ויצא, עליה ב, גבורה בשבוע. ברא' כט,יא: "וישק יעקב לרחל, וישא את קלו, ויבך".

מחזה שחוזר על עצמו, כל פעם באופן אחר. אליעזר עבד אברהם מוצא את רבקה על יד הבאר, ונוהג בה בכבוד גדול ובאדיבות מטעם אדונו. יעקב פוגש בעצמו את רחל על יד הבאר, כאשר אין לו כלום מלבד דבקותו בה', ונגש אליה, מחבק אותה, מנשק אותה, ובוכה. בעוד כמה דורות נמצא עוד את משה רבנו, אשר ימצא את צפורה על יד הבאר, ויעמוד להגנתה בפני הרועים. 

יעקב רואה את רחל; כמובן, שניהם מכירים היטב את סיפור פגישת אליעזר ברבקה, ושניהם מרגישים באופן חזק איך אותו ארוע חוזר בעצמו, רק בצורה עוד יותר מושלמת וישרה. לשון התורה כאילו מחליק אל תוך היחוד. רגע קודם כתוב "וישק את צאן לבן", שהשקה מים לכבשים, המכונים רחלים. ותיכף "וישק יעקב לרחל", עם אותן אותיות עכשיו לשון נשיקה, אמנם לרחל, המשולה לכבשה; והנשיקה מלווה בבכיה, הזלת דמעות, הרי בדמעותיו השקה אותה. כי יעקב איש תם ההולך בתמימות לפני ה'. הוא כבר בן ע"ז שנים, ושמר תמיד על עצמו בקדושה ובטהרה. על הנאמר בשירת הים (שמ' טו,ב) "זה א-לי ואנוהו", אומרים חז"ל (שבת קלג,ב) "התנאה לפניו במצוות", שישתדל האדם להדר בכל המצוות שבידיו, לעשותן הכי מושלמות והכי יפות שבידיו. ויעקב רואה את יופיה הנשגב של רחל ומבין שזו בת זוגו, שדוקא בה יקיים שלל המצוה המוטלת עליו; ויפרש על זה רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דכלה, דף פח-פט) שיעקב אבינו, מגודל קדושתו, לא היה מבין שיש בזה (בנשיקה במפגש ראשון) מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל עכל"ק. בתמימות וביושר.

יעקב הוא בבחינת מידת התפארת, היא האמת והאיזון והבריאות, ממנה הצדק והשלום; והוא משול לשמש המאיר לכל אשר מתחתיו. רחל היא בחינת המלכות, המשולה ללבנה שמקבלת כל אורה מאור השמש; בחינת השכינה, בחינת ארץ המתפרנסת מן השמים. "וישק יעקב לרחל" = 866 = אומר אשר (שופ' ה,ד) "ארץ רעשה" מהתרגשות, מגילוי השמים עליה, (קו' א,ה) "וזרח השמש" זה יעקב, אשר חש באותו רגע בצינורות הנפתחים לאורו, להאיר על הארץ, להיטיב עמה. כאילו רגע לפני היה חושך על פני הארץ ובקשו הבריות אור בתחינה (דב' ל,יב) "מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו", והתעורר להם עת רצון מן השמים לצוות לז"א הוא השמש: (יח' לט,יז) "ואתה בן אדם כה אמר אדנ-י י-הוה" (בראש אדנ-י הוא המלכות, כי ההתעוררות באה מלמטה, מן הארץ דוקא, ובזכותה יאיר ז"א בחי' י-הוה), והפקודה ברורה, הרי (איכה ג,כ) "זכור תזכור", לפקוד את רחל, את הארץ, פעמיים, גם למטה וגם למעלה. 

נישק את רחל, ובהמשך אותו מעשה, "וישא את קלו, ויבך" = 892, שבקש (מ"ב כא,כב) "את י-הוה א-להי אבתיו", וראה, ויחל (יח' מח,כט) "לשבטי ישראל".

כי יעקב, המושלם באבות, בא לתקן את החסרונות של חסדי אברהם וגבורות יצחק, בהימזגם בו באמת נשגבת וזוהרת, בה הכל טוב גם על-פי הפשט: "וישק יעקב לרחל, וישא את קלו, ויבך" = 1758, כנאמר עליו [איוב א,יא] "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך יברכך" כי הוא באמת יברך ויודה לה' בכל מצב. וביחד עם זאת, באותה מידה באשר למדנו מרבי נחמן שצריכים לחזור בתשובה בכל רגע גם על התשובה הבלתי מושלמת של רגע קודם, נמצא כאן את תפלת יעקב, הבא ומבין שתפלתו התקבלה ומבוקשו הוזמן לו, וינשק אותה וישא מיד את קולו בתפלה מחודשת, נעלית עוד יותר, כאמרו: [תהי' ה,ג] "הקשיבה לקול שועי, מלכי וא-להי, כי אליך אתפלל".