"וידבר י-הוה אל-משה לאמר". וידבר = ויד+בר.
יד – בחינת שבועה,

בר – שפע של קיימא, תבואה, מזונות, חיטה, ממון-חי וכולי.

בחינת אל תקרי וידבר אלא ויידור.

וכיוון ותיבת וידבר היא לשון קשה, רומזת האות ב' שבה שניתן היה להבין הלשון הקשה בשני אופנים – כלפי משה וישראל מחד-גיסא או כלפי ה' עצמו מאידך-גיסא. ועל מנת לשלול האפשרות הראשונה סמכה התורה תיבת 'לאמר' = אמירה רכה, רגועה, אוהבת, מלווה בגילוי רחמים גדולים לתיבת 'משה', ואת תיבת 'וידבר' לשם הוי"ה, כי דווקא בכוונתו יתברך לעמוד בתוקף ועוז בהבטחתו לעמו ולגלות כלפיהם רחמיו וחסדיו באמצעות משה עבד ה', בבחינת "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" היינו אף לאחר הסתלקות מרע"ה עדין מחויב הוא יתברך לקיים לעמו כל שהבטחנו מרוב טובו וגודל אהבתו כי רב חסד ואמת הוא.