"כי אתם עברים את-הירדן לבא לרשת את-הארץ אשר-י-הוה א-להיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם-בה"

     "וירשתם אתה וישבתם-בה" כל תיבה הפותחת ב"וי" רומזת על אפשרות של גרימת צער, כדרישת חז"ל "וינפש" – וי-אבדה-נפש. וכאן עוסק הפסוק בעניין משמח של ירושת הארץ וישובה. אלא, שבכל עניין שיש בו עשייה עלול האדם לטעות אחרי ראות עיניו ולדמות עצמו למציאות נפרדת מה' יתברך, ועל ידי זה לחדוק את רגלי השכינה, וליפול מהשגחה ניסית להשגחה "טבעית" של הסתר פנים ו"דרך הטבע" (הטבע בגימטרייה "א-להים" בחינת דינים וגבורות ולא חסד ורחמים), לכן ראוי לאדם לעולם להקדים תפלה לעשייה, לבל ישכח את ה' א-להיו. כי עיקר הצוותא זו הרגשת הקירבה הרוחנית, שיודע בשכלו וחש בלבבו אהבה ויראה לה' יתברך, ומלא שמחה וחדווה על שעושה רצונו יתברך. ואין די בעשייה עצמה, אם חסרה את הרגשת הלב, כי "רחמנא ליבא בעי" היינו את השמחה שבלב, ששמח לעשות רצונו יתברך, ואוהב אותו יתברך, ולכן חפץ לעובדו בכל כוחותיו. וכן בעי לשון רצון לשון ארץ. כי בדרך שרוצה לילך מוליכין אותו, כי מעשה בני ישראל הסתכם ב"לעבור את הירדן" כדי "לבוא לרשת את הארץ" והכיבוש, המלחמה, היישוב וכו' – הכל נעשה על ידי הא-להים, שרק לו התקיפות, היכולת וכל הכוחות כולם, כנאמר בפירוש בפסוק "אשר-י-הוה א-להיכם נתן לכם".

מטרת בואם "לבא לרשת את-הארץ", ועיקר עבודת האדם היא במחשבה, כדברי הזוהר הקדוש "כולהו במחשבה אתברירו" ורמז לדבר סופי תיבות שניות "בראש", וראשי תיבות "אהלל" שאם באים בכוונה טובה, עם מחשבות טובות שהם עיקר יצר הטוב, אזי ראוי להם להודות לשבח והלל את ה' יתברך "על הארץ ועל המזון", אך אם כוונתם להנאה עצמית, ולפרוק עול עבודתו, חלילה אזי יכזיבו להם אוצרות הארץ יגלו בה "אצר-שקר" (אוצר של שקר) סופי תיבות שניות בגימטרייה. אך אם כוונתם טובה בהכוונה טובה של נשמת משה בגילוייה האחרון, היינו על ידי התקרבות והתקשרות לננמ"ח יזכו להיות "כמוני ממש" והלוא הגדיר את עצמו כ"אוצר של יראת שמים", ורמז לדבר ראשי תיבות שניות "בתרא" (אחרון) כי אמר "אני הצדיק של הדור עד ביאת המשיח".

הן מפשט הפסוק והן מהדרש והרמז עולה שעיקר הניסיון של האדם זה להתמודד עם היצר הרע של הגאווה. כי כנגד הפחדים והחששות שנוגעים בהתמודדות עם קשיי היום יום, ה' מרגיע את האדם, וכן עושה הצדיק בביאורו את התורה ש"היה טוב, עכשיו טוב, יהיה טוב" ו"אין להתפחד כלל" ו"אמונה = הכל לטובה" וכן רבות. וכן מצינו בפסוק זה, אם חששו "כיצד יעברו את הירדן" הבטיחם שיעשה להם נס. שהרי אמר "כי אתם עוברים את הירדן". ואם חששו מהעמים שיושבים כעת בארץ, הבטיחם שאין להם סיבה לחשוש כלל, שהרי אמר "אשר י-הוה א-להיכם נתן לכם". רק מדבר אחד "חושש" כביכול ה' יתברך, שיפלו ברשת הגאווה ויטעו להאמין שהם בכוחות עצמם "ירשו והתישבו בארץ". כפי שבארנו את "וירשתם אתה וישבתם-בה".

והעצה למגר את הגאווה היא אמונת חכמים, היינו שלא לעבור על דבריהם אלא לקיים כל אשר יאמר החכם/הצדיק כהוא זה. ורמז לדבר התיבות "אילן" ו"אלון" בחינת עצים בחינת הצדיקים שראוי לקיים את עצותיהם העולות מתיבות הפסוק: “י-הוה א-להיכם נתן לכם", “א-להיכם נתן לכם וירשתם", “נתן לכם וירשתם אתה",

וכן "כי אתם עברים" סופי תיבות בגימטרייה צ', כ"י – כנסת ישראל, אתם – אמת, עברים – אל תקרי עוֹברים אלא עוּברים. כלומר כל הצירוף צריך להיות נהגה בלשון תמה, וכי נראה לכם שאתם עוֹברים את הירדן? הלוא הכל נעשה איתכם ממילא בכוח צדיק האמת, ששקול כנגד כנסת ישראל כולה, ואינכם אלא כעובר במעי אימו, שיונק מהצדיק ומקבל את כל השפעותיו וצרכיו מה' דרך הצדיק, כגמול עלי אימו.

מביאור הפסוקים האחרונים עולים איזכורים ורמזים רבים לעניין הביטול לצדיק וההתקרבות אליו, ולכאורה היה די באיזכור אחד. כפי שרוב מצוות התורה נאמרו באיזכור אחד ותו לא.

אם כי מצינו שהרבתה התורה להזהיר על מצוות מסויימות ועניינים מהותיים כגון עבודה זרה, ושפיכות דמים, גילוי עריות ושמירת הברית וכן שמירת השבת. וכל אלה קשורים ישירות ובעקיפין בעניין של ההתקרבות, ההתקשות והביטול לצדיק. המכונה גם "שבת" ו"אות ברית". ומכאן נראה להסיק שהמצווה שנוגעת לכלליות קיום התורה ושמירתה היא אמונת צדיקים בבחינת "ויאמינו בי-הוה ובמשה עבדו" ו"לא תסורו ימין ושמאל מכל אשר יורוך” כדברי הגאון החסיד ר' שמואל הלוי הורוביץ זצ"ל דור 13 בן אחר בן להשל"ה הקדוש, בקונטרס ההתקשרות לצדיק האמת, ש"ההתקרבות לצדיק האמת הוא יסוד כל היהדות!, שהוא הרוח החיה באופנים! כי הוא נותן רוח חיים בכל דבר ודבר, בכל עניין ועניין, בכל מצווה ומצווה ובכל קדושה וקדושה, שהוא שורש כל הנשמות ושורש כל התורה כולה!!"

"כי אתם עברים את-הירדן לבא" אל תקרי לבוא אלא ליבא בבחינת "רחמנא ליבא בעי", היינו שבישר להם שמיד עם עוברם את הירדן וכניסתם לארץ יזכו ללב, היינו ללב בשר ודם, לב מרגיש, לב שמח, לב שכולו חלל ופנוי מתאוות העולם ומלא א-לוקות, שמחה, אהבת ה' ויראת ה'. וכן שגדוש ברצונות טובים דקדושה, כי הארץ "ארץ אוכלת יושביה" היא, שהופכת את יושביה להיות כמהותה ממש! כנרמז מצירוף תיבות הפסוק "את+לכם=מאכלת" (לשון אכילה), וכן רמז להבטחת ה' יתברך לאברהם אבינו אחרי שעמד ב"ניסיון העקדה” כלשון התפלה הנאמרת אחרי פרשת העקדה:“ונאמר, והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך, וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך" בעקבות הבטחת המלאך לאברהם "וירש זרעך את שער איביו".