"כי עבדך ערב את-הנער מעם אבי לאמר אם-לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל-הימים"

  לאור הפירוש לפסוק הקודם אין שום עילה לחשש של יהודה. ואעפ"כ ניתן להסבירו ע"ד הרמז. שהרי כינה עצמו "עבד", בחינת מוחין דקטנות. ורק כאשר אדם שרוי בשמחה, במוחין דגדלות, ביכולתו ליישב דעתו, להתחבר אל ה' ולמצוא פתרונות יצירתיים לצרותיו. וכפי שמצינו ביור"ד בהלכות נדרים, שיתכנו מצבים בהם הנדר בטל מאליו אף בלי שיפר אותו חכם. כגון כאן. יהודה נדר שהוא בעצמו ישיב את בנימין לאביו. אבל מובן שלאביו די בכך שבנו יושב אליו ולא יתעקש שדווקא יהודה ישיבנו אליו, ולא יוסף, כפי שפירשנו לעיל!

וידוע שבגאולה העתידה יתלו חלק שתי בחינות "משיח בן יוסף" ו"משיח בן דוד". וכפי שרבינו, בחינת נשמת משה-משיח, בחינת צדיק יסוד עולם, בחינת יוסף הצדיק ערב לקב"ה להחזיר את כול העולם בתשובה אל ה' יתברך, כך הערבות של יהודה אינה רק על בנימין אלא על כלל ישראל, שכן תיבת "את" (את-הנער) באה לרבות. לכן עולות מהתיבות "כי עבדך ערב את-הנער" שתי בריתות, לציין שתי הערבויות הנ"ל:

"כי עבדך ערב את-הנער – סופי תיבות שניים ברי"ת

"כי עבדך ערב את-הנער – סופי תיבות ברי”ת, בדילוג תיבת "עבדך". כי עבד זה בחינה של מוחין דקטנות, פגם הברית.