ראש ורגל
בס"ד ד'
כסלו
ראש ורגל
"וילן
שם כי בא השמש" (בראשית כח,יא)
בדרכו
של יעקב אבינו לחרן, עובר יעקב במקום בית המקדש ולן שם, כנאמר:
"ויפגע
במקום וילן שם כי בא השמש". חז"ל לומדים מפסוק זה, כי לילה זה היה
הראשון בו יעקב שכב לישון, לאחר שארבע עשרה שנה היה בבית מדרשם של שם ועבר ועסק
בתורה בלילות. ואם כך נשאלת שאלה גדולה: אם ארבע עשרה שנה לא ישן בלילה, דווקא
כאן, במקום המקדש, שכב לישון?!
הרבי
מסביר כי עניין השכיבה הוא ירידה רוחנית גדולה לאדם. מעלתו של אדם מתבטאת דווקא
כשהוא עומד, אז רואים בבירור – הראש (השכל) למעלה, הלב (הרגש) באמצע, והרגליים
(כוחות העשייה) למטה. אך כשהוא שוכב לישון, נוצר מצב שבו הראש והרגליים שווים
כביכול. החלק העליון של האדם מסמל את רוחניותו, והחלק התחתון מסמל את הגשמי שבאדם.
הסדר הנכון הוא, שהרוחניות היא עליונה וחשובה והגשמיות נגררת בעקבותיה. ואילו
בשכיבה הרוחניות והגשמיות בהשוואה, הרי זו ירידה גדולה ביותר.
לעומת
זאת מסביר הרבי, מצב השכיבה יכול לבטא גם עליונות גבוהה ביותר!
ההבדלים
בין ראש ורגל, מעלה ומטה, רוחניות וגשמיות קיימים רק במסגרת העולם המוגבל, אולם
לגבי הקב"ה עצמו, שהוא אין-סוף מוחלט, אין שום הבדל בין רוחניות לגשמיות
ושתיהן שוות לגביו ממש. לכן דווקא במקום המקדש, שבו מאיר האור האלוקי האין
סופי בעצמו, גרם הדבר להתבטלות גמורה של גדרי ה'מעלה' וה'מטה', כך שהראש והרגל
נעשו שווים.
ממקום
זה ניתן הכוח לכל יהודי לממש את ייעודו- להשכין את הקדושה האלוקית בתוך העולם
הגשמי- לעשות מהגשמיות כלי משכן לאור אין- סוף ברוך- הוא. עד לסיומה של עבודה זו
בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה כבוד ה' בעולם הגשמי דווקא, כנאמר "וראו
כל בשר יחדיו" – הבשר הגשמי יראה – "כי פי ה' דיבר".
מעובד מתוך "שולחן שבת", ליקוטי שיחות של הרבי מילובאוויטש.
