הפסוק "וידבר יהוה אל-משה לאמר" המופיע בתורה לראשונה בספר שמות פרק ו' פסוק י' חוזר בחומש בסך הכל 72 פעמים שהם בגימטריה "חסד".

"וידבר יהוה אל-משה לאמר". ראשי תיבות שניים "שאל י-ה", שאל במובן של ביקש, רצה, כסף, השתוקק, ביטא רצונו בתחינה ובתפילה בבחינת "ואני תפלה" (תהילים קט,ד) ולא חדל לרגע לבקש להשתוקק לדבקות בה' ולביטול להנהגתו ולהשגחה ועל ידי זה לזכות בקרבת א-לוקים, כדברי רבי שמואל הלוי הורוביץ זצ"ל ש"העיקר זה הרצונות, הכיסופים ההשתוקקויות והגעגועים" אחרי ה' היינו השכינה, בחינת י-ה, ועל ידי זה זכה משה רבינו ע"ה למדרגתו הנשגבה להפוך בעצמו לבחינת השכינה!!!

"וידבר יהוה אל-משה לאמר". ראשי תיבות שניים "שאלה-י". יו"ד ע"ש החכמה, יו"ד חכמה קדומה. בחינת נחל נובע מקור חכמה. וכאשר יכסוף, יבקש, יתפלל, יתחנן וכולי להתקרב ולשמוע, להכיר ולקיים עצות רבינו ולהישמע לרמזיו להיות בקיא "ישר-והפוך" בתורותיו בוודאי יתקיים בו לבסוף "כמוני ממש" כמו רבינו נחמן בן פיגא זי"ע.

ראשי תיבות שניים י-ה אש"ל. אש"ל ראשי תיבות אכילה, שינה, לינה. היינו שמשה רבינו ע"ה זכה לדבקות וביטול בשלמות בה' יתברך, בשכינה, בחינת י-ה, עד שיצא מגדר אנושי וה' בעצמו סיפק לו כל צרכיו. על כן אמר "40 יום לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" ופרשו חז"ל שניזון מאוכל שמלאכים ניזונים ממנו, וכן שה' יתברך חידש כוחותיו בלי שינה, וידוע שככל שהמדמה מבורר יותר כן נזקקים לפחות שעות שינה.

תפילה לקיום התורה

ריבונו של עולם, מלך רחמן, למענך ולטובתך, לשמחתך ולהנאתך חזור נא לספק לעם ישראל בניך אהוביך כל צורכיהם כשם שעשית בהיותנו במדבר – ברווח ובלי טורח כלל – וזכנו אף אנו כמשה רבינו וכהננמ"ח לאהוב כל כך את התורה הקדושה ולנצל כל רגע לתודה, תורה ולתפילה – וכך נדע לנצל נכונה את הזמן שתחסוך לנו, על ידי שאתה יתברך תפתור אותנו מלטרוח אחר אכילה, שתייה, לינה ושינה. והיה נא בעוזרנו להודות לך מעומק הלב, בכוונה רבה, על כל הטובה, הברכה, השפע, ועל הזכות להיות לך עם סגולה, שתורתו אומנותו, ושזוכה לפרסם את מלכות ה' בעולם כולו!!!!

וכן "וידבר ה' אל משה לאמר". אל-משה אותיות "אשל מ-ה'". אש"ל ראשי תיבות אכילה, שינה, לינה – היינו ראשי התאוות מחד-גיסא, ובקדושה עיקר צרכי האדם מאידך. כאשר תחת 'לינה' נכללים דירה, מלבושים, מצוות-הבית, בריאות הנפש והגוף, נופש – שהרי השינה מחדשת אמונתו וכוחותיו של אדם. ומשה איש הא-להים זכה להיות עבד ה' ולפיכך סיפק לו ה' כל מחסורו, וכך חפץ ה' לעשות לכל אשר יקראוהו באמת, ובלבד שישאף המאמין לעבדו בכל לבבו נפשו ומאודו, ועבודה שבלב זו תפילה, וכשם שמפרנס את אביו שבשמים כן זוכה למזונותיו.

סופי תיבות הפסוק "הר להר". כידוע קרואים הצדיקים הרים, כגון בשיר המעלות "אשא עיני אל ההרים". והמשנה באבות מזרזת כל אדם לעשות לו רב "עשה לך רב והסתלק מהספק". ונראה לומר שמשה רבינו ע"ה היה מהצדיקים הבודדים שרבם המובהק היה הקב"ה (!) וקדמו לו אדם הראשון ואברהם אבינו ע"ה. לכן "הר" זה הקב"ה, "להר" זה למשה רבינו ע"ה.

ראשי תיבות "יואל"+ משה. בחי' ויואל משה באר וכולי. שהרי כל התורה נמסרה למשה רבינו ע"ה מפי הגבורה, ומשה מעצמו נתעצם והתנדב לבארה, ולגלות טעמיה ורזיה לעם סגולה, ולא להסתפק במסירת ההלכות, החוקים והמשפטים ב"יובש". שהרי ידוע שכל התורה הנמצאת בידינו כיום נמסרה למשה בסיני, כולל כל מה שעתידים ישראל לחדש בה, היינו אף כל התורה שבעל-פה!

ראשי תיבות "וי-אלם". דהיינו שאף על פי שכל "וידבר" רומז על דיבורים קשים כגידים, לשון מוסר ותוכחה, אין כוונת ה' ח"ו לרחק אלא לעולם לקרב האדם לעבודתו ולחזקו להיות סר מרע ועושה טוב. וכידוע (כנכתב בליקוטי מוהר"ן ח"א סימן ב') כל "לאמר" – לשון אמירה רכה, בחינת תפילה ברחמים ובתחנונים, ועל ידי התפילה עיקר ההתקרבות לקב"ה ועיקר קיום התורה למעשה. לפי זה "וי-אלם" פירושו 'וי' לפועל כאלם לשון אלימות, בכוחניות בבחינת "כוחי ועוצם ידי" במקום להרבות בתפילה ברחמים ובתחנונים.

דבר אחר, "וי-אלם" פירושו... וי – לא בקמץ אלא בחיריק, קיצור של VICTORY – ניצחון בלעז. ו'אלם' לא בלשון אלימות אלא בלשון אילמות, דהיינו, אשרי הבוחר בדרך של תפילה ותשובה – שעושה עבודתו בצנעה מול ה' יתברך, וממלא פיו מים ולא מדבר מעבודת ה' שלו, ולא מרים עיניו ולא פותח פיו אל שום בשר-ודם, ומקיים 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'.

סופי תיבות שניים "מש-אוב". אוב זו בחינת עבודת-אלילים כגון הגאות, שאדם טועה לייחס כוח וחשיבות לעצמו בנפרד מה', ועל ידי זה נופל בדעתו, ומתרחק מהתמימות ומהשמחה בחלקו. כולו בלבולים, תחכים, מחשבות רעות, דאגה, צער, כעסים, לחץ, הקפדה, מתח, ושאר הרגשים רעים. מש – סר, אבד, בטל. כי על ידי אמונה חייו חיים, ובלי האמונה חייו אינם חיים. כי הכועס כעובד עבודה זרה דמי, ונופל למיתת הלב, ופניו חשוכות...ומידה טובה מרובה, ועיקר האמונה – להאמין שה' טוב ושהכול לטובה. ואמונה מתבטאת בתפילה, ועל ידה נטהר לבו עד שמתמלא שמחה, וממילא גם מחשבותיו טובות ופניו מאירות. (הלוואי על כולנו)

"וידבר יהוה אל-משה לאמר" סופי תיבות בגימטריה 440 ובאותיות "תם" בבחינת התם הקדוש מסיפורי מעשיות לרבי נחמן. בבחינת "תמים תהיה עם ה' א-להיך" ופירש רש"י שלם, היינו ששלמות האדם היא דווקא שחי את אפסיותו, שלבד אינו יכול כלום ואפילו כאשר משתדל בכל כוחו בעבודת ה', עדין נראית עבודתו עקומה, בחינת נעל משולשת, בבחינת "נבזה בעיניו נמאס" בבחינת "ונחנו מה" בחינת ענו בשלמות כמשה – ודווקא זו התכלית (כי עולה מסופי התיבות של הפסוק) בבחינת "סוף דבר את הא-לקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" וכידוע "כי" ראשי תיבות "כנסת ישראל" ו"זה כל האדם" שלוש תיבות שרומזות כל אחת לצדיק ששקול כנגד כלל ישראל. וכידוע נאמר על התם "ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה" (נוטריקון משה), ורק כאשר זוכה לאמונה שלמה שהכול תמיד לטובה (היה טוב, עכשיו טוב, יהיה טוב) ושכל מאורעותיו הם לטובתו – ויש בהם רמזים לקרבו אל ה', לעבודתו יתברך, לשלמות דקדושה, יכול באמת לאחוז בשמחה תמידית, אף שיודע את מגרעותיו ושפלותו. ולדברי הרב ארוש שליט"א, על מנת לאחוז בשמחה תמידית יש להיות רגיל בעבודת ההודיה ורמז לדבר: הודיה בגימטריה 30 = גימטריה כי (ראשי תיבות "כנסת ישראל”) בחינת "כי זה כל האדם", היינו שהאדם נברא לתכלית שיודה לקב"ה, בבחינת הנאמר בנשמת כל חי – ואילו פינו מלא שירה וכולי ולשוננו וכולי אין אנו מספיקים וכולי.

ואע"פ שחברו של התם בסיפור נקרא "חכם" ראוי לקרוא אותו "מת", כי היינו נטול אמונה, שמחה, ענווה וכולו גאווה ויוהרה, בבחינת 'רשעים קרויים מתים בחייהם'. וכאשר מתקשרים ומתחברים לצדיק, בחינת "מי" מתקיים בתם "תמים" (מי+תם) בבחינת "תמים תהיה עם ה' א-לקיך" ואזי זוכה למות באוהלה של תורה, בחינת ים-החכמה (תם+ים), ובחכם מת+ים="מתים" ר"ל.

"וידבר יהוה אל-משה לאמר". סופי תיבות שניים "אשם בו". על פי ה"ערבי נחל" הגדולה של משה ניתנה לו בעבור עם ישראל, וידוע שנשמת משה שקולה כנגד כנסת ישראל. וכן שירידת הנשמות לעולם הזה היא עבור תיקון חטא אדם הראשון, וממילא למען תיקון נשמות ישראל. לכן הטעם שדווקא משה נבחר על ידי הקב"ה להיות נביא ועבד ה', בצד היותו זכות נוראה, נובע מאשמתו במצבם הרוחני, לכן דווקא לידיו הוטלה המשימה להורות להם את מצוות התורה וחוקיה.

דבר אחר "אשם בו". האופן הנכון לחיות, כאשר האדם חי את הכלל, שאין ייסורים בלי עוון, ולא מאשים איש זולתו בייסוריו כולל (לא) את הקב"ה.

"וידבר יהוה אל-משה לאמר". סופי תיבות שניים "מבואשׂ" = מבואס, היינו "עצוב, אומלל, אבל וחפוי ראש, מיואש, רודף את עצמו" וכל אלו הם תוצאה של בכיית-חינם. וכאשר טועה ומנסה לעבוד את ה' בלי הצדיק שהוא בחינת נשמת משה, עלול לטעות בהבנת ה' ולפרש רמזיו יתברך לרעה, ועקב פרשנותו זו עלול להתרחק מה' וליפול לגמרי מהאמונה, ומקיום תורה ומצוות. ונראה לומר שלכן בחר הקב"ה למסור התורה בידי משה, כדי שתהיה לישראל סם חיים ולא חלילה להפך, ועל מנת שילכו בדרכו של משה, בדרכי התם, בענווה ושפלות, בבחינת "תמים תהיה עם ה' א-להיך" ולא יפלו לגאות ויוהרה, כפי שקרה לאותם שטעו לילך אחרי שכלם ולא שעו לצדיקי האמת – נבחרי ה' – שבדורם. כגון קרח שחלק על משה, ודואג ואחיתפל שחלקו על דוד המלך ע"ה.

"וידבר יהוה אל-משה לאמר". סופי תיבות שניים "מבואש" לשון בו-אש כלומר אחוז-אש. בחינת הנשמה שעל-ידה נתגלים באורי-התורה ופירושיה שכל דבריה כגחלי-אש (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן כ,א)

"וידבר יהוה אל-משה לאמר". סופי תיבות רביעיים לילי (כאשר 'אל-משה' נתפס כביטוי אחד). בחינת הגמרא בריש מסכת פסחים, "מאי אור...ורב יהודה אמר לילי". כי תכלית האור של משה וצדיקי-האמת ממשיכי דרכו להאיר לבני ישראל את חשכת הגלות, כאשר נדמה שה' נסתר ונעלם, אך כידוע תכלית הירידה עלייה, ותכלית ההסתרה גילוי מציאות ה' ביתר שאת וביתר עוז.

"וידבר" נוטריקון של "ויד+בראשית" שהרי "ויד" זה מולד-בראשית, שממנו מסתעפים כל המולדות, ופירושו "יום ו' שעה יד'" היינו 8 בבוקר ביום ו' בו נולד אדם.

18 (י"ח) אותיות בפסוק (בחינת תפילה) ו-5 תיבות (בחינת חמישה-חומשי-תורה), בחינת לעשות תפילה מתורות צדיק האמת. וידוע שתפילות כאלו הם עיקר קיום התורה ולכן שוות לתורה ואף גבוהות ממנה. וכתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ח”ב סימן כה) “ועניין השיחה זו עולה למקום גבוה מאוד ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה".

סופי התיבות של הפסוק יוצרים סימטריה (תואם) (והם: ר,ה,ל,ה,ר) בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". בבחינת לעתיד יברכו על הכל "הטוב והמטיב". ולפי הרב ארוש שליט"א כאשר "מפסיקים להתבכיין" ומודים על הנראה כרעה לפחות כעל הטובה, "רואים נסים" היינו רואים כיצד הכל מתהפך לטובה.

וכן הוא בתיבות הפסוק הנ"ל: "וידבר" כנגד "לאמר", "י-הוה" כנגד "משה" ותיבת "א-ל" במרכז. כי תכלית הבריאה לגלות חסדו בחינת "חסד א-ל כל היום" שהכול ידעו שה' "רחום וחנון" ויקראו לו בכל עת ובכל לשון. וכאשר יודע בדעתו וחש בלבו שה' טוב ושהכול לטובה, מודה על הכל, ומתקיים בו 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' היינו שהכול שווה אצלו בין אם מצליח בידו ובין אם לאו, בין יש לו ובין אין לו. וכיוון ואמונתו שלמה, ועיקר האמונה היא אמונת חכמים, אין לו נפקא-מינה אם הציווי בא לו מה' או ממשה בחינת צדיק האמת, בין אם זו מצוות-עשה (או לא-תעשה) מן התורה, ובין אם זו מצווה- איסור- גזירה- תקנה דרבנן או עצה של צדיק האמת, כגון "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סימן כד) או "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" ( ליקוטי מוהר"ן ח"ב סימן כה).

דבר נוסף, תיבת אל במרכז הפסוק רומזת לבחינת "א-ל עליון" שבברכת אבות בתפילת הלחש, בחינת "רם על כל גויים ה'” המשתמש בכל על-מנת להמשיך חסד אין-סופי לעולם. וכן צמד התיבות וידבר/לאמר משרתות את הבחינה הזו: וידבר, לשון דיבורים קשים כגידים, בחינת "המניעות בשביל החשק" – כלליות הקשיים, הייסורים, המחלוקות, החושך – תכליתם תפילה ברחמים ותחנונים, בחינת "לאמר" (לשון תפילה ודיבורים רכים, ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן ב').

"וידבר יהוה אל-משה לאמר" ראשי תיבות "אם-לוי" = יוכבד. בבחינת רבינו שציווה לקוראו על שם אמו "נחמן בן פיגא". בבחינת "אשרי יולדתו". בבחינת "בזכות נשים צדקניות נגאלנו ובזכות נשים צדקניות ניגאל". וידוע שה' עשה את האימהות עקרות למען ירבו בתפילה, וכן הוא בכל חסרונות שיש לאדם. תכלית החיסרון היא לעולם השלמתו בדרך היותר קלה – על ידי פניה ישירה לקב"ה, בדרכי האמונה השלמה. הן שיודה על מצבו הנוכחי = שמח בחלקו, והן שירבה תפילה ותחנונים, ותהיה תפילתו על ה' יתברך, שיתגלה שמו וגדולתו וכוחו בעולם, שיזכה לקיים תורתו, ולעשות נחת רוח לה', בהיותו פועל על-פי עצות הצדיקים האמתיים, ומרבה תפילה בשמחה, בדברי ריצוי ופיוס מתוך ידיעה וביטחון מלא שאם יענה ה' טוב, ואם לא יענה – מוטב – וימשיך להודות ולאהוב את ה' ולעובדו בכל לבבו, נפשו ומאודו בכל אופן, ובלבד שיעשה רצונו יתברך, כדרך שפעלו האמהות הקדושות שרה, רבקה רחל ולאה, וכאן – יוכבד אם-משה. כי אם הייתה חלילה נופלת בדעתה ומאבדת את הביטחון והאמונה השלמה, לא היה שורד מושיען של ישראל.

"וידבר יהוה אל-משה לאמר" (כאשר תיבות אל-משה נחשבות כתיבה אחת כי מחוברות במקף) ראשי תיבות שלישיים "דומם" היינו "דום מ'" מ'- בחינת עבודת התפילה של משה, שנהג להתפלל מ' יום רצופים (960 שעות). דום – בחינת עיקר התשובה, ישמע ביזיונו יידום וישתוק (ליקוטי מוהר"ן ח"א ו) בחינת דום לה' והתחולל לו. בחינת בטל רצונך בפני רצונו וכולי. וכן בחינת תפילת-לחש (לשון דממה) היינו כאשר זוכה להרבות תפילה ומתחנן לזכות לביטול מוחלט לה' יתברך, גומל לו ה' חסד (בבחינת אל מתיבות 'אל-משה') כי שם א-ל מורה על חסד, וזוכה כמשה, שה' פונה אליו ומנחה אותו כיצד יתנהג ובכל רגע ורגע על מנת שיזכה בשלמות לביטול זה, כנשמת משה ממש.

"וידבר יהוה אל-משה לאמר" ראשי תיבות שלישיים "דומם" בחינת "חי-צומח-דומם". כידוע נשמת משה קבלה ערבות בפני הקב"ה עוד בפרשת בראשית להחזיר את כל העולם בתשובה, עד שיתקיים בשלמות הפסוק "ולא ידח ממנו נידח" – אפילו לא ניצוצות שנתגלגלו בדומם. וקבלה בידינו שהבטחה זו תקוים בשלמות על ידי רבינו נחמן בן פיגא, שהבטיח "ניצחתי ואנצח גמרתי ואגמור אני נהר המטהר מכל הכתמים" [שמשמעו: ניצחתי את היצר-הרע שלי, ואנצח את היצר-הרע שלכם, גמרתי בשלמות את התיקון שלי, ואגמור בשלמות את התיקון שלכם, ולא שייעשה את העבודה במקומנו, אלא שייקרה הדבר ממילא על-ידי שנקיים את עצותיו הקדושות] וכן כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן סד-ג) "כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה שנפלו בשעת שבירה...וכל דבר יש לו שעה וכולי” ע"ש.

"וידבר יהוה אל-משה לאמר". הפסוק רומז לסימן (תורה) נ"ד בליקוטי מוהר"ן (סופי תיבות שלישיים בגימטריה: נ, אות שלישית בתיבה ראשונה: ד), שהקב"ה מזמין לכל אדם רמזים כדי לקרבו לעבודתו יתברך, בכל מחשבה דיבור ומעשה. וצריך להעמיק מחשבתו בזה ולהגדיל בינתו ולהבין מהן הרמיזות בפרטיות. היינו כשם שמשה זכה שידבר עמו הקב"ה פנים בפנים, כן זוכה כל אדם כפי מדרגתו וצדקתו לגילוי שכינה ולרמזים מאיתו יתברך, ותכליתם לעולם לקרבו אליו ולא חלילה להרחיקו!