פרשת ויגש - ויגש אליו יהודה
פרשת ויגש
"ויגש אליו יהודה" (מד, יח).
"אני
יוסף". צדיק האמת מתגלה. צדיק יסוד עולם. יוסף זה הכל, זה שורש לכל, ממנו כל
השפע נמשך לעולם, יוסף הצליח להסתיר את האור שלו, את הכוח שלו, ויהי יוסף
"יפה תואר ויפה מראה" זה ראשי תיבות "יתום", הצדיק הגדול הוא
יתום, הוא נסתר לגמרי, לא יודעים ממנו כלום (חומש "היכל הברכה").
כוחה של אמת
איזה דבר נפלא זה
האמת. אין דבר יפה יותר מן האמת. וכמה כוח יש לה. אדם הולך עם האמת, הוא יראה
סייעתא דשמיא על כל צעד ושעל. למה? כי הקב"ה משתוקק לאמת וככל שהאדם יותר
אמיתי, כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר.
כשניגש יהודה לשטוח את טענותיו לפני יוסף, מה היה לו
לומר שעוד לא נאמר?
מה היה לו לחדש, הרי
כולם ידעו הכל.
הוא בסך הכל חזר
בפרוטרוט על כל השתלשלות המאורעות בלי לחדש כלום. "אלא זה כוחה של אמת וזה
עומקה. שאין צריכים לחדש בה דבר, אלא לדלותה בלבד ולהציגה כמות שהיא, כל אשר נאמר
כבר וכל הידוע. אתה נוטל ומחבר דבר לדבר ומציגם יחד, והרי הם כחדשים, כובשים את
הלב ומכניעים את השומע" (ספר הפרשיות).
יהודה לא מתייאש, גם
אם הוא רואה שהכל סתום ואין פתח של ישועה. הוא בוטח באמת, נוטל אותה ומגיש אותה
לפני יוסף כיון שיודע שאין לו משהו אחר, אלא האמת האחת והיחידה וממנה תצא הצלה
וישועה.
אדם עובר מה שהוא
עובר, יש לו עליות וירידות, פתאום יש איזה הקלה וגם הבנה, והוא רוצה להגיד תודה
לה', ובמקום אחר עדיין מאוד קשה לו והוא רוצה לבקש מה' שפה יעזור לו יותר, וככה
הוא מגיע ל"שעה" שלו בלילה, בשדה, נושא את עיניו אל השמים ואומר להשם את
הכל, הוא לא מחדש לעצמו כלום, בודאי לא להשם שהכל גלוי לפניו אבל זה עושה לו טוב.
זה משמח אותו כי זאת האמת שלו ברגע הזה והוא אמר אותה בצורה מסודרת, סידר לו את
הראש.
לפעמים אדם מקטרג על
עצמו כי על פי האמת שלו הוא פגום ומרוחק מאוד ועל ידי זה הוא מתייאש ומתרחק עוד
יותר. זה אמת? אם זה מרחיק אותך מה' זה לא אמת! על ידי האמת אי אפשר להתרחק. האמת
רק מקרבת. במקום להאשים את עצמך, תתחזק!
אתה שייך לתורה
הקדושה. אתה שייך ליהדות. הלימוד לא הולך לך, להתפלל בכוונה כמו שצריך לא הולך לך,
פה פגמת ושם פגמת, אבל אתה שייך לתורה הקדושה! יש לך המון מצוות קדושות! אפילו אם
אתה לא כזה מיוחד, אפילו אם אתה יהודי הכי פשוט, שרק חי לפי התורה, יש לך כל כך
הרבה מצוות, בדברים הכי פשוטים. איך שאתה נועל וקושר את הנעליים, ואיך שאתה נוטל ידיים
כשאתה קם מהשינה, או קוצץ ציפורניים, או נוגע במקום מכוסה בגוף, גם אתה שייך
לעבודת ה'! גם לך יש פה שליחות לעשות!
כל אדם ואדם יש לו
חלק אחר בבריאה שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את
זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול. ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו,
יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו. רק הוא יכול לעשות את זה כי
הוא קיבל את החלק הזה באלוקות. והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול
שלו, את זה הוא צריך לתקן.
אנחנו רוצים את האמת
לאמיתה. מחפשים את האמת לאמיתה ששייכת אלינו, ברגע הזה ובכל רגע ובכל שעה. רוצים
לדעת כל רגע מה ה' רוצה מאתנו באותו רגע, בהקשר למשימה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אלה
שסובבים אותנו.
מה מפריע לנו? מה
מבלבל אותנו? מה מרחיק אותנו מהאמת? היישות שלנו, האגו, הכבוד, כל הדברים שהופכים
אותנו לכעסנים, ללא מרוצים, למקפידים, למקופחים. כשאנחנו נאבקים איתם, מנטרלים
אותם, מצליחים להשליך אותם מנגד, זוכים אז לשמחה עצומה, זוכים לאיזה נגיעה בפסוק
הנפלא הזה של דוד המלך בתהילים "ואנוכי אשמח בה'".
אתה רוצה קירבת השם?
תהיה איש אמת. תתרחק מהשקר עד הקצה האחרון. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר
יקראוהו באמת" (תהילים קמ"ה).
שקר ואמת משמשים
אצלנו בערבוביה. תחשבו רק ביום אחד כמה שאלות נשאלנו ולא דייקנו? כמה שינינו? בכמה
התחמקנו? וכמה ענינו במפורש דבר לא נכון? ואם כך ביום אחד, אז מה ביומיים...
בשבוע... ויותר מכל אנחנו משקרים את עצמנו. שאנחנו לומדים מספיק, שאנחנו יודעים
מספיק, שאנחנו צודקים.
האם אנחנו מסתכלים
קודם כל על עצמנו ועל הפגמים והחסרונות שלנו לפני שאנחנו מתקיפים את השני על
הפגמים והחסרונות שלו? אם היינו מסתכלים על עצמנו בעין האמת, היינו רואים שאנחנו
לא יותר טובים, היינו מסוגלים לראות גם את הצדק של השני. אמת זה היסוד שעליו עומד
כל הבניין. הקב"ה משתוקק לאמת. שלא נגזים, שלא ננפח, שנהיה מדוייקים. עד הקצה
האחרון. שנחנך את הילדים להגיד את אמת. שלא יפחדו מהתגובה שלנו, ההורים. כי אם
מפחדים, מגיעים לשקר כמו שאומר רבנו בספר המידות "השקר בא על ידי שמקבל על
עצמו פחד מבני אדם". זה נכון בין הורים וילדים, זה נכון גם בין בני זוג.
כשחוששים מהתגובה של השני, מתרגלים לשקר. אך כשמרגישים שאפשר לספר הכל לשני, כי גם
את הטעויות שלנו מקבלים בהבנה, ובסלחנות, אז מתרגלים להגיד רק אמת.
אמת זה שמחה. אדם
אומר את האמת, הוא מיד מרגיש את ה'. יוסף לא יכול להתאפק יותר והוא מתגלה לאחיו.
אני יוסף. ומוסיף "ועתה אל תעצבו". עתה, כשנתגלה האמת, אין יותר עצבות,
ואין יותר כעסים, ואין יותר תמיהות ואין יותר פחדים. יש רק שמחה.
כשאדם מחובר לאמת
שלו, הוא חי בשמחה. הוא יודע מה המדרגה שלו, הוא לא עולה גבוה מדי. התורה מזהירה
בפירוש: מדבר שקר תרחק! תתרחק מהשקר. השקר הוא דבר כל כך נורא, יותר מהכל. כשאדם
זוכה לבדוק כל דבר לפני שהוא מוציא אותו מהפה, איזה דבר גדול זה!
מסופר על השל"ה
הקדוש שהיה לו תלמיד אחד שלא היה מוציא שום מילה מפיו בלי לחשוב ולבדוק אם זו אמת
גמורה. היה בודק כל דבר לפני שהיה אומרו. שאל אותו השל"ה הקדוש איך זכה למידת
אמת כזו שחדורה לו בעצמות ממש? סיפר לו
התלמיד, שהוא וכל אחיו קיבלנו מדה זו מאביהם, שהיה תמיד מזהיר אותם, לומר אך ורק
אמת. וכך היה מתנה עימם. אם קרה ועשיתם משהו לא טוב, שברתם, הרסתם, עשיתם עבירה
ח"ו וכו', כל דבר – תבואו ותגידו לי את האמת, ולא אעניש אתכם! ולא רק שלא
אעניש אתכם, אלא אני אסלח לכם סליחה גמורה, ואתן לכם פרס על שאמרתם את האמת, וגם
אעזור לכם לתקן מה שקלקלתם. מצד שני- שימו לב! אם אתפוס אתכם אי פעם ששיקרתם, כל
שקר שהוא, מאיזו סיבה שתהיה, אני אעניש אתכם כאלה עונשים קשים, ולא אסלח על זה
כלל! כי הכי חשוב הוא, שתגידו תמיד רק את האמת! וכך, הם התרגלו לומר תמיד אך ורק
אמת!
אדם בחושך, רע לו, איבד
לגמרי את השמחה, מה העצה שנותן לו רבינו? לדבר דבור של אמת. איזה משפט אמיתי
"אבא תרחם". "אבא אני כבר לא יכול יותר". "רבונו של
עולם", עד מתי"?
ישי ירידות בחיים,
אבל ה' מבטיח לנו שגם בירידות הוא אתנו, רואה אותנו, מרגיש אותנו, מלווה אותנו, לא
עוזב אותנו לרגע. מתוך הפרשה: "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עליה"
(מו, ד). ומובא בספרים הקדושים שבזה הפסוק
מרומז כל העליות והירידות העוברים על הבן אדם. ואם הוא זוכר שה' אתו כל שניה, גם
כשהוא בשיא החושך, אם הוא זוכר אז נהיה לו יותר קל. אז הוא מתחיל להבין שהכל זה
רחמנות של ה', שרוצה לקרב אותו אליו, שהכל קורה כדי לרפא אותו, לתקן, לזכך, לרחוץ,
לטהר, זאת המטרה היחידה של היסורים העוברים עליו. זאת האמת.
הכל עומד על האמת. זה
היסוד של התורה, זה היסוד של האמונה, זה היסוד של כל העולם כולו. האמת. מפה נבנה
הכל. ומהי האמת? שהכל ה' עושה.
יוסף מנסה להרגיע את אחיו: "לא אתם שלחתם אותי הנה
כי האלוקים" (מה,ח). לא אתם שלחתם אותי למצרים. ה' שלח אותי. תרגעו. הכל ה'
עושה. ולא רק שהכל ה' עושה, הכל לטובה! "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם"
(מה,ה) כדי שאוכל לפרנס אתכם בשנות הרעב.
באנו לפה כדי להבין
שיש בעל בית לעולם והוא קובע הכל ועושה הכל וכל מה שאנחנו זוכים לעשות, זה כי הוא
נותן לנו כוח לעשות. זאת האמת. ההיפך מזה זה השקר של "כוחי ועוצם ידי עשה לי
את החיל הזה". כשאדם מבין את האמת הזאת,
הוא מרבה לפנות לה' ולבקש מה' שיעזור לו כל דבר.
אנחנו שוכחים, יוסף
לא שכח. גם כשהיה 12 שנה בבית האסורים וגם כשהיה 80 שנה מלך על כל מצרים הוא כל
הזמן זוכר את ה' ומזכיר את ה'.
ואיך זה שאדם מצליח
גם בלי לפנות אל ה'? גם בלי להתפלל? אדם כזה מאבד כל קשר עם הבורא וחסר לו את
העונג ואת השמחה שיש למי שמאמין ודבוק בה'. זה בעולם הזה, ומי יודע מה הוא מאבד
ח"ו מהחלק שלו לעולם הבא.
"אמת היא דבר שאנחנו מזכירים לפחות שלום פעמים ביום: "אמת מלכנו
אפס זולתו" – בלי ה' אני אפס. כל אחד שרוצה את האמת, צריך לעשות חשבון נפש
ולשאול את עצמו: האם אני יכול לעשות משהו בלי הקדוש ברוך הוא? האם אני יכול להצליח
במשהו בלי הקב"ה? התשובה היא לא! אם כן, מה יש בידי לעשות? רק להתפלל על כל
דבר ודבר, ולהודות על כל דבר ודבר. וכמו בגשמיות כך ברוחניות. כל מעלה רוחנית, הכל
מיד ה'. וכל כשלון וחסרון רוחני- כי צריך עוד תפילה, עוד רצון, כנראה שהכלי שבנית
לקבל את השפע עוד לא שלם" (המברך את עמו ישראל בשלום)
כשמחליט יוסף לגלות
את זהותו לאחיו, הוא מצווה "הוציאו כל איש מעלי", אני רוצה להישאר לבד
עם האחים שלי. רק כשכולם יוצאים הוא אומר: "אני יוסף"!!! למה? מה הסיבה
שהוציא את כולם? רש"י הקדוש: שמא יתביישו אחיו מהנוכחים, לכן הוציאם. זה
היופי של היהדות. העיקר לא לפגוע, לא לבייש, לשמור על כבודו של השני. העיקר לסלוח.
כמו יוסף הצדיק. שלמרות כל מה שעשו לו אחיו, שהפשיטו את בגדיו מעליו, אטמו ליבם
מבכיו ותחנוניו, השליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, הוא סולח. "אני יוסף
אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". למה הוסיף "אחיכם"? לא מספיק להגיד
אני יוסף? אלא רצה לומר, למרות שמכרתם אותי מצרימה, אני נשאר אחיכם, אין בליבי שום
תרעומת, שום כעס, שום שינאה.
בין אדם לחברו זה מעל
הכל, זו האמת של היהדות. מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש שכדאי לאדם לחיות שמונים שנה,
כדי שיעשה, ולו פעם אחת, טובה ליהודי, ואפילו טובה בגשמיות, ואפילו טובה קטנה,
כמעט חסרת ערך, לא משמעותית. גם היא תירשם בספר הזכרונות. אנחנו צריכים להתייחס
לאחרים, להאיר להם פנים, לקרב אותם, להתפלל עליהם, לשמח אותם, לפחות מה שאנחנו
יכולים, ומה שאנחנו לא יכולים, אז לפחות בלב.
מספרים על רבי ירוחם
ליבוביץ זצ"ל, המשגיח בישיבת מיר, אשר נסע ברכבת, וברגע שבו ננעלו דלתות
הקרון, נשמטה מידו כפפה אחת מהחלון ונפלה על הרציף. רבי ירוחם לא יכול היה להספיק
לרדת מן הרכבת ולקחת את הכפפה, וזאת משום שהרכבת כבר התחילה בנסיעה, ובהחלטה בת
שניה אחת בלבד הסיר את הכפפה הראשונה... שכן הוא עצמו כבר לא יוכל להנות ולהשתמש
בכפפה אחת, אבל לכל הפחות כעת יוכל להינות ולהשתמש בהן מי שימצא את שתי הכפפות גם
יחד.
את גודל האהבה שהיתה
לרב יצחק כדורי, זקן המקובלים, זיע"א, קשה להבין. הוא היה מתפלל בכותל בסוכות
ומהסוכה עד הכותל היה לוקח לו שעה, כי היו ניגשים אליו לברכות, והוא בן 90, 100,
היה מברך כל אחד, מאיר פנים לכל אחד. לאחר מותו מצאו עשרות כרכים מלאים בשמות
ובקשות וסיפר הבן שלו שכל מי שהיה בא אליו הוא היה רושם את השם שלו, את התאריך מתי
הוא בא ואת הבקשה. בשביל מה? בשביל שהוא יוכל להתפלל עליהם עוד פעם ועוד פעם. כזו
אהבת ישראל היתה לו שאי אפשר בכלל לתאר.
אחדות אהבה ושלום, זה
מה שה' רוצה מאתנו. הספור של יוסף ואחיו זה מסר לדורות, זה ספור שבא ללמד אותנו
איך לא לנטור טינה, איך לסלוח, איך ללמד כף זכות, ואפילו לאהוב את מי שטעה ופגע
בנו. כמו בסיפור הבא:
עיר, מקלט
נולדתי לפני חמישים
ושלוש שנים בעיר בצפון הארץ. היינו מהמשפחות הדתיות הבודדות באזור. כשגרים בצפון
צריך מקלט. בעיר שהתגוררנו בה היו מקלטים ישנים, קטנים וטחובים. אבי, שהיה מהנדס
בהכשרתו, החליט על דעת עצמו להרחיב את המקלט בבניין שלנו. איש לא הציע לעזור לו,
וודאי שלא להשתתף בהוצאות. אבי תכנן, הזמין הפועלים, הם חפרו, הרחיבו, יצקו ובנו
מקלט רחב ידיים, מואר ונקי כמו מוזיאון. הוא צבע אותו מדי שנה (אף שלא היה בו
שימוש), התקין מערכת איוורור, שירותים ומקלחות מצוחצחים, הוא בנה ארון משחקים וקנה
משחקים חדשים שיפתחו רק במקרה ש... התחביב הזה התברר כיקר עד מאד, מה שהביא אותו
למצב של חובות שדי לחצו עליו, אבל אמי השקטה והמסורה לא אמרה דבר. היא התגייסה
למען המטרה הזו. בינתיים גדלתי והתקרבתי לגיל הבת מצווה. את חגיגת הבת המצווה
הייתי אמורה לקיים בראש חודש חשוון. יום הכיפורים הגיע. אני זוכרת שהשתתפתי בתפילה
מתחילתה והייתי גאה בעצמי על כך שני צמה לפני בת המצווה. ולפתע התהפך הכל!
הרחוב התמלא ברכבים,
אנשים נכנסו לבית הכנסת והתפילה הופסקה, אמי אמרה לי: "בואי הביתה, יש
מלחמה". רצנו הביתה, לא יודעים מה לעשות, ואז שמעתי בפעם הראשונה את האזעקה
ונזכרתי במקלט... לא רק אני נזכרתי. כל השכנים כמובן רצו למטה. אבי פתח את המקלט
וכולם נכנסו ללובי המפואר שאבי בנה. אני זוכרת את הילדים מתנפלים על משחקי הקופסא,
את שאר השכנים מתיישבים להם על הספות, ורק אני ומשפחתי ישבנו בפינה והתפללנו. לאחר
זמן, ניגשו מספר שכנים וביקשו גם הם להתפלל. הערב החל לרדת, וממש בעת 'נעילה'
נשמעו נקישות על דלת המקלט. הכל הביטו באבי, והוא ניגש ושאל: "מי זה?"
נשמע קול, אך הרעש בפנים לא איפשר לשמוע. "שששש", אמר אבי. כולם שתקו,
ואז שוב נשמע הקול: "אנחנו שכנים מהבניין ליד". הם לא היו צריכים לומר
את שם המשפחה. המבטא הצרפתי עשה זאת בשבילם. זו הייתה משפחה שכונתה בשם 'פרנסואה',
עולים חדשים יחסית שהגיעו מצרפת והיו בטוחים שהם מגיעים למקום הבטוח בעולם וכעת
גילו שלא.
הייתם צריכים לראות
באיזו מהירות לקח לשכנים להחליט שהם אינם מסכימים. "למה?" שאל אבי.
"יש להם מקלט", אמרו השכנים, "שילכו למקלט שלהם". אבי פתח את
הדלת ושאל באדיבות מה עם המקלט שלהם. הגב' פרנסואה אמרה: "לונדרואה א
סאל" ("המקום הוא מלוכלך") אדון פרנסואה אמר: "אונופופר רה
ספירה" ("אי אפשר לנשום"). ,סיל וו פלה" ("בבקשה"),
אמרה הגברת פרנסואה. אבי אמר: "זה בסדר, תיכנסו".
מספר שכנים החלו
למחות, אך אבי תפס סמכות ואמר: "שאיש לא יאמר כאן מילה לגבי המקלט. אתם לא
שילמתם פרוטה על הפאר הזה. אמנם זה מקום השייך גם לכם, אבל את הזכות להחליט מי
ייכנס לכאן אני חושב שקניתי במחיר מלא". השכנים לא קיבלו זאת: "תסלח
לנו, אדוני, אנחנו לא ביקשנו ממך לעשות כלום ואין לך זכות להכניס אנשים זרים בלי
רשותנו..." הסתכלתי על אבי, המהנדס המאופק, שפתאום החל לנאום: "שכנים
יקרים", אמר, "כעת שעת 'נעילה': אלה הרגעים האחרונים להתפלל על גורלנו
לכל השנה. אנחנו מתפללים לבורא העולם 'פתח לנו שער בעת נעילת שער". כאן אבי
בכה. לראשונה בחיי ראיתיו בוכה. "אנחנו כאן במקלט, ואין איש היודע מה יעלה בגורלנו.
כולנו, דתיים וחילוניים, מתפללים לבורא עולמים שיפתח לנו שערי הצלחה ובריאות
ושלום, ואיך אלוקים יפתח לנו שער אם אנחנו לא פותחים את שערינו בפני הזר שהוא לא
ממש זר אלא שכן כאן ברחוב?
לשמע הדברים הנרגשים
של אבי שיצאו ממעמקי לבו, כולם פינו מקום והחלה תפילת 'נעילה' שאותה לא אשכח על
חיי.
מאותו היום, כמעט בכל
יום היו אזעקות ואנו בילינו זמן רב במקלט, ומשפחת פרנסואה אתנו.
במהלך הימים כולנו
התקרבנו למשפחה, ואני התוועדתי לבת גילי ושמה "פסקל". תודו שזה שם שקשה
לשכוח.
תהום הייתה פעורה
ביני לבין פסקל, אך אנו הצלחנו לגשר עליה, כי לא ממש הייתה לנו ברירה. שיחקנו יחד
והתקרבנו זו לזו בימים הקשים הללו של המלחמה. פסקל גם השתתפה במסיבת בת המצווה שלי
שהתקיימה, איך לא, במקלט המפואר. ואז הסתיימה המלחמה וחודשים ספורים לאחר מכן עזבה
משפחת פרנסואה את השכונה. איש לא שאל לאן ולא הגיע להיפרד. רק אני ופסקל ישבנו
בבית ממש עד שהמשאית הסתלקה, ונפרדנו. היא סיפרה שאבא שלה קיבל עבודה טובה במרכז
הארץ. אפילו לא שאלתי איפה. אחר כך הצטלמנו ליד המשאית למזכרת ונופפנו לשלום זו
לזו.
אחר כך הלכתי הביתה ובכיתי
בכי פרידה של ילדה, ממישהי שאפילו לא ממש הייתה חברה שלה, ובשנים שלאחר מכן הלכה
ונתעמעמה וכמעט נשכחה.
בגיל 22 נישאתי ולאחר
מס' שנים עברתי עם משפחתי לגור באחת מישובי גוש קטיף. את ההמשך כולם מכירים.
נאלצנו בכוח לפנות את בתינו, והמקום שחיינו בו הפך לשממה. כמו כולם, הועברנו למעין
עיר שהוקמה בתוך מספר שבועות. מווילה עם שלושה מפלסים ירדנו לקרוואן צפוף, ובעלי
ואני נותרנו ללא עבודה ועם שברון לב נורא.
כחודשיים לאחר
הגירוש, בשיא הייאוש והכאב, קיבלתי טלפון מאמי. "מישהי התקשרה אלינו וביקשה
שתחזרי אליה", אמרה ומסרה לי מספר טלפון. רשמתי אותו, ובגלל העומס שהיה מוטל
עליי שכחתי ממנו ברגע שרשמתי. יומיים לאחר מכן אני מקבלת טלפון. "שלום",
אמרה הדוברת, "את יודעת מי אני? "פסקל", אמרתי אפילו בלי להסס.
"אני לא מאמינה, איך זיהית את הקול שלי?" "את הקול לא כל כך, אני
מודה, אבל את המבטא הצרפתי שלך לעולם לא אשכח", אמרתי. "מה שלומך?"
שואלת פסקל, "אני דואגת לך עם כל מה שעברת לאחרונה". "מאיפה את
יודעת זאת?" שאלתי, "אני חושבת שעברו שלושים שנה מאז התראינו לאחרונה,
ולא היה לנו שום קשר". "את לא תאמיני", אמרה פסקל, באחד העיתונים
הייתה תמונה של ילדה בוכה, זו היית את, כלומר, ברור שזו לא היית את, אבל הילדה הזו
הייתה כל כך דומה לילדה שראיתי בוכה שם במקלט ביום כיפור, שהייתי בטוחה שזו הבת שלך. לא היה לי ספק בכלל. מה שעשיתי זה
לערוך חיפוש בלשי אחר שם משפחתך דרך המשפחה היחידה שהוריי זכרו מהכתובת הקודמת.
שאלתי אותם על האיש שבנה את המקלט המפואר. הם הביאו לי את הטלפון של הורייך ומשם
הגעתי אלייך".
התרגשתי מאז על הדרך
הארוכה שעשתה פסקל כדי להתעניין בשלומי. "תודה", אמרתי וסיפרתי לה על
התלאות שפוקדות אותנו.
פסקל אמרה:
"יהיה לנו מספיק זמן לדבר, לא בשביל זה התקשרתי". "אז בשביל
מה?" "אני רוצה שהמשפחה שלכם תתגורר אצלנו בינתיים, זה לא ייתכן שתגורו
שם. אני אומרת לה: "פסקל, אני חוששת שאת לא ממש מבינה את המצב. יש לי שישה
ילדים, ואני בספק אם תוכלי לארח אותנו ליום אחד... אבל תודה..." פסקל שיסעה
את דבריי: "אם את באה ורואה את הבית שלי – לא תגידי ככה", אמרה במבטאה
הצרפתי הכבד. "שלחתי נהג שיביא אותך לקחת דוגמא מהבית כדי לראות אם מתאים
לך". היא התכוונה כנראה לעשות סיור. "איזה נהג?" אני שואלת.
"עוד שעה הוא אצלך. תבואי עם בעלך ותחליטי.
לא הספקתי לספר לבעלי,
ומכונית מפוארת שמעולם לא ראינו כמותה מגיעה למתחם שלנו. הנהג התעכב במספר
קרוואנים, לבסוף עצר ליד הקרוואן שלנו. הודענו לגדולים שישמרו על הילדים וקפצנו
לרכב. הוא הסיע אותנו לאחד היישובים היוקרתיים בארץ, פסקל התגוררה בטירה. אין לי
שום דרך לתאר את הבית שלה. מדובר היה בקומפלקס ענק של מספר בתים עם שטח ענק ובו
מגרשי טניס, בריכה ומרחבים. הגענו לסלון המרכזי המפואר, פסקל קיבלה אותי בחום
והחלה לספר לנו כיצד התנהלו חייה מאז עזבה את הרחוב הפשוט שלנו. מסתבר שאביה נחשב
למומחה בתחום הנשק, וזה היה רק עניין של זמן עד שיקבל עבודה מכובדת. כשזה קרה, הם
עברו למרכז הארץ ובמשך השנים אביה הפך לעצמאי ולעשיר בקנה מידה. היא נישאה לבן
משפחה צרפתית עשירה פי כמה. במשך מספר שנים חיה בצרפת, ולפני שנתיים עשו עלייה
ורכשו את הבית שהם גרים בו כעת.
"יש לי רק שני
ילדים ויש לי יחידה של חמישה חדרים במיוחד בשבילך. את עוברת לכאן עם כל המשפחה עד
שתמצאו פתרון דיור. "אבל זה יכול לקחת שנים", אמרתי. "אפילו שייקח
כל החיים", אמרה. "אני כבר דיברתי עם בעלי. זה המקום מצוין ואתם באים
לכאן". "אבל למה, פסקל?" שאלתי, "למה דווקא אני?" פסקל
הביטה בי ועיניה התמלאו דמעות. "את באמת לא יודעת למה דווקא את?"
ואז החלה להשתפך
במונולוג, שרובו עברית וחלקו צרפתית. "עשינו עלייה. לא השתלבתי טוב, והשכונה
לא האירה לי פנים. כולם קראו לנו משפחת פרנסואה על שם הכלב שלנו... כן, אני בטוחה
שגם את... בכלל לא התייחסו אלינו. וכשהייתה אזעקה רצנו למקלט. היו שם שכנים לא מוכרים
שצעקו ודחפו, והמקלט היה טחוב וקטן ולא יכולנו לנשום. אמא אמרה לאבא בצרפתית: 'אני
יוצאת מכן, לא יכולה לחיות ככה', ויצאה. אבא ניסה להחזיר אותה, אבל היא לא הסכימה,
ואני ראיתי את אבא רץ אל אמא, כשבחוץ חשש מהפצצות ממטוסים. "רצתי אליהם, אף
שפחדתי, ואמרתי שבבית הסמוך יש מקלט יפה מאד ומודרני. איך ידעתי? נו, הייתי ילדה
בודדה ומשועממת, וצפיתי שעות רבות בתהליך הבנייה של אבא שלך. אבא שלי לקח את אמא
ואותי, ורצנו לבניין שלכם דפקנו ולא ענו, ואז אבא דפק חזק יותר ושמענו קול וביקשנו
להיכנס. שמענו צעקות, והבנו שלא נותנים להיכנס, וההמשך ידוע.
"הכרתי אותך
מרחוק ומעולם לא העזתי לגשת אלייך, כי היית דתייה. ואז אבא שלך אמר: 'בואו, נפתח
להם את השער ואלוקים יפתח גם לנו'. ראיתי אותך בוכה, והבכי הזה נחרט בלבי לעולמים.
ואז הכניסו אותנו. לא רק למקלט נכנסנו, אלא לישראל, לשכונה וללב של השכנים. את
היית החברה הראשונה שלי כאן, וגם אם לא שמת לב לזה, היית אז האדם המשמעותי בחיי.
זו הייתה תקופה כל כך חשובה בשבילי, וכשנפרדנו, ידעתי שאיני נפרדת באמת. בלב שלי
תמיד זכרתי את הילדה שהייתה החברה הראשונה שלי בישראל.
"עברו כל כך
הרבה שנים, ופתאום אני פותחת את העיתון ורואה את הילדה ההיא בוכה שוב, ואני מתחילה
לבכות ומביטה שוב ושוב ויודעת שזו לא את, אבל זו בוודאי הבת שלך, ואני מיד מתחילה
לחשוב איך להגיע אלייך.
"בימים שחלפו,
סיפרתי לבעלי מי את והחלטנו שכעת תורנו לפתוח לכם את השער. אתם באים לגור כאן, רק
תגידי כן.. בבקשה". ביקשנו לחשוב על כך מספר ימים והחלטנו להגיע לתקופת
נסיון.
נחתנו לדירת פאר
ענקית. בעלה של פסקל סידר עבודה לבעלי. עם הילדים הייתה בעיה של מוסד חינוכי, אבל
זו נפתרה בזכות הנהג הצמוד של המשפחה.. במשך שבע שנים וחצי התגוררנו שם, בבית
המפואר הזה, פסקל התחזקה, הפכה לדתייה וגם סחפה את בעלה. בינתיים בנינו בית במושב
דתי במרכז הארץ.
הפרידה השניה מפסקל
היתה קשה עוד יותר מזו הראשונה. התרגלנו להיות כמו משפחה אחת, אך הגיעה עת הפרידה.
הפעם ידענו שזו רק פרידה גיאוגרפית. אנו נישאר בקשר עד יומנו האחרון.
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי שכל דבר
שאני עושה יהיה לכבודך, לא בשביל הכבוד שלי ח"ו, לא בשביל שיגידו כמה אני
מוצלח. תעזור לי שכל רגע ורגע אני אחשוב עליך, שאני אזכור שמה שאני עושה זה מהכוח
שאתה נותן לי, שאני ארצה לעשות דברים מוצלחים כדי שיגידו ישתבח שמו של בורא עולם,
ה' גדול, ועוד מילים כאלה שמשבחות ומהללות אותך אבא. כי אני עדיין רחוק, כי אני
עדיין מתנפח כשאומרים לי כמה מילים טובות ואני בטוח שזה מהכישרון שלי,
מהמסירות נפש שאני עושה, שוכח שבלעדיך שום
דבר לא היה קורה, שאני רק שליח.
רבונו של עולם
תעזור לי להיות איש אמת. לא להוסיף, לא לנפח, כי הרבה
פעמים אני מגזים, אני אומר יותר ממה שהיה באמת כדי לעשות רושם.
תעזור לי אבא לדייק
עד הקצה האחרון, לא להוסיף ולא לשנות כי הרבה פעמים אני כן מוסיף וכן משנה כדי
שאני אצא טוב יותר מהספור הזה.
תעזור לי להסתכל טוב טוב
על עצמי לפני שאני מעביר ביקורת על השני כי אם אני עושה את זה אני לא מרגיש כבר כל
כך צודק, לא מרגיש כל כך נוח לפסול כי אני בעצמי עדיין מלא פגמים וחסרונות.
תעזור לי לא לפחד
להגיד את האמת, גם אם זה לא יצמא חן בעיני השני, לא לפחד מאף אדם, רק ממך אבא.
תעזור לי אבא להיכנס
פנימה, להבין באמת מה קורה לי בפנים, למשל כשאני כועס, שאני אבין שהכל זה מהגאווה
שלי, שאני רוצה שהשני יעשה מה שאני רוצה ואם הוא לא עושה, אני כועס.
רבונו של עולם
תעזור לי ללמוד לסלוח
כי לוקח לי יותר מדי זמן עד שאני באמת
סולח, סולח עם כל הלב. תעזור לי לקבל את הבזיונות באהבה כי אני לא, כי
אפילו אם קצת מרימים עלי את הקול או עונים לי בחוסר סבלנות אני נעלב, אני נאטם,
אני לא יכול להמשיך כאילו שום דבר לא קרה.
תעזור לי ללמוד מאחרים שבניגוד אלי הם מבליגים, ממשיכים הלאה, לא נשארים עם כעס ותרעומת.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
