פרשת וארא- גילוי האור בפרשה- כיצד?

מאמר מאת: אהובה קליין.

[לעילוי נשמת אמי-חיה ז"ל בת בן ציון]

פרשה זו פותחת  בדברי ה' אל משה: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה': וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם: וגם הקימותי את- בריתי איתם לתת להם את-ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה: וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" [שמות ו, א-ו]

השאלות הן:

א] מדוע מופיע בפסוק אחד מידת הרחמים ומידת הדין?

ב] מדוע הוזכרו האבות בדברי ה' אל משה?

ג]  כיצד השפיעה צעקת בני ישראל  על ה'?

מידת הדין ומידת הרחמים

רבי משה בן חיים- בעל ה"אלשיך" אומר:" שנינו במסכת סוטה [י"ד, ע"א]:

"תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות" [הכוונה: ממידת הדין למידת הרחמים],אך לגבי המצרים התרחש תהליך הפוך כפי שנאמר בסוף פרשת "שמות": "ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה.."[ו', א]  ופירושו של דבר ,שמידת הרחמים- לגבי פרעה- תיהפך למידת הדין עד הזמן בו יחליט לשלוח את עם ישראל ממצרים. לכן התורה פותחת בהדגשה במילים: "וידבר אלוקים [מידת הדין] אל משה, ויאמר אליו אני ה' "- מידת הרחמים.

כוונת התורה להגיד כי לגבי עם ישראל הנמצאים במיצר ועוברים ייסורים קשים- כעבדים במצרים-אליהם ה' יתייחס במידת הרחמים ובסופו של דבר, יגאלם מאפלה  לאורה, ואילו אל פרעה ה' יתייחס במידת הדין.

הרב  ברוכ'ל  ממז'בוז' [שהיה נכדו של הבעל שם-טוב], פירש את הפסוק מתוך תהלים:

"אך טוב לישראל, אלוקים לברי לבב" לגבי עם  ישראל  באופן כללי - הקב"ה מתנהג במידת הרחמים- הדבר מתבטא במילים: "אך טוב לישראל" ומנגד לגבי מנהיגי העם הוא מתייחס במידת הדין, הדבר  מתבטא במילים-"אלוקים  לברי לבב"[תהלים ע"ג, א]

האורח חיים מבאר : מצד אחד ה' מדבר עם משה במידת הדין וזה מתבטא: בשם-"אלוקים"

ומצד שני ה' מראה למשה גם את מידת הרחמים בדברו עימו כמו שנאמר: "אני ה' "

הזכרת אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב.

האורח חיים מסביר :מדוע הקב"ה  מזכיר את האבות באופן מפורט- היינו-אברהם, יצחק ויעקב?

מתברר  שכל אחד מהם מצטיין במשהו ייחודי:

אברהם  מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה תחילה משהו ממנו- מבלי שהכיר  את מידות ה' והנהגותיו תחילה, ועל כך הערכתו  של ה'  אליו כפי שמוזכר  בישעיהו [מ"א, ח]:"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"

אברהם אהב והיה דבק  בה'  על אף הניסיונות שה' ניסהו .

את יצחק הקב"ה הזכיר בשל ניסיון העקדה שהיה מוכן להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.

ויעקב הוזכר  בשל ייחודו -היות: "ולא  יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא יצא זרע רע- אלא כולם היו טובים- בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק- יצחק, אך גם רע- ישמעאל. אצל יצחק היה הטוב- יעקב - והרע היה עשיו.

המשותף לאבות- שה' ניגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה מהדרגה שה' התגלה למשה-שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.

בכך רצה ה' להודיע למשה שהוא כפוי טובה כלפי ה' ,היות ולא העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים  ואילו הוא  דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"

רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים  לא נגלה ליצחק מפני היותו  הבן של  אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם-אלא כל אחד מהם הוא :"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה  לדבר עם השכינה.

מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל  משה הייתה בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות  אל האבות.

רעיון מעניין זה אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה כבר  עם ישראל היו "רבים"  והספק היה מכרסם בלבבם ובדעתם.

לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות ורעות-אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.

צעקת בני ישראל.

צעקת בני ישראל מוזכרת כבר בפרשת שמות, שם נאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן- העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור את בריתו  את- אברהם ואת יצחק ואת יעקב : וירא אלוקים"[שמות ב, כ"ג-כ"ד]-  אלה היו ימים קשים של עינוי ועבודה קשה-  הגלות הייתה ארוכה מאד ובני ישראל צעקו אל ה' ושוועתם הגיעה אל ה'.

רבינו בחיי אומר: עם ישראל הגיע כבר אל הקץ  כבר לא היו ראויים לגאולה, אבל מרוב שצעקו אל ה' מתוך העבודה, הקב"ה מייחס חשיבות רבה לתפילתם של ישראל וזה מודגש פעמיים: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, הדבר בא ללמדנו שאינה דומה תפילה מתוך צער ודוחק לתפילה  רגילה, היות ותפילת ישראל הייתה מתוך המיצר –והיא נחשבה לתפילה מושלמת ועלתה אל ה'.

כפי שנאמר  על יונה הנביא[יונה ב'] שאמר בתפילתו : "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קודשך", יונה הבטיח שתפילה הבאה מתוך עומק נפשו של אדם ומתוך צערו -  היא המתקבלת אצל ה'.

ואפשר  לומר כי זעקה ותפילה  זו של ישראל  -מרמזת  על הגאולה העתידית התלויה בתשובה ותפילה, וההוכחה היא שבגאולת מצרים עם ישראל חזרו בתשובה על חטאיהם והתפללו אל ה'  ואכן נתקבלה תפילתם. ומיד הגיעה הגאולה.

רש"י אומר כי בפרשתנו:  נאמר שה' שמע את נאקת עם ישראל - כדי לקיים את הבטחתו בברית בין הבתרים [בראשית ט"ז, י"ד]"וגם את  הגוי אשר יעבודו  דן אנוכי"-כדי להוציאם ממצרים . "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים"[פסוק ו']

ובהמשך ה' מבטיח לגאול את עם ישראל בארבעת לשונות הגאולה: "והוצאתי...והצלתי. .וגאלתי.. ולקחתי"

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק כי צעקתם  של עם ישראל במצרים, תפילה  הבאה מתוך  חשכת הגלות, הנאמרת מתוך ייסורים קשים, כאיש אחד , ברמ"ח אברים- מגיעה עד  כיסא  מלכי המלכים  ופותחת שערים לאורות וניסים גדולים כדברי ה':"אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים..."