא ניגש אליי ושואל: "ר' ייד, לשם מה הגעת?" אני אומר לו: "אני רוצה להיפגש עם השגריר שמואל לואיס". הוא מסביר: "לשגריר קוראים סמואל לואיס, אבל הוא יושב בתל אביב, לא כאן". "אני יודע שהשגריר יושב בתל אביב, מפני שלארצות הברית אין שגרירות בירושלים, אבל היום הוא כאן ואני באתי לשוחח אתו". השוטר ניגש לגברתנים ומתקשקש אתם באנגלית. הוא חוזר אליי ושואל בחשד: "תגיד, מנין אתה יודע שהשגריר נמצא כאן?" אני אומר לו: "תבקר במקווה של 'זופניק' כל יום, וגם אתה תדע הכל". הוא צחק ואני מיד קלטתי שאם הוא מבין את משמעות דבריי הוא בצד שלנו.

"תראה", הוא אומר, "הם מאד עצבניים, מפני שישנה כוונה להעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים ואנשי נטורי קרתא פועלים בכל בכוח כדי למנוע זאת. הם בדיוק קיבלו הנחיה להיזהר מאנשים שנראים כמוך". "אני יודע על כל הסיפור הזה", עניתי. "אני צריך ממנו טובה קטנה, ובתמורה, אדבר ב'זופניק' למתן את כל ההתנגדות הזו". אשתי מסתכלת עליי בתדהמה. הבעל שלה ממאה שערים פתאום מדבר כמו איזה דיפלומט חשאי שמארגן עניינים.

השוטר חוזר לגברתנים ומסביר להם מספר דברים. מבטם הכועס נרגע ואט אט הופך להבעת הערכה. אחד מהם מדבר במכשיר קשר באנגלית ונראה לי שהוא מתכוון לתת לי להיכנס. בינתיים, השוטר מסביר לנו כי העביר את דבריי וכי כדי להרגיע אותם שאיני מתכוון להתנקש בחייו של השגריר, הוא עצמו ערב לי שאני נקי מבחינה ביטחונית ואף התנדב ללוות אותי כדי לשמש כמתורגמן ביני ובין השגריר. לא הבנתי איך הוא לוקח אחריות עליי אם אני עצמי הייתי מהסס לעשות זאת. השוטר עצמו פתר את תמיהתי. "אני זוכר אותך", אמר לי "אתה נכנסת לפני שנה בדיוק לראש הממשלה וביקשת ממנו טובה לאיזה דוור בשכונה שלכם. עד הרגע הזה לא מפסיקים לדבר עליך, והאמת שהסיפור שלך מוזכר כקוריוז בכל תדרוך ביטחוני בשב"כ: איך הצליח חרדי ממאה שערים להיכנס לראש הממשלה? הוא דפק בדלת ונכנס!"

בתוך חמש דקות ניתן האישור, ואנו נכנסנו לתוך הקונסוליה והובלנו למשרדו המפואר של הקונסול. שם, בדיוק על פי המידע שקיבלתי באופן מקרי ב'זופניק', ישב כבוד השגריר מר שמואל לואיס. ניגשתי אליו, לחצתי את ידו ואמרתי: "ר' שמואל היקר, רציתי לדבר אליך כיהודי אל יהודי".

השוטר תרגם לו את דבריי והם החליפו מספר משפטים, שבסופם אמר לי השוטר, די נבוך, כי סם לואיס שמח שהגעתי אבל הוא אינו יהודי. מובן שמידע  זה מאכזב אותי, אך אני עונה בדיפלומטיות: "לא נורא, אז אני שמח להכיר אותך ורציתי לדבר אתך כיהודי אל גוי". השוטר מתחיל לתרגם ואפעס במשפט "כיהודי אל..." הוא נתקע והשגריר משלים אותו: "גוי" ומתגלגל מצחוק. וכאן אני מנצל את ההזדמנות ומדבר על העניין שלשמו באתי, ואחרי כל משפט אני ממתין שהשוטר יתרגם.

"יש לנו במאה שערים משפחה של גרים", אני אומר לו. "גרים זה גויים... כמוך, שהפכו ליהודים. עליך לדעת אדוני האמבסדור, שמאד קשה לגוי להפוך ליהודי, כי מערימים עליו הרבה קשיים בדרך, שלא כמו הנוצרים שרוצים להפוך את כולם לשכמותם". השוטר מתרגם בזהירות, נתקע קצת, אבל השגריר מעודד אותו לתרגם מילה במילה ונראה שהוא די נהנה מהעניין. "כמה שקשה להיכנס לעם היהודי, קשה יותר להיכנס לציבור החרדי. וכמה שקשה להיכנס לציבור החרדי, קשה פי מאה להיכנס למאה שערים לנטורי קרתא". השוטר תרגם, והשגריר בהחלט החל להסתקרן. "המשפחה שאני מדבר עליה מתגוררת כבר עשר שנים במאה שערים ונכנסה לגמרי לקהילה. הם נראים במראה ובלבוש בדיוק כמונו, והציבור מכבד אותם מאד. כאן אשתי התערבה: "בוא נראה אם בשידוכים יכבדו אותם ככה..." קיוותי שהשוטר יימנע מלתרגם את המשפט הזה, אבל התבדיתי. השגריר התפקע מצחוק. "בקיצור, הכל הולך על מי מנוחות עד פורים האחרון, כאשר עולה בדעתה של אם המשפחה להכין תחפושת מיוחדת לבנה בן השמונה. ועליך לדעת, אדוני השגריר, שרוב הציבור מתחפש למה שהוא ממילא. אנשים שמים שטריימלך מצמר גפן במקום שטריימל אמיתי, או זקן ארוך ארוך ארוך במקום זקן ארוך, אבל הילדים מתחפשים לעיתים להמן הרשע ולאחשוורוש ולכל מיני טיפוסים". השוטר התבלבל עם התרגום, אך איכשהו הסביר לשגריר שמדובר בדמויות שליליות מהתנ"ך. "אני תיכף מגיע לסיפור, ר' שמואל, כלומר, כבוד השגריר. בפורים הזה עושה אשת הגר את הטעות הראשונה מאז התגיירו. טעות שאולי הייתה נסלחת בכל מקום אחר חוץ מנטורי קרתא של ירושלים. היא חיפשה את  הבן שלה לחייל!!! אתה מבין, כבוד השגריר, מה היא עשתה כאן? אני רואה שאתה מבין, אבל מדוע אתה צוחק? תאמין לי ששום דבר מצחיק לא יצא מזה. הבן קיבל שחרור מיידי מתלמוד התורה וכעת הוא יושב כבר שבוע בבית, הוריו פוחדים לבוא כי אין להם שום הסבר מניח את הדעת מדוע בחרו מכל התחפושות בעולם לחפש את בנם לחייל, ואני רואה את צערם מספר ימים ואיני יכול להירדם בלילה.

והלילה, בתוך נדודי השינה האלה, אני נזכר ששמעתי ב'זופניק' שהשגריר היהודי שמואל לואיס מגיע לקונסוליה לדון בהעברת השגרירות לירושלים ולי מבריק רעיון, שאני יכול לנצל את הביקור שלך כדי לעזור למוישה המסכן, הילד שהתחפש לחייל, ולכל משפחתו שנמצאים בסכנת נידוי וחרם. "כיצד אני יכול לעזור?" שואל סם לואיס. "אתה תגיע לבית שלו להודות לו על שהתחפש לחייל אמריקני, ואנחנו איכשהו נחבר את זה עם הבקשה של אביו שלא להעביר את שגרירות ארצות הברית לבירת המדינה הציונית, ובאותו רגע אחד הוא יהפוך ממנודה לגיבור על". השגריר כבר לא צחק. הוא נראה רציני. ידעתי שאני מבקש ממנו דבר לא פשוט. "אני יודע שזה לא עניין של מה בכך, אדוני השגריר, אבל חשבתי לפנות אליך כיהודי אל.. אל בן אדם. תבוא, תבקר אצלנו, תיתן לו איזה דגל אמריקני ותגיד שבאת להכיר את נטורי קרתא, אינך צריך לומר דבר על השגרירות. סמוך עליי. אני אלך ל'זופניק' ואדאג לשמועות הפנימיות. מה אכפת לך? זה חמש דקות נסיעה מכאן!" ניכר על השגריר שהסיפור מצא חן בעיניו. הוא ביקש לצאת להתייעצות, ולאחר מכן חזר, חנוט בחליפה, ואמר: "בואו נזוז, אתם באים אתי ברכב". וכך נסענו ברכבו המפואר של השגריר לפנינו ואחרינו רכב ביטחון, ומאחור ניידת משטרה הנהוגה על ידי השוטר המתורגמן היישר לתוך מאה שערים.

מובן ששיירה כזו בתוך מאה שערים מזניקה למקום תשעים אחוז מתושבי השכונה. אנו ירדנו ליד בית משפחתו של מוישי, השגריר עלה לביתו, הגיש לאבי המשפחה תשורה צנועה מאת ממשלת ארצות הברית וביקש להצטלם עם מוישי בבגדי חייל של ארצות הברית. הוא הצמיד למדי החייל סמלים של ארצות הברית שלקח מהשגרירות, ושניהם יצאו למרפסת להצטלם. השגריר לחץ ידיים ונעלם, והשאיר אותי כדי להכין את האב מה הוא צריך לומר. אני עצמי יצאתי החוצה וסיפרתי, שבזכות אבי המשפחה, האמריקני במקור, שחיפש את בנו לחייל אמריקני ופנה במכתב נרגש לשגריר ארצות הברית שיימנע מלהעביר את השגרירות לירושלים, הוא יתרום לשלום בין העמים, ויש סיכוי שהתכנית תתבטל. מובן שהמשפחה המוחרמת והמנודה הפכה לגיבורת השכונה. מנהל תלמוד התורה התנצל בפני הוריו של מוישי על הטעות הנוראה, והתפלא על עצמו כיצד לא ראה את הסמלים האמריקניים על תחפושת של מוישי. לאחר מספר חודשים התקבלה החלטה שלא להעביר את השגרירות. תאמין לי, אדון ולדר, לא היה אפילו תושב אחד שלא ייחס את זה למשפחת הגרים בכלל ולבן מוישי בפרט.

משפחת הגרים כבר אינה מתגוררת במאה שערים. הם עברו לעיר אחרת והצליחו למחוק לגמרי את עברם כגרים, אך לפני מספר חודשים עצר לידי בדרך לכותל איש עם מכונית והציע לי לנסוע. אמרתי לו: "לאן?" ענה לי: "לאן שאתה רוצה". "אדוני נהג מונית?" "לא, אני רק רוצה להסיע אותך". "למה?" שאלתי. "אתה לא מזהה אותי?" "אולי אתה נין שלי? איך אתה רוצה שאזהה, יש לי מאתיים כאלה!" "לא, אני לא נין שלך. אני מוישי. החייל האמריקני. אני בן 38 ואוטוטו מחתן את הבת שלי. כל חיי אזכור אותך שאתה הצלת את הילדות שלי

עם הרעיון המטורף שלך. הצלת אותי מנידוי ומחרם, והפכת אותי לגיבור. אני חייב לך". שמחתי מאד ואמרתי לו: "אבל אנחנו חייבים לך הרבה יותר". ,על מה?" הוא שאל. "בזכותך לא העבירו את השגרירות האמריקנית לירושלים עד עצם היום הזה..." 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שהחיים זה מאבק, זה התמודדות שלא ניגרמת, עד הרגע האחרון. כי לפעמים אני מרגיש שדי, מספיק, קשה לי, מגיע לי קצת לנוח, מספיק שנים עשיתי ואני כבר לא צעיר ומה שעשיתי פעם בקלות היום יותר קשה לי ועוד כל מיני משפטים כאלה. תעזור לי אבא להבין מה רצונך ממני בכל עניין ועניין, בכל שלב בחיים כי חיים פה לא כדי לנוח, חיים פה כדי לעשות את רצונך.

רבונו של עולם

התענוג הכי גדול שלי זה כשאני אוהב אותך. אז לא חסר לי כלום. אז אני אוהב את  כולם, אז אף אחד לא מסוגל להרגיז אותי כי יש לי סבלנות לכולם, אז אני טפח מעל הקרקע. תעזור אבא שיהיו יותר רגעים כאלה כי הם לא רבים ואתה יודע מה קורה בכל הרגעים האחרים, כשהיצר הרע מתגבר.

רבונו של עולם

כשאני בתוך צרה ח"ו, כשיש פתאום איזה בעיה לא צפויה, "תיקון" בשפה שלנו, אני כמעט שוכח  ממך. כל כך לחוץ, כל כך מודאג, כל כך מנותק, תעזור לי אבי שבשמים דווקא ברגעים האלה להרים את הראש אליך ולומר: אני לא מוותר עליך אבא. אני נשאר נאמן לך. אפילו שעכשיו זה נסיון, זה הסתרה, אפילו שאני שבור כי אני לא יודע מה לעשות ומה יהיה, אני לא שוכח אותך, אני מנסה בכוח שנשאר לי להתחבר אליך מחדש.

שבת שלום.

הרב מנחם אזולאי